פיצוי בגין נזקים למטע זיתים ולחציר שיבולת על ידי עדר בקר בעלי הדין ועיקר טענותיהם: 1. התובע תושב כפר כנא, הינו בעל זכויות בעלות במחצית מנכס מקרקעין בשטח כולל של 24,916 מ"ר, הידוע ורשום בלשכת רישום המקרקעין בנצרת כמחצית מחלקה 7 בגוש 17382 מאדמות כפר כנא (ראו נסח רישום רלבנטי, צורף כנספח א1 לתצהיר העדות הראשית מטעמו של התובע). התובע הוא גם המחזיק, השוכר והמעבד של שטחים חקלאיים נוספים בעמק כפר כנא. הנתבע, עוסק בגידול פרות בהר בית רימון, הנמצא בסמון לנכס המקרקעין הנ"ל, ובזמנים הרלבנטיים לכתב התביעה, היה המגדל, הבעלים, והאחראי על עדר פרות. עולה מכתב התביעה כי ביום 8.1.12, עדר פרות הנמצא בבעלות הנתבע, חדר לשטחים חקלאיים שהתובע החזיק בהם ועיבדם, וכתוצאה מכך נגרמו לחציר שיבולת ולעצי ושתילי הזית שבבעלות התובע נזקים מנזקים שונים. על פי הנטען, הנזק שנגרם למטעים ולחציר הינו תוצאה ישירה של מעשה רשלנות מצד הנתבע והפרת הוראה חקוקה על ידו. רשלנות הנתבע, כך נטען, מתבטאת בכך שהנתבע לא נקט באמצעי זהירות נאותים, כגון הרחקת הפרות מהשטחים החקלאיים, או בניית גדר שחצוץ בין המקום שבו נוהג הנתבע להחזיק את עדר הפרות שבבלעותו לבין נכס המקרקעין הנ"ל ותמנע מן מהבקר כניסה לשטחים החקלאיים הסמוכים. לכתב תביעתו ולתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמו, צירף התובע נסח טאבו וחוות דעת שמאית, עליהם בקש התובע לבסס את תביעתו זו. בנוסף, ולצורך חיזוק וביסוס טענותיו, הגיש התובע תצהיר מטעמו ושני תצהירים נוספים מטעמם של עדיו שהם בנו - בלאל עותמאן עלי אחמד עותמאן (יקרא אף להלן: "בנו של התובע" או "בלאל"); ומר מוחמד מובארק מוסטפא טאהא (להלן אף ייקרא: "טאהא"). במסגרת כתב ההגנה אשר הוגש מטעמו של הנתבע, הכחיש הנתבע את טענותיו של התובע, ועתר לבית המשפט על מנת שזה יורה על דחיית התביעה נגדו במלואה. נטען על ידי הנתבע בכתב הגנתו כי לא היתה כל התרשלנות מצדו וכי לא הופרה על ידו כל הוראה חקוקה. במסגרת כתב ההגנה, ציין הנתבע כי הוא נקט באמצעים הסבירים והדרושים למניעת יציאת העדר מהשטח, וכי חוות הדעת השמאית עליה ביסס התובע את תביעתו אין בה כדי להוכיח את טענות התובע ואת הנזקים שנגרמו לו לטענתו. לחיזוק טענותיו ובתמיכה להן, הגיש הנתבע תצהיר עדות ראשית מטעמו, ותצהיר נוסף מטעמו של מר נסר פלאח (להלן ייקרא: "פלאח"). בנוסף, לישיבת ההוכחות שהתקיימה בתיק, זימן הנתבע עד נוסף שלא היה בשליטתו ומטעם זה לא הקדים והגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. הגדרת הפלוגתא: במקרה דנן ולמקרא כתבי טענותיהם של בעלי הדין ניתן לקבוע כי הסוגיות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין הן אלה: - האם חדר עדר הבקר של הנתבע לשטח האדמה החקלאית של התובע? - האם חדירת עדר הבקר של הנתבע לשטח האדמה החקלאית של התובע היתה תוצאה של התרשלות מצד הנתבע ו/או הפרת הוראה חקוקה על ידו? האם כתוצאה מחדירת עדר הבקר לשטח החקלאי הנ"ל נגרם לתובע נזק? - מה הוא שיעור הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מחדירת עדר הבקר לשטחו? בשאלות אלה יתמקד הדיון בפסק דין זה, תוך מתן דגש לכך שמתן תשובה שלילית לשאלה אחת, מייתר את הצורך בבחינת השאלות הבאות אחריה, והדבר מובן. להלן תיבחנה השאלות הטעונות הכרעה בתיק זה תוך מתן הדגש על כך שעסקינן בתביעה שהוגשה בסדר דין מהיר, בהתאם לתקנה 214 טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ובהתאם, הנימוקים לפסק הדין יינתנו באופן תמציתי. העדויות בתיק: אין מחלוקת בין בעלי הדין בשאלת בעלותו של התובע במחצית הזכויות בנכס המקרקעין הידוע ורשום בלשכת רישום המקרקעין בנצרת כחלקה 7 בגוש 17382. מדובר בזכויות רשומות בטאבו המשתקפות מנסח הרישום אשר צורף לתצהיר התובע וסומן א 1. עם זאת ביקש הנתבע לחלוק על מיקום הנכס בשטח ובטיעוניו במסגרת הסיכומים בכתב, מחה על כך שהתובע לא טרח לצרף לתביעתו לראיותיו תשריט מדידה המשקף מיקומן המדוייק של אותן הזכויות בשטח. עם זאת, המחלוקת העיקרית שניטשה בין בעלי הדין בגדרו של תיק סבה סביב השאלה - האם היתה חדירה של עדר הבקר הנמצא בבעלות הנתבע לשטח האדמה החקלאית של התובע? כמו כן, כללו העדויות התייחסות לעניין הנזק. בשאלות הנ"ל התמקדו עיקר עדויותיהם של העדים שהעידו לפני. עדויותיהם של העדים נשמעו לפני ביום 18.11.13. כל העדים, למעט עד אחד, הקדימו והגישו עדויותיהם הראשיות בכתב, בתצהירים שחתמו עליהם כדין בפני עורכי דינם ובחוות דעת שנערכה כדין. בדיון אשר התנהל לפני ביום 18.11.2013 שמעתי את עדותו של התובע, מר עותמאן, אשר ציין כי השטח החקלאי המצוי בבעלות אינו קרוב לכביש 77 כך שעדר בקר יכול להגיע לשטח. כשנשאל התובע אם אכן ראה את הפרות של הנתבע בעת שאלה נכנסו לשטח שלו, השיב כי זו לא הייתה הפעם הראשונה בה הפרות נכנסו לשטח שלו ושהוא נהג בעבר להתקשר לרועה עדרו של הנתבע על מנת שזה יסלק את הפרות מן השטח. בכל הנוגע למקרה נשוא התיק, האירוע הנטען מיום 8.1.12, התובע ציין כי ראה את הפרות, ידע מאיפה נכנסו והוציא אותן בחזרה. בעניין הנזק, התובע עוד נשאל על התפוקה השנתית של השיבולת שלטענתו הוא מגדל בשטח הרלבנטי, אולם לא ניתנה על ידו תשובה ברורה לשאלה זו. בעניין זה ציין התובע כי העניין תלוי בגורמים שונים ונסיבות משתנות וכי אין למעשה תשובה אחת נכונה. בעדותו בכתב הצהיר התובע כי ביום 8.1.2012 התקשרו אליו אנשים וציינו באוזניו שראו את העדר של הנתבע רוע בשדה שלו ובשדות הסמוכים. או אז התובע הגיע לשדה והבחין בעדר של התובע המונה כ- 20 ראש בקר, נכנס לשטחו ומסב נזקים לעצי זית ולשיבולת (תצהיר עדות ראשית, סעיף 5). 13. מטעמו של התובע העיד בנו בלאל, אשר ציין במסגרת עדתו בעל פה כי, בכל הנוגע לאירוע מיום 8.1.2012 הוא לא נכח באותו יום ולא ראה את הפרות של הנתבע בשטח האדמה של אביו. בלאל ציין בהמשך כי הנתבע אמר שאלה הפרות שלו, וכי הם מכירים את הפרות ויודעים שהן שייכות לנתבע. בעדותו בכתב הצהיר בלאל, כי שמע מאביו שביום 8.1.2012 הפרות השייכות לנתבע היו בשדה וגרמו נזק למטע זיתים. 14. עד התביעה טאהא, העיד לפני בכתב ובעל פה. במסגרת התצהיר שהוגש מטעמו, וכך גם בעדותו שבעל פה, ציין טאהא כי במועד הרלבנטי הוזעק למקום על ידי התובע שטען בפניו שעדר הבקר של הנתבע מוטי נמצא בשטח. בעת שהגיע לשדהו של התובע הבחין בעדר המונה כ- 20 פרות וביחד עם התובע גירש את הפרות מן השדה. בהמשך הדברים, בעת שנשאל האם הבחין במספרים שעל אוזניהן של הפרות, השיב כי אינו מתמחה בכך, ובתשובה לשאלה קודמת שהופנתה אליו השיב כי שמר מן הפרות מרחק של 20 מטר בשל חששו מהן. 15. עד המרכזי עליו ביסס התובע את תביעתו, בכל הנוגע לשאלת היקף הנזק, הינו השמאי מר אמארה עאמר אשר העריך את הנזקים שנגרמו לתובע בעקבות חדירת עדר הבקר של הנתבע לשטח החקלאי שהתובע עיבד. מטעמו של עד זה הוגשה חוות דעת שצורפה לכתב התביעה וכן לתצהיר וסומנה ב'. עיון בחוות הדעת שהוגשה מטעמו השמאי מעלה כי הוא הגיע לשדה השייך לתובע על פי בקשת התובע וממנו שמע את נסיבות האירוע. השמאי הבין לדבריו מן התובע כי המדובר בעדר בקר השייך לנתבע, אשר נכנס לשדה של התובע והסב נזקים לחציר השיבולת ולמטעי הזיתים. במסגרת חוות הדעת שניתנה על ידו, ציין השמאי כי הבחין בסימני טביעות רגלים של הבקר, וכן בסימנים ובעקבות אחרים אותם הותיר העדר מאחוריו. השמאי העריך את הנזקים שנגרמו לתובע בסך של 20,935 ₪, הכולל בין היתר את הנזק שנגרם לחציר השיבולת המשתרע על 29 דונם בסך של 9,135 ₪ (לפי מחיר של קילוגרם שיבולת); נזק שנגרם ל 100 שתילי זיתים, לפי עלות של 100 ₪ לשתיל וכן נזק שנגרם ל 12 עצי זית לפי 100 ₪ לעץ. בעדותו בעל פה לפני, נחקר השמאי על חוות הדעת שהוגשה מטעמו, והשיב כי הוא מכיר את התובע מאחר ושניהם תושבי אותו הכפר (כפר כנא). כמו כן ציין השמאי שהתובע הציג לו מסמכים המלמדים על בעלותו בשטח וכן על גודל השטח אותו הוא מעבד. כשנשאל השמאי האם הוא מומחה לבעלי חיים, השיב בשלילה, אולם כשנשאל כיצד ידע שהמדובר בטביעות רגלים של בקר וסימני רעיה של שיבולת, ציין כי ביכולתו להראות ולהוכיח מסקנתו זו. השמאי נשאל גם על הנתונים שצוינו במסגרת חוות דעתו, כגון ממוצע קילוגרם שיבולת לדונם, והשיב כי למד נתון הזה מנתונים המפורסמים על ידי ארגון עובדי הפלחה. גרסתו של הנתבע לגבי האירוע הנ"ל שונה. הנתבע הצהיר כי: "באזור הר טורעאן כמו גם כנראה באזור שטח התובע, ישנם עדרים ופזורות בקר רבות המסתובבים באין מפריע בשטח וזאת כידוע לתובע מן הסתם"; הנתבע הצהיר עוד כי: "הוא מקבל כל הזמן עשרות ומאות טלפונים של התושבים ואנשים שונים אשר מתקשרים ושואלים אותי האם אני יודע איזה עדר או פרות נמצאות בשטח שלהם או עברו בשטחם. בהקשר זה אינני זוכר טלפון ספציפי מבנו של התובע ובוודאי שלא אמרתי לו או לכל אחד אחר שמדובר בעדר שלי או שאני מתכוון לטפל בעניין כלשהו". במסגרת חקירתו הנגדית נחקר הנתבע על התצהיר שהוגש מטעמו והשיב כי אנשים מתקשרים אליו על מנת לשאול איזה עדר נמצא בשדות, מאחר והוא מגדל בקר ויכול לעיתים לזהות למי שייך עדר זה או אחר. לטעמו של הנתבע, מגדלי בקר שמעורים ומתעסקים בגידול בקר יכולים לזהות למי שייך עדר מסויים, אולם אדם אחר שאינו עוסק בחתום זה, חקלאי למשל, אינו מסוגל לבצע זיהוי מדוייק. הנתבע השיב כי הוא מכיר את התובע, אולם הוא לא יודע היכן נמצא השדה שלו. הנתבע הוסיף וציין בעדותו כי העדר שלו נמצא בהר וכי בינו לבין השדות של תושבי המקום חוצצת גדר. כמו כן, הנתבע ציין כי ככל שמתגלות על ידו פרצות בגדר הוא דואג במידית לתקנן. במסגרת חקירתו החוזרת, תיאר הנתבע אמצעי זיהוי הבקר הכוללים את העגיל הנמצא על האוזן והמספר המוטבע על גוף החיה. עד ההגנה מר גד יובל, אשר שימש כפקח אזורי בזמן הרלבנטי לעובדות כתב התביעה, תיאר את המצב ששרר בשטח עדרי בקר נכנסו לעיתים לשטחים חקלאיים של תושבי המקום. העד עוד ציין כי, במצבים כאלה, בהם חדרו עדרים לשטחים חקלאיים פרטיים, ובעת שהדבר היה מובא לידיעתו, הוא נהג להגיע לשטח, לבדוק למי שייכות הפרות וזאת הוא היה עושה על ידי בדיקת מספר הזהות של הפרה הנמצא על האוזן והחותמת המוטבעת על גוף החיה. עם הנתונים האלה אותם נהג העד לקבל במקום, הוא היה ניגש למשרד החקלאות עם תמונה ובודק למי העדר שייך. במסגרת החקירה הנגדית, מסר העד כי כאשר היו מתקשרים אליו על מנת להודיע על פלישה של עדר בקר לשטחו של אדם מסוים, נהג לעיתים להגיע למקום באופן מיידי, ולעיתים ההגעה למקום התאפשרה רק בחלוף זמן מסויים. עם זאת, הדגיש העד, תמיד קיימת דרך להוכיח למי שייכות הפרות, משיגות הגבול, כגון הרדמת פרה על ידי וטרינר לצורך איסוף הראיות. עד הגנה נוסף מטעמו של הנתבע, הינו מר פלאח אשר ציין במסגרת עדותו כי הוא והנתבע שכנים, וכי הוא עוזר לנתבע משנת 2006. העד התייחס לשדה הנמצא למרגלות ההר, וציין שהפרות השייכות לנתבע מעולם לא ירדו לשדה הזה. העד הוסיף והעיד כי באחד המקרים עדר בקר קטן שהיה מצוי בבעלותו יצא מכפר ערב אל-הייב לכיוון השדה, ולאחר שנודע לו על כך ניגש למקום והחזירו. באשר לאירועי יום 8.1.12, ציין העד פלאח, כי בעת שהתקשר אליו בנו של התובע, בלאל, הוא ניגש למקום ולאחר שנעשתה על ידו בדיקה של הפרות, הוא מסר לבן התובע כי הפרות הללו אינן שייכות לנתבע. דיון ומסקנה: לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ואת העדים מטעמם, ולאחר שעיינתי בכתבי הסיכומים אשר הוגשו והונחו על שולחני, שוכנעתי כי דין התביעה דחייה. ככלל, נטל השכנוע מוטל על כתפי התובע וכפי שנקבע בד.נ. 4/69 נוימן נ' פסיה, פד"י כ"ד (2), בעמ' 229: "הנושא בנטל השכנוע חייב להוכיח את העובדה השנויה במחלוקת ואשר הוכחתה מהווה תנאי לזכייתו במשפט, כך שאם לא ישכיל להוכיחה תיפול ההכרעה בגינה לרעתו". במקרה דנן היה על התובע להוכיח את טענותיו, וזאת באמצעות ראיות ועדויות מהימנות ואמינות, כמו כן היה על התובע להוכיח כי העובדות והטענות עליהן סומך הוא את ידו, מלמדות על קיומה של הפרה להוראת חקוקה או התרשלות מטעמו של הנתבע, בגינם יש לחייבו בתשלום הסכום הנתבע. במילים אחרות, היה על התובע להרים את הנטל ולהוכיח כי אכן עדר הבקר השייך לנתבע הוא זה שפלש לשטחו וגרם לו לנזקים הנטענים; כי בעקבות הפלישה וכתוצאה ממנה נגרם לתובע נזק; וכי קיים קשר סיבתי בין פלישתו של עדר הנתבע לבין הנזקים שנגרמו לו. מטעמו של התובע כמעט ולא הוגשה כל ראיה שהיא, מלבד עדותו - שהיא עדות של בעל דין עם כל המגבלות הכרוכות בעדות שכזו, אשר יש בה כדי להצביע על כך שהנתבע התרשל, או הפר חובה חקוקה כלשהי. זאת ועוד התובע לא הוכיח ולא הביא ולו בדל ראיה המעידה על כך, שאכן הפרות השייכות לנתבע הן אלה שפלשו לשדה המצוי בבעלותו וגרמו לנזקים, ולא פירט בעדותו מה הם אמצעי הזיהוי של הפרות שמהם הסיק מסקנתו החד משמעית ולט מפורטת כלל ועיקר, שלפיה עדר הבקר שנמצא בשטחו החקלאי וגרם לנזקיו, הוא עדרו של הנתבע. כך העיד התובע בעמ' 3 לפרוטוקול וציין כי: "ש. אני מבין שאתה בכלל לא ראית את הפרות שנכנסו לשטח שלך ת. אני ראיתי וספרתי ומכיר אותן, זו לא פעם ראשונה שהן ירדו אלי, הייתי מתקשר לרועה של מוטי והוא היה בא ולוקח אותן" כאמור, פרט לעדותו זו של התובע לא הובאו על ידי התובע ראיות תומכות, מסייעות ומחזקות לטענתו לפלישת עדר הבקר של הנתבע לשטח החקלאי אותו עיבד. בעדויותיהם של עדי התובע לא היה כדי להרים את נטל ההוכחה הרובץ לפתחו של התובע. בנו של התובע, בלאל ציין בעמ' 4-5 לפרוטוקול: "ש. אני מבין שלגבי האירוע מיום 8.1. אתה לא ראית את הפרות ת. אני לא הייתי. ש. אתה בכלל יכול להגיד שהמדובר בפרות של מוטי ת. ב 8 לחודש, אכן. ש. צורפו תמונות של פרות, אתה צילמת אותן. ת. כן" בהמשך נשאל העד, כיצד מסמנים פרות בישראל והשיב כי ישנו מספר על האוזן. עדותו של עד התביעה טאהא, כמעט ולא היה דבר כדי לחזק את טענתו העיקרית של התובע לפלישת עדר הבקר של הנתבע לשטח החקלאי של התובע. עלה למעשה מעדותו של העד טאהא כי נודע על כך שהעדר שפלש לשטח התובע הינו עדר הבקר של הנתבע וזאת מן התובע עצמו שציין עובדה זו באוזניו בעת שיצר עמו קשר וביקש ממנו לרדת עמו לשטח. עדות זו אינה יכולה לסייע לתובע בהוכחת טענתו בהיותו עדות מפי השמועה. המשך העדות שהובאה מטעמו של עד זה ככל שהיא נסמכת על ידיעתו האישית של העד וככזו מותרת על פי דין, לא היה בה כדי לקשור בין העדרה הפולש לנתבע. העד טאהא אישר כי אינו מומחה לבקר וכי לא היה מסוגל לאשר או לשלול בעדותו אם המדובר היה בפרות של הנתבע, שכן הוא לא התקרב לפרות בשל חששו מהן ולא הבחין במספר המצוי על אוזניהם. עיון בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמו של העד טאהא מגלה כי על פי עדותו מצא ביחד עם התובע "עדר של כ- 20 בקר בתוך השדה של התובע שיש בו גידולי חיטה (גידולי שיבולת) בחלקו ובחלקו השני עצי בית ושתילי זית" (סעיף 3). יודגש, העד לא העיד לא בתצהירו ולא בעדותו בכתב כי המדובר בעדרו של הנתבע ומכאן שעדותו כמעט ולא תרמה כהוא זה ללב ליבה של המחלוקת שהתעוררה בתיק. מדבריו של התובע ומדברי העד מטעמו, טאהא, ניתן היה להתרשם כי השנים היו קרובים לעדר הבקר, הבחינו בעדר ואף ספרו את הפרות. בן התובע אשר נכח בחדירה קודמת של עדר הבקר לשטח החקלאי של אביו תיעדר לדבריו את עצם החדירה בתמונות שצילם בזמן אמת. אם כך הדבר, ישאל השואל מדוע התובע או מי מטעמו לא צילם את העגיל או המספר שנמצאים על אוזניהן של הפרות, מה עוד שהשיטה לזיהוי הפרות ידועה להם. מטבע הדברים חוות דעתו של השמאי מר עמאר אמארה, אין לה תרומה להכרעה בשאלת האחריות. נשאל על כך המומחה בחקירתו הנגדית וכך נראה הקטע הרלבנטי בחקירה (עמ' 8 לפרוטוקול): "ש. אם הייתי אומר לך שבין ה 8.1 ל 16.1 במקום עברו עוד עדרים של פרות ועשרות עדרים של חזירי בר, היית מגיש את חוו"ד? ת. אני בכל מקרה מגיש אותה, כי אני מגיש אותה על הנזק ולא על הסיבה. ש. אתה מומחה לבעלי חיים? ת. לא ש. אתה כותב בחוו"ד על סימני טביעות רגליים של בקר וסימני רעיה על שיבולת. ת. אני יכול להראות לך" מאידך גיסא, לאחר ששמעתי את דבריו של הנתבע ושל עדי ההגנה, שוכנעתי כי עדר הבקר שפלש לשדה של התובע אינו בהכרח עדרו של הנתבע. הנתבע הצהיר בכתב כי מדובר באזור שבו פזורים עדרי בקר רבים המסתובבים בשטח (ראה תצהיר עדותו הראשית של הנתבע). בחקירתו הנגדית מסר הנתבע כי הבקר שלו נמצא בהר, וכי בין ההר לבין השדות של תושבי המקום מפרידה גדר (עמ' 10 לפרוטוקול). דבריו אלה של הנתבע מצאו חיזוק בעדותו של עד הגנה ניטרלי מר גד יובל, אשר ציין כי מסביב לרכס הר טורעאן ישנן מאות ראשי בקר וצאן (ראה עמ' 11 לפרוטוקול). לאחר מכן הוסיף העד יובל וציין כי, "...הבעיה שזה שטח גדול עם הרבה ראשי בקר ואנשים לא מקפידים תמיד על הטריטוריה שלהם ופולשים" חיזוק נוסף לדבריו של הנתבע נמצא בדברי עד ההגנה נסר, אשר ציין כי, השדה של התובע נמצא למרגלות ההר, וכי אינו מכיר מקרה לפיו העדר השייך לנתבע חדר לשדהו של התובע, זאת מאחר וישנה גדר המונעת מהם לצאת מהשטח. למעשה, בשים לב לעדויות שהונחו לפני אלה של התובע ואלה של הנתבע, ניתן לקבוע כי עדותו של התובע לבדה היא התומכת בטענתו לפיה חדר עדר הבקר של הנתבע לשטחו החקלאי והסב לו את הנזקים הנטענים. כאמור, בנו של התובע שהעיד לטובת התובע אישר כי לא היה עד לחדירת עדר הבקר לשטח החקלאי של אביו התובע ביום 8.1.12 וכי בסך הכל שמע על עצם החדירה לשטח מאביו התובע. העד הנוסף מטעמו של התובע, טאהא, אישר כי ראה במו עיניו עדר המונה 20 פרות בשטחו החקלאי התובע והבחין בנזקים שנגרמו על ידו, עם זאת נמנע העד מלקשור את העדר בדרך כלשהי לנתבע, לא בעדותו הכתובה ולא בעדותו שבעל פה. עדות השמאי מטעמו של התובע אין לה תרומה כלשהי לנושא האחריות ומטבע הדברים היא עוסקת בשאלת הנזק בלבד. בנסיבות העניין, עסקינן בעדות יחידה של בעל דין כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971 שבנסיבות העניין לא שוכנעתי כי יש בה כדי לבסס מתן פסק הדין לחובת הנתבע. אף אם אזקק בנסיבות תיק זה להוראת סעיף 40 לפקודת הנזיקין, שעניינו חובת הראייה ברשלנות לגבי חיה, הרי שעדיין אין בכך משום ישועה לתובע. הוראת הסעיף הנ"ל קובעת כי: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שתי אלה: הנזק נגרם על ידי חיית-בר, או על ידי חיה שאינה חיית-בר אלא שהנתבע ידע, או חזקה עליו שידע, כי היא מועדת לעשות את המעשה שגרם את הנזק; הנתבע היה בעל אחת החיות האמורות או היה ממונה עליה - על הנתבע הראיה שלא הייתה לגביה התרשלות שיחוב עליה". עינינו הרואות כי על מנת שיעבור נטל ההוכחה להעדר התרשלות בגינה יחוב הנתבע לנתבע, היה על התובע להוכיח בין היתר כי הנתבע היה בעל אחת החיות או היה ממונה עליה, דבר שכאמור לא עלה בידי התובע להוכיח בתיק זה. הוכח לפני כי באזור בו נמצא השדה השייך לתובע נעים להם בחופשיות וכמעט ללא הגבלה ראשי בקר וצאן רבים, לאו דווקא אלה השייכים לנתבע. עניין זה קיבל כאמור תימוכין בעדותו הניטרלית של העד גד יובל. עולה מן האמור לעיל, כי בנסיבות תיק זה אין מקום להטיל אחריות על הנתבע, מאחר והתובע לא הרים את הנטל המוטל עליו ולא הוכיח את הטענה המהותית שהועלתה על ידו בכתב טענותיו ולפיו עדר הבקר של הנתבע הוא ולא אחר זה שפלש לשטחו החקלאי. בנסיבות העניין, ובשים לב למסקנה הנ"ל מתייתר הצורך בבחינת שאלת הנזק והקשר הסיבתי שבינו לבין מעשה ההתרשלנות הנטען וניתן לקבוע כי לא עלה בידי התובע להוכיח קיומה של עילת תביעה המצדיקה חיוב הנתבע בתשלום פיצוי. בשולי פסק הדין אציין כי לא נעלמו מעיני הסתירות שעלו מעדויותיהם של הנתבע ועד ההגנה מטעמו, נסר, עליהן הצביע התובע בסיכומי טענותיו. יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי מדובר בסתירות מהותיות היורדות לשורש העניין ובוודאי שלא די בסתירות אלה כדי להרים את נטל ההוכחה שרובץ לפתחו של התובע ולא הורם על ידו כפי שפורט לעיל. סוף דבר: לאור כל המקובץ ולאחר בחינת חומר הראיות שהונח לפני שוכנעתי כי דין התביעה להידחות. התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,000 ש"ח, וזאת בתוך 30 יום ממועד מסירת פסק דין זה לב"כ התובע, אחרת סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. בעלי חייםפיצוייםמטעיםענף הבקר