תביעה על סך 92,937 ₪ בגין חוב עבור רכישת סחורה במהלך השנים 2005-2011. לטענת התובעת, במהלך השנים 2005-2008 מכרה לנתבע סחורה כמפורט בכרטסת הנהלת החשבונות שלה, ובגין תקופה זו נותר חייב לה הנתבע חוב בסך 67,028 ₪. בשנת 2009, ביקש הנתבע, לטענתה התובעת להסדיר את חובו, ולהמשיך בביצוע רכישות נוספות מהתובעת, ולפיכך הוסכם כי תיפתח לו כרטסת הנהלת חשבונות חדשה אצל התובעת, בה נרשמו הרכישות החדשות שלו מהתובעת. במהלך השנים 2009-2011 רכש הנתבע מהתובעת סחורה בהזדמנויות שונות, ושילם תמורתה בין היתר באמצעות שיקים דחויים אשר חלקם חוללו, וכתוצאה מכך נותרה יתרת חוב בכרטסת בסך 21,793 ₪. סיכום החוב בשתי הכרטסות מסתכם ב- 88,821 ₪ נכון ליום 1.12.11. הנתבע העלה טענת התיישנות ביחס לחוב משנת 2005. לגופו של ענין, הכחיש הנתבע את החוב הנטען. לטענתו, אין לו כל חוב לתובעת. כן נטען, כי הנתבע שילם לתובעת במזומן כנגד כל השיקים שחוללו, אלא שהתובעת טרם החזירה לו אותם, והחזיקה אותם בידיה כביכול למטרת בטחון לחובות עתידיים או פתוחים. דיון והכרעה: לטענת הנתבע, מניין תקופת ההתיישנות מתחיל מיום היווצרות החוב, ולא ממועד סיום הקשר החוזי, ולפיכך ביחס לחוב שנוצר בשנת 2005 חלה התיישנות. כן נטען, כי אף העילה השטרית התיישנה, משום שלא נולדה ביום מסירת השיקים, אלא ביום קבלת הסחורה עליה שילם הנתבע בשיקים. דין טענת ההתיישנות להידחות, מהטעמים שהעלתה התובעת. אנמק בקצרה. ביחס לעילת התביעה השטרית, הרי שזו נולדה עם חילול השיקים, ומאחר שזמן פרעונם של כל השיקים הינו בשנת 2008, לא התיישנה עילת התביעה השטרית. מאחר שהוכח כי בין בעלי הדין התקיים קשר עסקי במסגרתו רכש הנתבע סחורה בהקפה, באופן שתמיד היתה קיימת יתרת חוב בכרטסת החוב של הנתבע אצל התובעת, והתשלומים שבוצעו נעשו על חשבון החוב, הרי שעילת התביעה קמה רק עם העמדת החוב לפרעון מיידי. זאת ועוד, מעיון בכרטסת החוב עולה כי יתרת הפתיחה שנגררה לשנת 2006 הינה 34,360 ₪. במהלך שנת 2006 התקבלו מידי הנתבע תקבולים העולים על סכום החוב לסוף שנת 2005, ובהעדר כל הוראה אחרת מהנתבע, רשאית היתה התובעת לזקוף את התשלום לטובת החוב שנוצר בשנת 2005, בהתאם לסעיף 50 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973. משכך, לא ניתן לקבוע כי החוב נשוא התביעה נוצר בשנת 2005 ולפיכך דין טענת ההתיישנות להידחות. לתצהיר עדותו הראשית של מבאריקי אוסאמה, בעל המניות בתובעת ומנהלה, צורפו העתק כרטסת חוב מספר 200524 (להלן:"הכרטסת הישנה") העתקי 14 שיקים שנמסרו על חשבון החוב בכרטסת הישנה וחוללו, וחשבונית מס' 30 ע"ס 7,233 ₪. מבאריקי הצהיר, כי לא הצליח להנפיק העתקי חשבוניות נשוא הכרטסת הישנה, משום שבשנת 2009 החליף את תוכנת הנהלת החשבונות, והדבר גרם למחיקת כל החשבוניות לאותה תקופה. כן צורפו לתצהירו העתק כרטסת חוב מספר 200891 (להלן:"הכרטסת החדשה") העתקי חשבוניות ותעודות משלוח הנזכרות בכרטסת. מעדותו של מבאריקי עולה כי הרישום בכרטסת הנהלת החשבונות נעשה במהלך ניהול החשבונות הרגיל של התובעת. מבאריקי נחקר על תצהירו, תוך הפניה לכרטסות החוב הישנה, במטרה להראות אי התאמות ביניהן ואי דיוקים, אולם, כפי שהבהיר ב"כ התובעת בסיכומים מטעמה, השוני נובע אך ורק מסוג הכרטסת, שכן אי ההתאמות כביכול, נבעו מהעובדה שהושוו כרטסת ממוינת לפי תאריך ערכי לכרטסת ממוינת לפי תאריכי אסמכתא, ומעיון בהעתק הכרטסת הישנה, עולה כי החוב המצוין בה הוא כנטען, 67,028 ₪. עדותו של מבאריקי היתה קוהרנטית והגיונית, והיא מהימנה בעיני. מבאריקי הצהיר כי בעקבות החלפת תוכנת הנהלת החשבונות בשנת 2009 נמחקו כל החשבוניות עד אותה שנה. יחד עם זאת, התובעת הציגה כראיה חשבונית אחת על סך 7,233 ₪ בגין עסקה שנעשתה בשנת 2010 ונרשמה בטעות בכרטסת הישנה, וכן הוצגו שיקים מחוללים שנמסרו לתובעת על חשבון החוב בכרטסת הישנה, בשנת 2008, בסכום כולל של 42,600 ₪. היינו, ביחס לסכום של 49,833 ₪ הציגה התובעת ראיות נוספות, פרט לכרטסת הנהלת החשבונות, המחזקות את טענותיה נגד הנתבע ומעבירות אליו את נטל הבאת הראית. להוכחת החוב המפורט בכרטסת הנהלת החשבונות החדשה, צירפה התובעת את כל החשבוניות ותעודות המשלוח המפורטות בה, כשהן חתומות. ביחס לחוב זה, שנוצר החל משנת 2009, קיימות אם כן ראיות בעלות משקל מכריע. התובעת הציגה, אם כן, ראיות להוכחת כל החוב החל משנת 2009 וראיות נוספות להוכחת חוב קודם בסך של 49,833 ₪. חשבוניות המס, תעודות המשלוח והשיקים בצירוף כרטסת הנהלת החשבונות ועדותו של מבאריקי, מצטברים לכדי ראיות בעלות משקל. ברור כי לא ניתן לייחס לכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת משקל מכריע, אולם, כאמור לעיל, ביחס למרבית החוב הנטען קיימות ראיות מוצקות, חשבוניות מס, תעודות משלוח ושיקים, המעידים על קיומו של החוב. כאמור, משהציגה התובעת את כל ראיותיה כמפורט לעיל, עבר נטל הבאת הראיות אל הנתבע. עדותו של הנתבע לא היתה מהימנה בעיני. העדות לא היתה מפורטת דיה, הנתבע השיב להרבה שאלות כי אינו זוכר, או כי לא היה לו זמן לבדוק. מקריאת עדותו עולה הרושם הכללי כי הוא אינו זוכר, ואינו יכול לפרט מאום, אלא שברור לו כי לא נותר לו חוב לתובעת. טענה זו, כשהיא נשמעת מפי לקוח שנהג משך כל תקופת המסחר בינו לבין התובעת לרכוש סחורה בהקפה, ולשלם "על החשבון", אינה יכולה להישמע כשהיא נטענת בעלמא, מבלי שהיא נתמכת בראיות, או לכל הפחות בעדות מפורטת ומנומקת. כמו כן, לא הציג הנתבע את הכרטסת שלו, אותה נהג לטענתו לנהל לכל אורך קשרי המסחר שלו עם התובעת, וכשנשאל מדוע, השיב שיקח לו הרבה זמן לסדר אותה, ושהכרטסת שהוצגה מסודרת יותר (בעמוד 13 שורות 28-31 ובעמוד 14 שורות 1-4). העובדה שהנתבע נמנע מלהציג ראיה, שלטענתו יש בה כדי לחזק את גרסתו, צריכה לפעול לרעתו. חיזוק נוסף לגרסת התובעת, אני מוצאת בכך שהנתבע לא הביא כל ראיה מטעם רואה החשבון שלו, על מנת להוכיח שהחשבוניות הנזכרות בכרטסת הנהלת החשבונות לא התקבלו על ידיו, ולא נעשה בהן שימוש לצרכי מס. המנעות מהבאת ראיה זו, צריכה אף היא לפעול לרעתו של הנתבע. עדותו של הנתבע ביחס לשיקים נשוא התביעה, אין בה כדי לסתור את העילה השטרית שהם מקימים לתובעת. הנתבע אישר, בחקירתו, כי השיקים נמסרו לתובעת לצורך תשלום עבור חוב שנוצר בגין רכישת סחורה, וכי חוללו בגין העדר כיסוי מספיק או בגין הגבלה בחשבון. הנתבע העיד כי אינו זוכר הרבה דברים ביחס לחוב, אך זכור לו כי מסר לתובעת את השיקים על מנת "לסגור את החוב" (בעמוד 15 לפרוטוקול). טענתו לפיה היה על התובעת להשיב לו את השיקים נשוא התביעה לא הוכחה, והיא בלתי מתקבלת על הדעת, שכן הדעת נותנת כי אם אכן היה הנתבע פורע את חובו בגין השיקים המחוללים, היה עומד על קבלתם בחזרה לידיו. מכל מקום, כאמור, עדותו של הנתבע אינה מהימנה בעיני, ומצאתי כי אין מקום ליתן לה משקל כלשהו. לאור האמור לעיל, אני סבורה כי התובעת הרימה את נטל השכנוע המוטל עליה ביחס למרבית החוב, המורכב מכל החוב המפורט בכרטסת הנהלת החשבונות החדשה, מסכומם הכולל של השיקים המחוללים, ומחשבונית נוספת על סך 7,233 ₪. סך כל החוב המוכח מסתכם ב- 71,626 ₪. החלטתי לדחות את התביעה, ביחס לסכום המופיע בכרטסת הנהלת החשבונות הישנה, שאינו נתמך בראיה נוספת כלשהי. אעיר, כי לאור העובדה שהחלטתי לא לקבל את התביעה ככל שהיא מבוססת על כרטסת הנהלת החשבונות הישנה לבדה, ממילא אין חשיבות להכרעה בשאלת ההתיישנות החוב המופיע בכרטסת, והיא נעשתה למעלה מן הצורך. לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה, ברובה, ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 71,626 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מיום 1.12.11. בנוסף, ישלם הנתבע לתובעת החזר אגרה בסך 2,332 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 12,676 ₪. הסכומים שנפסקו כהוצאות ושכר טרחה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום. סחורהחוב