נטען כי התובעת לא טרחה לגלות בתביעתה שניתן פסק דין בתביעה הקודמת וכן הוסתרו עובדות מהותיות אחרות, בחוסר תום לב מצידה של התובעת. בנוסף נטען כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות שכן חלפו מעל 7 שנים מהמועד בו נולדה עילת התביעה. התובעת טוענת כי דין הבקשה להידחות ויש לברר את התביעה לגופה. סילוק על הסף ייעשה רק במקרים חריגים על מנת למנוע מבעל דין מימוש הזכות של גישה לערכאות. מעשה בית דין, אינו עיקרון מוחלט ויש לאזנו במקרים שהצדק דורש זאת כדוגמת עניינה , בתביעה שבפני. רשימת הלקוחות לא נכללה כלל בתביעה הקודמת ולפיכך, לא קיים מעשה בית דין לעניין מלוא הלקוחות בהם "טיפלה" הנתבעת. במסגרת בדיקה של חשבונות שבצעה התובעת התברר לה שהנתבעת לא דאגה להעביר לה את הרשימה הכוללת של כל הלקוחות. בכך, ביקשה הנתבעת להסתיר ממנה נתונים ומידע בחוסר תום לב. חיזוק לכך נימצא בהתנהגותה של הנתבעת בניהול הסכסוך ביניהם בסירובה לקיום הליך בוררות בטענות שווא, בהעלאת טענות סותרות ובהתכחשה לחיובה וחובתה להמצאת חשבונות והערמת קשיים עליה בנדון. דיון ומסקנות: מחיקת תביעה על הסף , היא מהלך דרסטי שיינקט במקרים חריגים בהם עולה מכתב התביעה בבירור כי אין מקום להעתר לסעד המבוקש בתביעה העיקרית. בנסיבות בהן קיימת אפשרות ואף אם היא קלושה, שהתובע יזכה בסעד שנתבע, לאחר שיציג ראיות מתאימות, אין מקום למחיקה על הסף (רע"א 359/06 מועין נ' פרג' (26/4/06);רע"א 4499/06 ים אילת בע"מ נ' פייס (11/12/06)). הרציונאל של מעשה בית דין הוא שצדדים להליך, מנועים מלחזור ולהתדיין ביניהם בבתי המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק דין סופי. הטעמים לכך הם להבטחת יעילות של מערכת בתי המשפט, מניעת כפל התדיינות והכרעות סותרות העלולות לפגוע ביציבות ובוודאות המשפטית ובנוסף, להגן על האינטרס של בעל דין שלא להיות מוטרד פעם נוספת בתביעה של יריבו משניתנה לאחרון הזדמנות הוגנת ומלאה למצות את עניינו בבית המשפט באותו עניין. כך, לא יצטרך בעל הדין לשמור על ראיותיו ולא לחשוש כי בעתיד נכון לו מאבק משפטי נוסף (ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ [8.9.2005] פסקה 7 לפסק הדין , בספרה של המלומדת נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי , עמ' 29-31 (1991)). הדוקטרינה של מעשה בית דין נחלקת לשני אדנים: האחד, עניינו בהשתק עילה ולפיו פסק דין סופי שניתן לגופו של עניין מעניק לנתבע (או לחליפו) חסינות מפני תביעה נוספת של התובע (או חליפו) בגין אותה עילת תביעה. בהקשר זה ניתנה למושג "עילת תביעה" משמעות רחבה במטרה להגשים את תכלית הכלל ולמנוע את הטרדת הנתבע בתביעות חוזרות בשל אותו מעשה. עיקרון מעשה בית דין יחול לפי הלכה פסוקה ככל שהתשתית הבסיסית של עילות התביעה בשני ההליכים דומה אפילו אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים שלא נכללו בתביעה הקודמת (ע"א 8/83 גורדון נ' מונאש מושב עובדים, פ"ד לח(4)797 , 801-802 (1985) ). "השיקול שלא מן הדין להטריד את נתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה. משום כך לא רק שוני בסעד בשתי התביעות לא ימנע בהכרח יצירתו של השתק, אלא יש וההשתק קם ומונע התדיינות נוספת, אף כאשר בשתי התביעות מדובר בעילות שונות. המבחן הוא כאמור, אם נקבע ממצא שבעובדה; ואם מבקש תובע על בסיס אותה עובדה לתבוע שנית, ולו בעילה אחרת, כי גם אז דרכו תהא חסומה" (ע"א 303/79 אבני נ' גליקסמן, פ"ד לה(1) עמ' 98 ). בהתאם לאמור, נידרשתי לבחינה של קיומו של מעשה בית דין בבחינת המסכת העובדתית, העילות והסעדים שהתבקשו במסגרת התביעה הקודמת ובמסגרת התביעה שבפני ולצורך כך, נשמעה עדותו של המנציג והמצהיר מטעם התובעת. עסקינן בענינינו בסעד זהה בשתי התביעות למתן חשבונות וכן, באותה מסכת עובדתית. השוני בין התביעות הוא בכך שהתובעת עותרת זו הפעם לקבל רשימה נוספת מהנתבעת שתכלול 22 שמות של לקוחות (סעיף 36 לכתב התביעה). לטענת התובעת, במסגרת התביעה הקודמת היא לא כללה כלל שמות של לקוחות ולפיכך לא קם מעשה בית דין (סעיף 5 לכתב התשובה). עיון בסעיף 34 לכתב התביעה בתביעה הקודמת אינו מתיישב עם טענתה זו של התובעת שכן, היא דרשה במסגרת התביעה הקודמת פירוט מלא ומדויק של העמלות לפי רשימת הלקוחות ללא כל החרגה או אבחנה בין לקוח אחד לאחר, בנוגע לתקופה החל מ- 1.8.2004 ועד ליום 30.10.2010. אי הצגת פירוט שמות הלקוחות נושא התביעה הקודמת במסגרת כתב התביעה הקודם אין בו כדי לגרוע או לצמצם מהסעד שהתבקש במסגרתו לקבלת חשבונות לגבי כל הלקוחות. חשוב מכך, את רשימת הלקוחות שהוצגה במסגרת הדיון בתביעה הקודמת (סומנה ת/1) המציאה והציגה לבית המשפט דווקא התובעת. בהתאם לאותה הרשימה הורה כב' השופט אברהם רובין לנתבעת בפסק דין שניתן בתביעה הקודמת כי עליה לנהמציא לתובעת את המסמכים הנוגעים לסחורות שסופקו ללקוחות המפורטים בת/1 נכון לתקופה שעד סוף אוקטובר 2010 (עמ' 4 סעיפים א-ב להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין , נספח ג לכתב ההגנה). לבחינת המסכת העובדתית לשאלת זהות העילה מעבר למסמכים שהוצגו וצורפו לכתבי הטענות לגביהם אין חולק, שמעתי את עדותו של מר עידן שפר מטעם התובעת. מעדותו עולה כי נספחים 8-9 לכתב התביעה היו ברשות התובעת עובר להגשת התביעה הקודמת (עמ' 1 שורה 18) אך רק לאחר שהוא עבר ועיין במסמכים שהיו ברשותו כאמור הוא מצא כי בנוגע לחלק מהלקוחות הוא לא קיבל חשבונות מהנתבעת (עמ' 1 שורות 27-30). מכאן אני למדה כי היה בידי התובעת לבסס ולדרוש את הסעד אותו היא מבקשת כיום בתביעה שבפני בשקידה ראויה, אילו עיינה במלוא המסמכים שהיו בידה עובר להגשת התביעה הקודמת. זאת ועוד, הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בתביעה הקודמת היה בו לכאורה ולפי המצג שהוצג בהסכמת התובעת להסכם הפשרה, משום מיצוי של מלוא הטענות של הצדדים ו/או בחינה של הצדדים את התועלת בהסכמה לפסק דין בפשרה. בעניינינו, אין מדובר בראיה חדשה שלא הייתה ידועה לצדדים בשעה שנוהלה התביעה הקודמת וכאמור, הרשימה ת/1 ניתנה ע"י התובעת ללא התערבות של הנתבעת שיכול שיהיה בה כדי לבסס טענה כנגד היקף הרשימה שהתובעת ביקשה לקבל לגביה מידע. כך גם עולה מעדותו של עידן שפר אשר לדבריו לאחר בדיקה חוזרת ונשנית בחומר שהיה מצוי בידיו כבר מכבר, התברר לו כי חסרים לקוחות שלגביהם הוא לא קיבל חשבונות )כמובא לעיל). לפי סעיפים 44 ו- 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 תובענה תכיל מלוא הסעד, כאשר התובע רשאי לתבוע את כולם או מקצתם, אך אם לא תבע את כולם לא ניתן לתבוע לאחר מכן כל סעד שלא נתבע מלכתחילה. בכך, יש כדי להבטיח בירור של כל המחלוקות נושא התובענה במסגרת הליך אחד ולא לפצלן במספר הליכים. בדרך זו לא יוטרד נתבע מספר פעמים, בשל אותו ענין עצמו (ע"א 303/79 שלמה אבני נ' משה גליקסמן ו-3 אח' פ"ד לה (1) עמ' 98). בהתאם לכך, יש לבחון "אם יכול היה וחייב היה התובע לרכז את כל טענותיו הנוגעות למעשה בתובענה אחת..." (ע"א 527/80 שטורך - רגב מפעלי בניה ופתוח בעמ נ' מדינת ישראל, פד"י לח (4) עמ' 55). זהות העילות נבחנת לפי מהותן של העילות ולא על-פי צורתן ואין צורך כמובא לעיל, שתהיה חפיפה מוחלטת בין העניינים הנדונים בשתי התביעות, כל עוד השאלה המהותית בשתיהן זהה, על-מנת שתיקבע זהות העילות (ראו גם בע"א 259/83 אריה חברה לביטוח בעמ נ' סקום (ישראל) בע"מ, פד"י לט(4) עמ' 144-145). בעניינינו, הממצא העובדתי בדבר רשימת הלקוחות היה ידוע לתובעת כבר במועד הגשת התביעה הקודמת ואף לפני הגשתה. בהתאם לכך, אין לה להלין כנגד הנתבעת באי הצגת חשבונות בנוגע ללקוחות אחרים ולא קמה לה הזכות להגיש תביעה חדשה באותה עילה , משלא הקפידה התובעת לבחון את הרשימה במלואה שהיתה תחת ידה ובהתאם לכך הגיעה להסכמות עם הנתבעת שניתן להם תוקף של פסק דין. לאור האמור לעיל דין הבקשה למחיקה על הסף להתקבל מחמת מעשה בית דין ואני מורה על מחיקת התביעה על הסף. משדין התביעה להימחק מפאת מעשה בית דין בשל השתק עילה בהליך שהתנהל בין אותם בעלי דין, אין צורך להידרש לטענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת משלא הוריתי לנתבעת להציג מסמכים בפני התובעת כדרישתה. נכונים הדברים בפרט לאור טענותיה של התובעת כנגד הנתבעת, בדבר הסתרת מידע ממנה אשר אינה מוכרעת במסגרת התביעה דנן כי אם מתבררת במסגרת הליך אחר כפי שעולה מטיעוני הצדדים, המשליכה על שאלת המועד בו נולד כוח התביעה (סעיף 6 לחוק ההתיישנות , תשי"ח-1958, ע"א 9431/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתו"ב [22.6.08] פסקה 20). בהתאם לאמור, אני מורה על מחיקת התביעה. בהתחשב בקיום ישיבה אחת אני מחייבת את התובעת בהוצאות לנתבעת בסך של 6,000 ש"ח בלבד. מחיקת תביעה / הליך