התנהגות נהג בשעת דוחק נקבע כך בע"א 315/70 אטיאס נ' פורת, פ"ד כה (1) 365 (1971): "שאלה משפטית - אם נהג הנתבע בשעת הדוחק כפי שנהג סביר חייב לנהוג. אין צורך להזכיר את האסמכתאות הידועות המלמדות אותנו שאין בכגון דא להיות חכם לאחר המעשה ושאין לדרוש מאדם הנתון, ללא עוול בכפו, במצב חירום שיכלכל את צעדיו מתוך יישוב-דעת וראיית הנולד. בעיקר - כך נראה לי - יש להימנע מבקורת על התנהגותו של נהג, כשאין בידך להציע לו פעולה מונעת אחרת שבה חייב היה, כאדם זהיר, לנקוט. הלכה שאינה עשויה לשמש קו ומשקולת במקרים דומים אינה הלכה. כאן הציע השופט המלומד שלוש דרכים, אותן הזכרתי לעיל. חוששני שלפחות שתיים מהן: ירידה לפס-החול שבין המסלולים ונסיעה "זיגזגית", ימינה ושוב שמאלה, במשאית עמוסה, אף הן מסוכנות ביותר. עם זאת אין גם להפריז ולומר שמותר לנהג הנמצא במצב כזה לאבד עשתונותיו ולעשות מעשה של טירוף דעת. נהג שנבהל מהופעתו הפתאומית של הולך רגל אינו מוצדק, למשל, להעלות את רכבו על המדרכה ולהרוג שם עוברים ושבים. במקרה מסויים יכול היה הנהג להמשיך בנסיעתו בנתיב השמאלי תוך בלימת חירום. אין לומר בוודאות, שבזאת היה מונע את התאונה. אך נראה לי שאילו נהג כך, היה סיכוי סביר שהיה מגיע לפני התובע לנקודה המשוערת, שבה עלול היה להתנגש עמו, ושזה היה נעצר בהליכתו בעוד מועד. דרך זו נראית לי כה עדיפה על הדרך חסרת תקווה, שבה בחר הנתבע, עד שגם אני סבור שהיה מחובתו, כנהג זהיר, לבחור בה."דריסה למוות