תאונת דרכים התרחשה במצב שבו המשאית יוצאת בנסיעה לאחור מתוך מתחם חנייה שבצד הדרך אל תוך הכביש שהפרטית נוסעת בו ישר לקראת המקום אליו יוצאת המשאית כאמור. אין גם חולק כי הפגיעה בפרטית הייתה באזור הפינה הימנית-השמאלית ואילו הפגיעה במשאית הייתה בחלק האחורי (כנראה בפגוש. לדברי נהג המשאית למשאית לא נגרם כל נזק בתאונה וגם לא הוצגו תמונות של המשאית). המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלת הנסיבות שבהן נגרמה התאונה, כאשר לפי עדות נהג הפרטית המשאית יצאה לכביש בנסיעה לאחור באופן מפתיע, לא זהיר וללא מכוון, כאשר הפרטית הייתה קרובה יחסית למקום היציאה והתאונה ולכן לא עלה בידי נהג הפרטית לעצור את רכבו לפני המשאית ובכך למנוע את התאונה, ואילו לפי עדי הנתבעים היציאה של המשאית לכביש נעשתה בשלב שבו הפרטית הייתה מרוחקת הרבה יותר ממקום התאונה, כאשר את המשאית בנסיעתה כיוון מכוון שאף ניסה לעצור את נסיעת הפרטית וכאשר הפרטית נסעה במהירות ובפראות ובהתעלם מן המשאית ומן המכוון. המחלוקת בין הצדדים ממוקדת בשאלת אחריות הנתבעים בנזיקין לתאונה, כאשר במישור הנזק ושיעורו אין, למעשה, מחלוקת, והנתבעים גם לא הציגו חוות דעת שמאי נגדית לחוות דעת השמאי מטעם התובעים שצורפה לכתב התביעה ואף לא ביקשו לחקור את השמאי מטעם התובעים. שיעור הנזק הנתבע מוחזק אפוא להיות בלתי שנוי במחלוקת. הראיות שהציגו הצדדים כתבי הטענות, על נספחיהם. הודעות על התאונה שנמסרו לשני הצדדים. תמונות שחור לבן של נזקי הפרטית. עדויות שלושה עדים מטעם שני הצדדים בדיון בפניי: מטעם התובעים - נהג הפרטית (התובע 2); ומטעם הנתבעים - נהג המשאית (הנתבע 1) וכן עד ראייה (מר מוחמד מורה). הכרעה דין התביעה להידחות. כללי - על אופני ההכרעה האפשריים בהתקיים מחלוקת עובדתית על-פי ההלכה הפסוקה, על ביהמ"ש לשאוף ככל האפשר להכריע במחלוקת עובדתית המונחת לפתחו ולקבוע איזו מבין הגרסות המנוגדות המוצגות לפניו היא הגרסה הנכונה, בבחינת "האמת המשפטית". ההנחיה והשאיפה הינן אפוא לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים. יחד עם זאת, אותה הלכה פסוקה מכירה באפשרות שלפיה, לאחר בחינה מעמיקה של התשתית הראייתית שהוצגה ובהיעדר אפשרות להעדיף גרסה עובדתית אחת על פני גרסה נגדית, ביהמ"ש מגיע למסקנה כי לא ניתן להעדיף גרסה אחת על פני גרסה נגדית (מצב של "ספק שקול") וכי, לכן, על ביהמ"ש להכריע את הדין עפ"י נטלי ההוכחה הרלוונטיים, מבלי לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים ובאופן שבו בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו יפסיד בהליך משלא עלה בידיו להרים את נטל ההוכחה [ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מז (5) 333 (1993); בר"ע (מחוזי י-ם) 2271/96 דהן נ' רייכמן ( 15.6.97); בר"ע (מחוזי ב"ש) 642/01 טטרואשוילי נ' זפסלקי ( 5.6.02); בר"ע (מחוזי י-ם) 4114/02 ניסים נ' בן אלי ( 16.7.02); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ ( 5.5.13)]. על-פי ההלכה הפסוקה, במשפט אזרחי יש לקבוע שבעל דין הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו כאשר, בסופו של משפט ועל יסוד מכלול הראיות שהוגשו ע"י כל בעלי הדין, יש להסיק שמאזן ההסתברויות נוטה לכיוונו של בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו, כלומר שממכלול הראיות מוסק שגרסתו העובדתית של אותו בעל דין הינה מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת וקרובה יותר לאמת מאשר גרסתו הנגדית של בעל הדין שכנגד [ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (לא פורסם, 5.10.06); ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ ( 9.5.11); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ ( 5.5.13)]. מן הכלל אל הפרט לאחר שבחנתי את טענות ואת ראיות הצדדים ובהתבסס על הדין החל הנ"ל, מצאתי להעדיף את גרסת הנתבעים על פני גרסת התובעים, כאשר הגרסה המועדפת הנ"ל מבססת היעדר אחריות בנזיקין של הנתבעים לקרות התאונה. אנמק בקצרה את מסקנתי האחרונה: למרות שאין ולא יכולה להיות מחלוקת כי בנסיבות המקרה זכות הקדימה הייתה של הפרטית, משום שהמשאית נסעה לאחור ונכנסה/השתלבה לתוך כביש מתוך מתחם בצד הדרך בעוד הפרטית נוסעת ישר בכביש, מצאתי שבנסיבות המקרה המיוחדות, זכות זו נוצלה לרעה ע"י נהג הפרטית. שוכנעתי כי המשאית הוסעה לאחור באופן זהיר ומדוד ואילו נהג הפרטית נהג בחוסר זהירות ואף בפראות ובכוחניות ותוך התעלמות בוטה ומכוונת מן הסכנה שהייתה לפניו, כאשר הרושם הברור הוא שמה שהנחה את נהג הפרטית באופן נהיגתו זה היה תחושתו שהוא, נהג הפרטית, בעל זכות הקדימה במקום ולכן בכוחו לאלץ את נהג המשאית להימנע מהשלמת הנסיעה לאחור בה החלה. אבהיר: שוכנעתי כי נהג הפרטית יכול בהחלט היה (לו רצה) לעצור את הפרטית בטרם מקום מפגש הרכבים (היה לו מרחק עצירה מספיק וגם רכבים נוספים בכיוונו עצרו בפועל באופן דומה), אך הוא בחר שלא לעצור, למרות שהבחין בנסיעה לאחור של המשאית אל תוך הכביש לפניו, ובכך ניסה לאלץ את המשאית להימנע מהשלמת ההשתלבות בה החלה ובכך הביא על עצמו את התאונה. מצאתי להעדיף את עדויות הנתבעים על פני עדות התובעים בשאלת קיומו של מכוון במקום. מן הפירוט הרב שידע המכוון למסור בעדותו שוכנעתי כי הוא אכן נכח והיה פעיל במקום, גם אם לטעמי ראוי היה שיפעל באופן אפקטיבי וגלוי לעין יותר כלפי הרכבים המתקרבים למקום (ראוי שמכוון בשעת חשיכה יסמן סימונים בעזרת פנס ולא רק בסימני ידיים, שלא תמיד נראים למרחוק). מכל מקום, משהוכח שנהג הפרטית הבחין היטב במשאית הנוסעת בהתקרבו למקום וגם משהוכח שרכבים אחרים בכיוונה של הפרטית עצרו בעצירה מוחלטת לפני מקום התאונה כדי לאפשר למשאית להשתלב בכביש, ניכר כי היה ברור לכל משתמשי הדרך, לרבות נהג הפרטית, שהמשאית מוסעת לאחור במטרה להשתלב בכביש, ולכן בכל מקרה הוכח שמטרת ההכוונה (לפחות בכל הנוגע לאזהרת הרכבים המתקרבים) הושגה בפועל. סיכום התביעה נדחית. התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות משפט (סך של 450 ₪ בגין שכר העד שנפסק) וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 1,250 ₪. משפט תעבורהתאונת דרכיםנסיעה לאחורמשאיתחניה