שיהוי של 5 שנים במסירת כתב התביעה בפניי ערעור על החלטת כב' הרשמת דנה עופר, שניתנה ביום 14/10/12 בתיק אזרחי 2901/07 ועפי"ה הוחלט לבטל פסה"ד שניתן באותו תיק, בהעדר הנתבע- המשיב, פס"ד שניתן עוד ביום 11/11/07, בכפוף להפקדת סך של 40,000 ₪ וכן תשלום הוצאות בסך של 10,000 ₪ לטובת המערערים - התובעים. פסה"ד שבוטל כנ"ל חייב את המשיב לשלם למערערים סך של 250,000 ₪ בצירוף הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד. החלטת כב' הרשמת: ההחלטה פירטה את כל הנתונים הרלוונטיים, לרבות הזמן הרב שחלף מאז מתן פסה"ד ועד ליום הגשת הבקשה לביטולו (ביום 15/4/12), כאשר זמן קצר לאחר הגשת הבקשה הלך המשיב לעולמו, כך שנבצר מלחקור אותו על תצהירו, את עילת התביעה נשוא פסה"ד, שהיא הסכם שכירות שהיה בין הצדדים, כאשר לטענת המערער אותו הסכם שכירות הופר ע"י המשיב עוד בשנת 2004, כאשר המשיב החליט לפרוץ את שער המושכר והעלמת תכולת המושכר ובכך גרם לנזקים למערערים בהיקף של כ- 300,000 ₪. כב' הרשמת ציינה כי פסה"ד ניתן, לאחר הגשת תצהיר מתאים לשם הוכחת הנזק, על יסוד שני אישורי מסירה, לפיהם כתב התביעה נמסר לידי המשיב באמצעות מיופה כוחו - אניס וגם לו לעצמו עוד בחודש 6/2007. כן ציינה כב' הרשמת את טענת המשיב כי לא קיבל את כתב התביעה וכי הוא לא ידע על מתן פסה"ד עד שהוטל עיקול על נכסיו במסגרת תיק ההוצל"פ אשר גם בו לא קיבל כל "אזהרה" ,אף כי קיים אישור מסירה עפי"ו הוא סירב לחתום על קבלת האזהרה שבו הודעה על פסה"ד עוד בשנת 2009, ידיעה אשר היתה סמוך לפני הגשת הבקשה לביטול פסה"ד. כן צויין בהחלטת כב' הרשמת את טענת המשיב בתצהירו לפיה הוא לא הפר את הסכם השכירות וכן לא גרם לכל נזק למערערים. מנגד ציינה כב' הרשמת את טיעוני המערערים כי המשיב קיבל את כתב התביעה, עפ"י אישורי המסירה הקיימים וכי הוא ידע על פסה"ד ועל הליכי ההוצל"פ שננקטו שנים רבות לפני הגשת הבקשה לביטול פסה"ד. כן צויינה בהחלטה טענת המערערים כי ביום 2/12/09 נחתם בין הצדדים הסכם פשרה עפי"ו הועמד החוב ע"ס 200,000 ₪, לתשלום תוך שנה, כאשר החוב עצמו הגיע בהוצל"פ לסך של 337,000 ש"ח וכי אף המשיב עצמו פנה ללשכת ההוצל"פ לשם ביטול עיקול אשר היה קיים בתיק ההוצל"פ, עפ"י אותו הסכם פשרה שנחתם ולבסוף קבעה כב' הרשמת בהחלטתה כדלקמן: "סבורני כי בנסיבות העניין, אין מנוס מקביעה כי המבקש ידע אודות פסה"ד זמן רב לפני שהוגשה הבקשה לביטול פסה"ד וכי טענתו בבקשה לביטול, שהוגשה כמעט חמש שנים לאחר מתן פסה"ד ,כי מעולם לא נודע לו דבר אודות ההליך אינה אמת". בקביעתה כנ"ל הסתמכה כב' הרשמת על אישור המסירה החתום ע"י המשיב, כאשר החתימה דומה להפליא לחתימת המשיב על התצהיר שלו וכן על אותו הסכם פשרה כאשר המשיב פעל עפי"ו ופנה ללשכת ההוצל"פ לשם קבלת ביטול, תוך הצגת רישיון הנהיגה שלו. לפיכך דנה כב' הרשמת בבקשה מנקודת המוצא כי פסה"ד ניתן כדין ומתוקף שיקול דעת ביהמ"ש החליטה לבטל את פסה"ד, כפוף לתנאים שפורטו כאשר נימוקיה לכך הם: "למרות שניתן במקרה הנוכחי לדחות את הבקשה לביטול פסה"ד, לאור מנהגו של המבקש מאז מתן פס"ד ועד להגשת הבקשה לביטולו, הרי שסבורני כי דווקא כאן יש ליישם את הוראות הפסיקה בדבר מתן משקל גבוה יותר לשאלת ההגנה לגופו של עניין, כפי שנאמר לעיל, הרי שמדובר בתביעת נזיקין במסגרתה טענו המשיבים למעשה פריצה וגניבה שנעשו ע"י המבקש ושהסב להם נזק בהיקף גדול מאוד. אילו התגונן המבקש מפני התביעה, היה על המשיבים להוכיח את מעורבותו באירוע והן את היקף הנזק שנגרם להם. בתצהיר שצורף לבקשה לביטול פסה"ד הכחיש המבקש מכל וכל מעורבות באירוע, הכחיש מתן אופציה להמשך השכירות ואף טען כי דרש לסיימה - כל אלה הן טענות הגנה טובות, הראויות לבירור לגופן. הסכום בו חוייב המבקש אינו עניין של מה בכך, אלא מדובר בסכום משמעותי, שנתבע על הצד הגבוה, על פי הערכות המשיבים עצמם. שלילת יומו של המבקש בביהמ"ש, בנסיבות האמורות, הינה בעלת תוצאה קשה". הנני מאמץ את מסקנותיה העובדתיות והמשפטיות של כב' הרשמת כמעט כמות שהן. אכן עולה מהחומר הקיים כי היתה מסירה כדין של כתב התביעה עוד בשנת 2007 וכי היה שיהוי רב בהגשת הבקשה לביטול פסה"ד ,למעשה שיהוי של כחמש שנים. כן עולה כי נחתם הסכם פשרה בין הצדדים עוד בסוף שנת 2009, וכי אף המשיב פעל עפ"י אותו הסכם פשרה, עת פנה ללשכת ההוצל"פ לשם קבלת ביטול עיקול תוך כדי הצגת רישיון הנהיגה שלו שם. יחד עם זאת יש להביא בחשבון את ההגנה הראויה שהמשיב העלה בתצהירו, את העובדה שגם המערערים לא פעלו בתיק ההוצל"פ תקופה די ממושכת, זאת מעבר לאמור בהסכם הפשרה וכן עצם העובדה כי המשיב הלך לעולמו, בין יום הגשת בקשתו לביטול פסה"ד ועד למועד שמיעתה, כך שנותרו סימני שאלה ותהיות לא מעטות הן לעניין "הסכם הפשרה" שלכאורה נחתם בין הצדדים וכן לעניין התנהלות בין הצדדים ממועד פתיחת תיק ההוצל"פ ועד ליום הגשת הבקשה לביטול פסה"ד. לפיכך, האיזון שמצאה כב' הרשמת בין "המחדלים" מצידו של המשיב אשר השתהה מאוד, אף יתר על המידה, בהגשת הבקשה לביטול פסה"ד לבין זכות הגישה לערכאות, אף באיחור, זאת כאשר יש הגנה לכאורית טובה, בדרך ביטול פסה"ד כפוף לתשלום הוצאות והפקדה כספית, הינו איזון נכון וראוי אם כי הינני סבור שיש להכפיל את סכום ההוצאות שיש לשלם וכן את הסכום שיש להפקיד (10,000 ₪ הוצאות ו- 40,000 ₪ פיקדון עפ"י החלטת כב' הרשמת) כך שתהיה הלימה בין תקופת השיהוי של מספר שנים והוצאות שנגרמו למבקש בעצם פתיחת תיק ההוצל"פ ונקיטת הליכים בו. לפיכך הינני מורה על דחיית הערעור בכפוף לכך שהינני קובע כי ביטול פסה"ד יהיה בכפוף לתשלום והפקדת הסכומים הבאים, תוך 60 יום מהיום: תשלום הוצאות נוספות, למערערים, מעבר לאלה שנפסקו ע"י כב' הרשמת, בסך של 10,000 ₪. הפקדת סכום נוסף, מעבר לסכום שנקבע ע"י כב' הרשמת, בסך של 40,000 ₪. באם הסכומים הנ"ל לא ישולמו/יופקדו תוך 60 יום מהיום, אז פסה"ד מיום 11/11/07 יישאר על כנו והבקשה לביטול תיחשב כנדחית. אינני פוסק הוצאות במסגרת ערעור זה. שיהויכתב תביעהמסמכים