חתם על כתב הסכמה למסירת רכבו למגרש אחסנה עד לבירור סופי של התביעה וזאת מבלי שיהיה בכך הכרה בהתחייבות הנתבעת לפצותו והתחייבות לפינוי הרכב, כדלקמן: "4. במידה והחברה תדחה את תביעתי בהתבסס על כל עילה שהיא, הנני מתחייב/ת בזאת לפינוי הרכב ממגרש ק.מ.ר.א לרשותי ועל חשבוני תוך פרק זמן של 7 ימים מיום קבלת ההודעה אם מהחברה ואם מ ק.מ.ר.א בדואר רשום לכתובת. ... 7. הנני מודע/ת לכך כי אי ביצוע האמור בהודעת החברה ו/או אי פינוי הרכב ממגרש קמר על ידי במועד כאמור בסעיף 4 לעיל, אהיה חייב כלפי קמר בתשלום דמי אחסנה ושמירה בגין כל יום איחור בפינוי כמקובל." 3.6 בהתאמה, ביום 15/12/11 הועבר רכב התובע למגרש ק.מ.ר במצבו הניזוק (ראה: עמוד 5 ל-נ/4). 3.7 ביום 22/2/12 שלחה הנתבעת לתובע דרישה לקבל כתב התחייבות בלתי חוזרת מהמשעבד בציון הסכום המדויק של השעבוד וכן יפוי כוח חתום על ידי התובע לשם העברת בעלות ברכב התובע במשרד הרישוי. במכתב זה מצוין כי אם תוך שבוע מיום קבלת מכתב זה לא יועבר מכתב מהמשעבד, על התובע לפנות את שרידי הרכב ממגרש ק.מ.ר. 3.8 ביום 19/3/12 שלחה הנתבעת לתובע הודעה כי מאחר ובקשות חוזרות ונשנות להעברת מכתב הסרת שעבוד לצורך ביצוע העברת הבעלות ברכבו לנתבעת לא הומצא - מועבר אליו סכום המייצג 53% מערך הרכב על פי מחירון לוי יצחק ביום האירוע. עוד נדרש התובע לפנות את שרידי הרכב ממגרש ק.מ.ר. 3.9 ביום 22/3/12, או בסמוך לכך, העבירה הנתבעת לתובע סכום של 23,838 ₪ הכולל: נזק בסך של 25,929 ₪; הוצאות גרירה בסך של 200 ₪; ניכויי השתתפות עצמית וכיו"ב בסך של 2,291 ₪ (וראה גם בסיכומי התובע בעמוד 8 לפרוטוקול שורות 14-17). 3.10 בהתאם למכתב קידום ד.ש. (השקעות ופיננסיים 1962) בע"מ (לעיל ולהלן: "המשעבד") מיום 19/4/12 - התובע סיים את חובו בגין הלוואה שנלקחה ביום 6/9/10 לרכישת הרכב וכן "הוסר השעבוד מפוליסה וממשרד הרישוי" (ראה: ת/3 - לעיל ולהלן: "מכתב המשעבד"). יוער כי על פי מכתב נוסף מאותו יום (ראה - ת/2) נתבקש התובע על ידי המשעבד "להסיר השעבוד הרשום לטובתנו על הפוליסה שבנדון וזאת החל מיום 19/4/12". 3.11 בהתאם לאישור חברת אלבר שירותי מימונית בע"מ עד לתאריך מרץ 2008 היה רכב התובע בחברת הליסינג אלבר שירות מימונית בע"מ אצל נהג יחיד (ראה: נספח ד' לתצהיר התובע - ת/1 - להלן: "אישור חברת הליסינג"). 4. שתי טענות בפי התובע: האחת, כי בקביעת שווי כלי הרכב הופחתו 22% בגין "רכב ליסינג לשעבר" בעוד על פי אישור חברת ליסינג המדובר ב-"נהג יחיד" ועל כן, היה מקום להפחית 12% בלבד; השנייה, התובע הודיע לנתבעת כי השעבוד הוסר וחרף זאת לא שולם לו מלוא הפיצוי והנתבעת אף נמלכה בדעתה וביקשה שהתובע יקח את שרידי הרכב ממגרש ק.מ.ר וינסה למכרו. עקב כך, נשללה ממנו האפשרות לרכוש רכב חלופי במועד, ערך הכסף נשחק ונגרמו לו הוצאות. כ"כ יש לחייב את הנתבעת גם בריבית מיוחדת לפי סעיף 28(א) לחוק חוזה ביטוח. נדון להלן בטענות אלה אחת לאחת. ההפחתה בגין היות רכב התובע רכב ליסינג לשעבר 5. אמנם התובע לא הגיש חוות דעת נגדית. ברם, במהלך הישיבה התברר כי ביום 7/5/12 ערך השמאי מטעם הנתבעת תוספת לחוות הדעת המקורית (הוצג וסומן ת/4 - להלן: "תוספת לחוות הדעת") לפיה, לאור אישור חברת הליסינג ההפחתה צריכה להיות בשיעור של 14% ולא בשיעור של 22% ועל כן, שווי רכב התובע בפועל עומד על סכום של 52,939 ₪ (ולא 48,922 ₪ כמפורט בחוות הדעת המקורית). משכך, בשלב זה אין מחלוקת בין הצדדים כי שווי הרכב בפועל עומד על סך של 53,939 ₪, כמפורט בתוספת לחוות הדעת (ת/4). 6. לא אסיים פרק זה בטרם אתייחס להתנהלות הנתבעת בכל הקשור לתוספת לחוות הדעת. הנתבעת לא צרפה את התוספת לחוות הדעת לכתב ההגנה מיום 10/12/12 או אף ציינה עובדה זו. יתירה מכך, כתב ההגנה כולל הכחשה גורפת של סעיף 8 לכתב התביעה במסגרתו טען התובע, בין היתר, כי "ולמיטב ידיעתו של התובע, השמאי נתן חוות דעת משלימה בה תיקן את הדבר". זאת ועוד. גם בתצהיר הגב' אלמליח מטעם הנתבעת מיום 7/5/13 (הוצג וסומן נ/3) - אין כל אזכור לחוות דעת זו. התנהלות זו של הנתבעת אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב ודרך מקובלת, בה מצווה כל בעל דין, בנוקטו בהליכים משפטים (ראה למשל: ע"א 9474/03, יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' בהג'את מוסא (2006); בר"ע 305/80, שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3) 449; רע"א 9025/03, בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' עו"ד אלברט בן פורת, פ"ד נט(3), 919; רע"א 8285/07, פרפרה נ' גולדו (2008); ע"א 9447/06, פוקס נ' אלבס (2008); ע"א (חיפה) 4720/07, מיקולינסקי נ' יגאל ידין (2009); רע"א 8477/06, אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ (2010)). הדברים אמורים במשנה תוקף מקום בו עסקינן בהליך בסדר דין מהיר. יש לזכור כי פרק ט"ז1 לתקנות הינו הסדר ייחודי שמטרתו, כמובהר בדברי ההסבר: "התאמת מסלול דיוני פשוט ומהיר לתובענות בסכומים נמוכים המהווה, כשלעצמה, יישום של עקרונות הניהול השיפוטי". על כן, קבע מתקין התקנות כללים נוקשים וקבועים שמטרתם להבטיח פישוט ההליך ודיון בו ביעילות ובמהירות. מטעם זה נקבע כי על בעל דין לצרף תצהיר מטעמו לאימות העובדות בכתב הטענות תוך צירוף כל המסמכים הנדרשים להוכחת עמדתו על מנת שבית המשפט יוכל לקיים דיון יעיל ולסיימו במהירות האפשרית (ראה למשל: בר"ע 1577/02, מודיעין אזרחי בע"מ נ' בעדש (2003); א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה עשירית, התשס"ט-2009, עמוד 426 ואילך, 430). נהיר כי התנהלות הנתבעת אינה עולה גם בקנה אחד עם תכלית התקנות ומטרת המחוקק ביצירת הליך מיוחד זה. המצאת אישור הסרת שעבוד 7. התובע אמנם, הוכיח כי בהתאם למכתבי המשעבד מיום 19/4/12 ההלוואה שולמה, אך לא הוכח לפניי כי במועד זה הודיע התובע על כך לנתבעת וזאת מעבר לעובדה כי קיימת לכאורה סתירה בין שני מכתבי המשעבד (ת/2 ו-ת/3). נטל ההוכחה מוטל על התובע שהינו בבחינת "המוציא מחברו עליו הראייה" והוא חדל מלעמוד בו. אין לפניי אישור כי מכתב המשעבד נשלח לנתבעת ואין בידי לקבל את טענת התובע, שנטענה לראשונה לאחר הגשת התביעה, כי מכתב המשעבד נמסר לסוכן הביטוח. ראשית, מכתבי המשעבד או איזה מהם לא צורפו לכתב התביעה. שנית, במכתבה של ב"כ התובע לב"כ הנתבעת מיום 16/12/12 (הוצג כנספח ג' ל-ת/1) מופיעה לפתע הטענה כי: "אישור על הסרת השעבוד נמסר לסוכן הביטוח מיד לאחר דרישת הפניקס" כאשר, לכאורה מצורף אליו מכתב המשעבד. גם בהנחה שהמכתב מיום 16/12/12 הגיע ליעדו (עובדה שלא נסתרה בתצהיר מטעם הנתבעת), הרי שעסקינן בשיהוי של כ-10 חודשים. שלישית, התובע טען תחילה כי לא קיבל כלל את מכתב הנתבעת מיום 19/3/12 (ראה: עמוד 2 לפרוטוקול שורות 4-6); ורק לאחר שהופנה לאמור בתצהיר הודה כי יש לו מכתב כזה (ראה: עמוד 2 לפרוטוקול שורות 7-11). כך גם ביחס למכתב הנתבעת מיום 22/2/12 טען התובע שהוא אינו זוכר כלל אם קבלו (ראה: עמוד 2 לפרוטוקול שורות 23-27). ככלל, למרבה הצער, עדות התובע לא הרשימה באמינות יתירה. על כן, אין בידי לקבל 'עדות יחידה' זו של בעל דין כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971 בה אנו מצווים בזהירות יתירה בטרם אימוצה (ראה למשל: ת.א. (חיפה) 719/96, דיאב נ' בנק ערבי לישראל בע"נ (2002); ע"א 295/89, רוזנברג נ' מלאכי, פ"ד מו(1) 733). רביעית, הסוכן לא זומן על ידי התובע למתן עדות למרות שלא היתה כל מניעה לעשות זה וכשל זה יפעל לחובת התובע. חזקה שבעובדה היא, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, היתה פועלת לחובת הנמנע (לעניין זה ראה למשל: ע"א 548/78, שרון נ' לוי, פ"ד לה(1), 736; ע"א 55/89, קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 602; בע"מ 2468/11, פלוני נ' פלונית (2011); ע"א 465/88, הבנק למימון ולמסחר בע"מ נ' סלימה, פ"ד מה(4) 651; רע"א 3961/10, המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ (2012); י. קדמי, "על הראיות", חלק רביעי, התש"ע-2009, עמוד 1865). חמישית, גם בשלב זה התובע לא הציג לפניי אישור כי השעבוד הוסר במשרד הרישוי. שומה היה על התובע לעשות כן, לכל היאוחר, עובר להגשת תביעתו ביום 23/10/12. מכאן, אני קובעת כי התובע לא הוכיח שמכתב המשעבד (ת/3) הומצא לנתבעת במועד וכי עד היום לא הוסר השעבוד במשרד הרישוי. גם אם נאמר, כטענת ב"כ התובע, כי הנתבעת לא דרשה במכתביה אישור הסרת שעבוד ממשרד הרישוי אלא רק התחייבות בלתי חוזרת מן המשעבד לצורך הסרתו וגם אם נאמר שדי במכתבי המשעבד כדי לעמוד בדרישה זו - הרי שהדרישה מולאה אך ורק לאחר הגשת התביעה. משכך, אין מקום לטענת התובע בדבר נזקים שנגרמו לו עקב השיהוי בקבלת תגמולי הביטוח (נזקים שאף לא הוכחו כדבעי) וכך גם אין לשעות לטענת התובע בדבר חיוב בריבית על פי סעיף 28(א) לחוק חוזה ביטוח התשמ"א-1981 (לעיל ולהלן: "חוק חוזה ביטוח"). בנסיבות אלה גם אין מקום לחייב את הנתבעת בהפרשי הצמדה וריבית בגין תקופה זו. מסקנה זו מחויבת הן מכוח חובת הקטנת הנזק החלה על התובע והן מכוח חובת תום הלב בה הוא מצווה בהפעלת זכויות כמו גם בנקיטה בהליך משפטי (וראה בהשוואה: ע"א 3912/90, EXIMIN S.A. תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ (1993); ע"א 158/77, רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפירוק), פ"ד לג(2) 283; רע"א 9025/03, בנק המזרחי המאוחד נ' בן פורת, פ"ד נט(3) 919). 8. השאלה היחידה שנותרה, אם כן, היא האם בשלב זה, ונוכח התנהלות התובע, זכאית הנתבעת לפצות את התובע אך ורק בגין 53% מערך הרכב תוך השבת שרידי הרכב לידיו או שמא שומה עליה לפצותו בגין שווי הרכב במלואו. ויאמר מיד - אין בידי לקבל את טענת הנתבעת. ראשית, הנתבעת, בהתייעצות עם המומחה מטעמה, מצאה כי נוכח הנזקים שנגרמו לרכב התובע והגם שהנזק הגולמי עומד על 48% משווי הרכב - אין כדאיות כלכלית בתיקונו ויש לשפות את התובע בשווי הרכב בפועל (ראה: נ/4; וראה גם סעיף 4 לתצהיר מטעם הנתבעת - הוצג וסומן נ/3). שנית, אמנם הנתבעת הודיעה כאמור לתובע עוד ביום 19/3/12 כי אם וככל שלא ימציא מכתב הסרת שעבוד במועד הוא יפוצה אך ורק ב-53% מערך הרכב תוך קבלת שרידי הרכב, אך לא הוכח כי הנתבעת זכאית לפעול כך מכוח פוליסת הביטוח. ב"כ הנתבעת לא הצביע על עיגון לזכות מעין זו הנתונה כביכול לנתבעת מכח פוליסת הביטוח וזאת מעבר לכללי הפרשנות המחמירים החלים בכגון דא (ראה למשל: ע"א 5775/02, נווה גן (א.כ) בניה פיתוח והשקעות בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(2), 307; וראה גם למשל: רע"א 3489/09, מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ (2013); ע"א 453/11, מ.ש. מוצרי אלומיניום בע"מ נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (2013); ע"א 172/89, סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311; ע"א 779/89, שלו נ' סלע חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 221; ע"א (חיפה) 4464/07, דקלה חב' לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח ראובן עשור ז"ל (2008), על האסמכתאות הנזכרות בו; ע"א 702/89, אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אורים (1991)). הדברים נאמרים למעלה מהדרוש מאחר והנתבעת אינה טוענת כי על פי פוליסת הביטוח היא זכאית להשיב אך 53% מערך הרכב (וראה גם: הודאת העדה מטעם הנתבעת בכך בסעיף 6 לתצהירה - נ/3). שלישית, גם כתב ההסכמה (נ/1) עליו חתם התובע עת הוכנס רכבו למגרש ק.מ.ר לא יסייע בידי הנתבעת. במסגרת כתב הסכמה זה התחייב התובע לפנות את רכבו אם הנתבעת "תדחה תביעתי בהתבסס על כל עילה שהיא". הא ותו לא. אין חולק כי במקרה דא הנתבעת קיבלה את תביעת התובע. יתירה מכך. אין בכתב הסכמה זה ויתור של התובע על פיצוי מלא או חלקי ואין בו הוריה כי אם התובע לא יקיים אחר הנחיות הנתבעת היא תהיה רשאית לשלם לו אך 53% מערך הרכב וזאת מעבר לפרשנות הנאותה בכגון דא. רביעית, טענת הנתבעת, כי על פי ההסכם שבינה לבין ק.מ.ר המדובר באחוזים אלה (ראה: עמוד 9 לפרוטוקול שורות 17-19) אף היא לא תסייע בידה. ההסכם לא הוצג לפניי ומכל מקום, אין בהסכם שבין הנתבעת לבין צד ג' כדי לחייב את התובע. לעניין זה יודגש כי הנתבעת אינה טוענת כי בנסיבות מקרה דא ונוכח התנהלות הנתבעת היה מקום לפצות את התובע אך ורק בגין הנזק שנגרם לרכבו להבדיל ממלוא שוויו בפועל (כפי שאף נאמר על ידי השמאי מטעמה - ראה: עמוד 7 לפרוטוקול שורות 17-18; וראה גם סעיף 9 ל-נ/3). 9. מנגד, טענת הנתבעת בדבר ירידת ערך השרידים עקב מחדלו של התובע להמציא את מכתב הסרת השעבוד במועד, היא טענה ראויה. ברם, הנתבעת אשר אף טרחה והזמינה את השמאי מטעמה לא המציאה חוות דעת משלימה לעניין זה ואף לא ביקשה לשאול את השמאי לעניין זה במסגרת הדיון לפניי והסתפקה בנטען בתצהיר העדה מטעמה כי "התברר" שערך שרידי הרכב ירד לסך של 11,315 ₪ בלבד (ראה: סעיף 15 ל-נ/3). העדה מטעם הנתבעת אינה שמאית אלא עובדת במחלקת התביעות ובמהלך חקירתה הנגדית אף הודתה (ראה: עמוד 4 לפרוטוקול שורות 21-24): "ש. ביררת את ערך השרידים להיום. ת. לא ביררתי. שמעתי שזה פחות מ-10,000 ₪ נכון להיום. ש. ממי שמעת. ת. שמעתי על ערך רכב בסביבות 10,000 ₪ לפני הרבה חודשים". עוד יואר כי השמאי אמנם השיב לשאלת בית המשפט כי שווי השרידים הם בערך 40% מהשווי שצויין על ידו בתוספת לחוות הדעת (ראה: עמוד 7 לפרוטוקול שורות 1-3) אך לאחר מכן הוסיף והשיב לשאלת ב"כ התובע כי השווי של 40% הוא נכון ליום הבדיקה. משכך, אין לפניי כל ראייה באשר לשווי השרידים נכון להיום ו/או לירידת ערכם מחודש מרץ או מאי 2012 ועד היום או כל ראייה אחרת בקשר לכך. בנסיבות אלה, אין מקום לאמר כי יש לחייב את התובע בירידת ערך השרידים. כך גם הטענה בדבר הוצאות אחסנה שנגרמו כביכול לנתבעת לא הוכחה באשר לא הוצגה לפניי כל ראייה לעצם החיוב וגובהו. יוער כי האמור הוא למעלה מן הדרוש מאחר ובכתב ההגנה לא נכללה טענת קיזוז. 10. מן המקובץ עולה כי ההפרש לתשלום עומד על סך 27,810 ₪, לפי החישוב הבא: 10.1 שווי הרכב בפועל עומד על סך של 53,939 ₪; 10.2 ביום 22/3/12 שולם לתובע סך של 23,838 ₪; 10.3 השתתפות עצמית וניכויים הם בסך של 2,291 ₪. כמפורט לעיל, בנסיבות מקרה דא, ונוכח מחדלי התובע, אין מקום לחייב את הנתבעת בתשלום הפרשי הצמדה או ריבית. כך גם כל תשלום יבוצע רק לאחר שיומצא לנתבעת אישור משרד הרישוי כי רכב התובע נקי מכל שעבוד לרבות השעבוד נשוא התביעה. 11. סוף דבר - 11.1 דין התביעה להתקבל בחלקה. 11.2 התובע ימציא לנתבעת תוך 15 יום מהיום אישור ממשרד הרישוי כי כלי הרכב נשוא התובענה נקי מכל שעבוד או זכות צד ג' לרבות לטובת קידום ד.ש. (השקעות ופיננסיים 1962) בע"מ. 11.3 בכפוף להמצאת האישור ממשרד הרישוי כמפורט לעיל בסעיף 11.2 לפסק הדין - הנתבעת תשלם לתובע סך של 27,810 ₪ תוך 30 יום מיום המצאת האישור הנ"ל, שאם לא כן יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד למועד התשלום בפועל. 11.4 כמו כן, אני מחייבת הנתבעת לשלם לתובע שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 4,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום בפועל. 11.5 עוד אני מחייבת את הנתבעת להשיב לתובע את אגרת בית המשפט ששולמה על ידו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל ממועד תשלומה על ידי התובע ועד להשבתו בפועל. לצדדים נתונה זכות ערעור. רכבקרקעותמסמכיםאחסנהמגרש מכוניות