זיכוי מעבירת תקיפת שוטרי מג"ב מצאתי לזכות את הנאשמים מן העבירות המיוחסות להם בכתב האישום. המדינה מאשימה את הנאשמים כי בתאריך 25.2.2010 סמוך לשעה 12:30, במסגרת פעילות אכיפה שבוצעה על ידי צוותי מס הכנסה שאובטחו על ידי צוותי מג"ב (להלן- השוטרים) בשכונת "ראס חמיס", תקפו שוטרים בנסיבות מחמירות והפריעו להם בעת מילוי תפקידם, עבירה על הוראות סעיפים 274 (1) ו - 275 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן - חוק העונשין). הנאשם 2, מואשם בנוסף כי הזיק בזדון לרכוש, עבירה על הוראת סעיף 452 לחוק העונשין. בפתח הדיון שהתקיים ביום 26.1.2014, הותר למאשימה לתקן את כתב האישום ולייחס לנאשם 2 גם עבירה של נסיון תקיפת שוטר (כפי שעולה מעובדות סעיף 5 בכתב האישום), בהתאם לסעיף 273 בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין. על פי הנטען בכתב האישום, במהלך פעילות האכיפה נכנסו השוטרים לחנות כלי בית השייכת לנאשם 1 (להלן - החנות). נאשם 1 החל להתפרע במקום ודחף את השוטרים באמצעות ידו, על מנת למנוע את כניסתם לחנות. הנאשם עשה עצמו נופל על הרצפה והתלונן על כאבים. לאחר שחובש מג"ב, מר אריה כוגן, אבחן את מצבו הרפואי כתקין נעמד הנאשם 1 על רגליו ותקף את מר כוגן בכך שאחז בפניו, חנק אותו והצמיד אותו לקיר בעודו מסתייע באחרים אשר זהותם אינה ידועה למאשימה. כתוצאה מהתקיפה נפגע מר כוגן בפניו, בצווארו ובכף יד ימין. כפי שעולה מכתב האישום, במהלך האירוע נוצרה התקהלות של תושבי השכונה אשר דחפו את השוטרים והפריעו להם בעת מילוי תפקידם. באשר לנאשם 2 נטען כי במהלך האירוע, השתולל ותקף שוטרים. עוד נטען, כי הנאשם 2 עלה על גג מבנה והשליך לעבר השוטרים אבנים ובלוקים. כתוצאה מיידוי האבנים של נאשם 2 נגרמו נזקי פח לג'יפים של השוטרים. הנאשמים כפרו בעובדות כתב האישום. דיון: גרסת הנאשמים היא, למעשה "להד"מ". לדבריהם תיק זה נועד כל כולו למנוע את תלונתם למח"ש בגין אלימות שוטרים כלפי הנאשם 1, אלימות אשר כתוצאה ממנה נפל ואיבד את הכרתו. לדבריהם לא זאת בלבד שהנאשם 2 לא זרק אבנים, אלא שלא היה כלל ארוע של אלימות, זריקת אבנים או התקהלות במועד הרלוונטי. מצאתי להעדיף את גרסת הנאשמים על פני גרסת המאשימה. ראשית אפתח ואומר כי בכתב האישום צויין כי מדובר בחנות בבעלותו של הנאשם 1. הדבר לא הוכח וממילא הטענה כי זוהי חנותו של אחר, מר הינדי, לא נסתרה. הגם שאין עובדה זו מעלה או מורידה, מצאתי כי על המאשימה לדייק. זאת ועוד, לנאשם 2 מיוחסת "זריקת אבנים ובלוקים". מכלל העדויות אשר הובאו בפניי עולה כי גם אליבא דעדי התביעה, הנאשם 2 לא השליך בלוקים. הגם שנטען שהרים בלוק כדי להשליכו, כל עדי התביעה העידו כי הבלוק הונח לצדו ולא הושלך על כוחות הבטחון. חוסר דיוק נוסף מתייחס לפציעותיו של ע.ת. 7, מר כוגן. גם אליבא דמר כוגן נגרמו לו מספר שריטות ולא "פגיעות בפניו, בצווארו ובכף יד ימין". מעבר לאי דיוקים אלה, גרסת המאשימה רצופה היתה סתירות, השמטות וגרסאות אשר אינן מתיישבות זו עם זו. עדי המאשימה, ובפרט ע.ת.6 וע.ת.7 העצימו מאד את הארוע, הפריזו בחלקם וכפי שיבואר להלן אף בדו חלקים ממנו. הנאשמים לעומתם העידו באופן אמין. ערה אני לסתירה בין עדותו של נאשם 2 בבית המשפט, שם טען שהמתין לאמבולנס שלקח את אביו, לבין עדותו במשטרה - שם העיד שעזב את החנות בטרם פונה משם אביו, אולם ראשית, המדובר בסתירה זניחה אל מול הסתירות המהותיות בין גרסאותיהם של עדי התביעה כפי שיפורטו להלן. שנית, וזה העיקר, אילו היה נטל ההוכחה מוטל על כתפי הנאשם היה ניתן אולי לייחס משקל לסתירה איזוטרית זו, אולם במצב הדברים בו הנטל מוטל על המאשימה ובו הסתירות, המחדלים והליקויים כה רבים, מצאתי כי הסתירה - ככל שהיתה - בטלה בשישים. להלן מקצת מן הסתירות בגרסת התביעה: ע.ת. 4 העיד שמיד עם נסיון כניסתם של פקידי מס הכנסה לחנות, החל הנאשם 1 לפרכס. העד לא טען ולא הבחין כי הנאשם 1 תקף את ע.ת. 6 או את ע.ת. 7. ע.ת. 7 אמנם תאר דחיפות מצידו של הנאשם 1, בפרט כלפי ע.ת. 6, אך לא תאר תקיפה שגרמה לנפילתו של ע.ת. 6, כפי שיבואר להלן. עוד טען ע.ת.4 כי הנאשם 2 החל לדחוף חלק מהשוטרים, זרק קצת אבנים ואז ברח מהזירה. לעומתו ע.ת.6 לא ייחס לנאשם 2 כל התנהגות חריגה בטרם עלייתו לגג. גם ע.ת. 7 לא ייחס לנאשם 2 ידוי אבנים, ורק טען שצעק על השוטרים ואולי דחף אותם. ע.ת.4, ע.ת.5 וע.ת.6 טענו שהנאשם ברח מהחנות אל גג הבניין והחל להשליך עליהם אבנים. ע.ת.7, לעומתם, העיד כי הנאשם 2 לא ברח לכיוון הגג אלא "לכיוון הנגדי של המחסום ונכנס בין הסמטאות לכיוון עומק הכפר" (עמ' 32 לפרוטוקול, ש' 9). ע.ת.4 תאר מטח אבנים שהושלך משני מוקדים בצומת (המזלג) (ר' עמ' 11 לפרוטוקול ש' 11-14). לעומתו, ע.ת.6 טען שלא היה כל ארוע של ידוי אבנים עובר להשלכת אבנים מגג הבניין ע"י הנאשם 2. ע.ת.4 נשאל כמה אבנים השליך הנאשם 2 מגג הבית, והשיב "הרבה אבנים. לפני שעלה לגג זרק מכיוון הצומת 17, אחר כך טיפס על הגג, שם הבחנתי שהחזיק בלוק גדול, לא זרק אותו, הניח בצד, ואז החל לזרוק אבנים קטנות...זרק כמה" (עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 10 ואילך). לעומתו, העיד ע.ת.5 כי הנאשם 2 השליך רק אבן אחת, והרים אבן גדולה נוספת אך בסופו של דבר הניח אותה ולא השליכה (עמ' 35 לפרוטוקול, ש' 4, 8). ע.ת.4 העיד כי נערך תחקיר לאחר הארוע, במסגרתו העיד בפניו ע.ת.6 שלא ראה מי השליך אבנים מהגג (עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 23). ע.ת.6 העיד, לעומתו, שראה את נאשם 2 משליך אבנים וזיהה אותו על הגג לפי הפנים והחולצה (עמ' 22 לפרוטוקול, ש' 16). ע.ת.6 העיד שהשוטרים היו בקשר עין רצוף עם הנאשם 2 מרגע שהשליך עליהם אבנים מן הגג ועד שהובא בפניהם (עמ' 17 לפרוטוקול, ש' 19). הדבר אינו מתיישב עם העובדה שעת היה על הגג העידו כולם שהנאשם 2 לבש חולצה לבנה, ואילו כשהועבר לידי הכח לבש חולצה שחורה. אם נשמר עמו קשר עין (ולו גם נקטע לרגע כאשר ירד מהגג), כיצד, מתי והיכן החליף חולצה? ע.ת.6 העיד, בחקירתו הראשית, כי הנאשם 1 "בהתחלה ניסה להתחמק, אפילו דחף אותי" (עמ' 17 לפרוטוקול, ש' 11 ואילך). משנשאל כיצד הגיב לדחיפה, בחקירתו הנגדית, השיב "כלום... הוא בחור חולה. ש. דחף אותך ונפל? ת. לא זוכר" (עמ' 18 לפרוטוקול, ש' 10 ואילך), ואילו בחלוף מספר שאלות "נזכר" לפתע שכתוצאה מן הדחיפה נפל לאחור, על גבו (שם, ש' 28 ואילך). עובדה זו לא באה לידי ביטוי בהודעת העד (נ/5), או בכתב האישום. העד לא ידע לנמק כיצד הושמט פרט כה מהותי מהודעתו. גם ע.ת.7 אשר נכח במהלך כל הארוע בצמידות לנאשם 1, לא זכר שע.ת.6 נפל (עמ' 30 לפרוטוקול, ש' 26-27). בנסיבות אלה, אני קובעת שנפילה זו, אשר איש מהעדים לא הבחין בה, לא ציין אותה במזכרים ולא העיד לגביה בבית המשפט, לא היתה ולא נבראה. תאורה לא נועד אלא להעצים את הארוע ולהפכו לדרמטי יותר. ע.ת.6 העיד כי מכסי המנוע של הג'יפים הם שנפגעו כתוצאה מידוי האבנים. ע.ת.5, לעומתו, טען שגג הג'יפ הוא שנפגע (עמ' 35 לפרוטוקול, ש' 7). בנוסף, מצאתי כי בתיק זה היו מחדלי חקירה רבים, עד כדי פגיעה ממשית בהגנתם של הנאשמים: ראשית, וזה העיקר, פקידי מס הכנסה - אשר אותם ליווה הכוח - לא זומנו לעדות ולא נגבתה מהם הודעה. אמנם הוגש מזכר (ת/3) לפיו נעשה נסיון לאתר פרטיהם, אולם נסיון זה נעשה בתום שנתיים וארבעה חודשים ממועד הארוע, וספק רב בעיניי אם בחלוף זמן כה רב היתה יכולה להיות תועלת כלשהי בגביית עדותם. מכל מקום נסיון איתור זה הוא מועט מדי ומאוחר מדי. אבהיר כי בתיק זה מדובר בטענות תקיפה הדדיות - הנאשמים טוענים שהשוטרים תקפו אותם ואילו לנאשמים מייחס כתב האישום תקיפת שוטרים. דווקא פקידי מס הכנסה, אשר אינם חלק מן המחלוקת, יכולים היו למסור גרסא אובייקטיבית אשר היה בה כדי לסייע בחתירה אל האמת. ליקוי נוסף נעוץ בעובדה שלא נעשה כל נסיון לתפוס את מצלמות האבטחה הממוקמות בסמוך. אמנם עדי התביעה הכחישו תחילה את קיומן, אולם משעומתו עם עובדת הצבתן על הפילבוקס הסמוך אשרו ע.ת.4, ע.ת.6 כמו גם ע.ה.3 כי המקום מרושת במצלמות. בנסיבות אלה היה על המאשימה לנקוט בצעדים כלשהם על מנת לנסות ולאתר הצילומים. זאת לא עשתה. המאשימה לא השכילה להמציא ולו תצלום אחד של נזק שנגרם לכלי הרכב, כנטען בכתב האישום. בהתחשב בעובדה שלדברי העדים נערך תחקיר אודות הארוע, היה זה אך מתבקש שהנזקים שנגרמו כתוצאה מרגימת האבנים היו מתועדים. לכל הפחות היה על המאשימה להמציא מסמך כחוק על תיקוני פח. כל זאת - לא עשתה. כך גם לגבי שריטותיו של ע.ת.7. המאשימה לא המציאה כל מסמך המוכיח שריטות אלה למעט מזכר (ת/2), שנערך שנתיים וארבעה חודשים אחרי הארוע, ואינו אלא עדות שמיעה. על המאשימה היה לפנות אל בית החולים בו טופל השוטר, ולהמציא מסמך רפואי אובייקטיבי, ולא מזכר מאת שוטר אחר ששמע על הפציעה והטיפול מהעד. אציין לעניין זה כי ע.ת.6 העיד שמדובר היה בפציעה קלה בלבד וכי לא כל שריטה מחייבת פינוי או טיפול (עמ' 25 לפרוטוקול, ש' 29 ואילך). ע.ת.7 העיד כי מי שחילץ אותו מחניקתו של הנאשם 1 הוא שוטר בשם עומר אשכנזי. אותו אשכנזי לא נחקר וממילא לא צורף כעד תביעה. לסיום, מחדל רבתי נוסף הוא העובדה שחקירת העדים - לרבות חקירת הנאשם 1 - נעשתה רק בחלוף שנתיים וארבעה חודשים מיום הארוע. במצב דברים זה אין להתפלא על שהעדים לא זכרו חלקים נרחבים משארע. כמו כן, טען ע.ה.3 שבמכשיר הטלפון הנייד שלו צולם סרטון של הארוע, אולם בחלוף מספר חודשים נמחק. יתכן שאילו היתה החקירה מתבצעת במועדה, ניתן היה לעשות שימוש בסרטון זה. נוכח כל האמור לעיל מצאתי כי הסתירות, ביחד עם מחדלי החקירה, מובילים בהכרח לזיכויים של הנאשמים. אולם למעלה מן הצורך אוסיף כי מעדויותיהם של השוטרים עולה תמונה כללית של המון מתקהל, משליך אבנים, רוגם את הג'יפים, שוטרים הנאלצים לתפוס מחסה, שוטר אשר נחנק ע"י מספר אנשים. ארוע דרמטי ומסוכן ("היינו מעט מול המון, פי 4 מכוחותינו, התמקדנו אני והצוות שלי לשמור על מפקד הכח אשר איימו עליו..." עמ' 13 לפרוטוקול ש' 9. "היתה סכנת חיים....נצמדנו לדופן צמוד לקיר והשתמשנו בג'יפים כמחסות" עמ' 13 לפרוטוקול, ש' 23 ו-30). חרף זאת העידו כל השוטרים שלא חשו סכנה, שלא נאלצו להפעיל כח, ואפילו באמצעים לפיזור הפגנות לא נקטו. העובדה שבמקרה זה לא חשו השוטרים בסכנה תומכת באופן מובהק בגרסת ההגנה לפיה לא היתה השלכת אבנים (קל וחומר בלוקים!) מגג הבניין, ואף לא התקהלות מסוכנת. על כך יש להוסיף כי הנאשם 2, אשר הובא לחקירה, לא נעצר ולא הובא בפני שופט וגם עובדה זו - נוכח חומרת העבירות המיוחסות לו - אומרת דרשני. כאמור - אני מזכה את הנאשמים מן המיוחס להם בכתב האישום. מזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים. הדיון הקבוע ליום 11.2.14 - מבוטל. משטרהאלימותצבאתקיפת שוטרתקיפהמשמר הגבול (מג"ב)שוטר