הודאה והדחה - לטעמו הנתבעת מודה בקיום החוב אלא שהיא טוענת כי בעקבות הנחה שניתנה לה, היא סילקה את חובה. לטעמו של ב"כ התובעת, הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח את טענותיה כי נאמר לה בעל פה מה גובה התשלום מבלי שצוין כי התשלום צריך להיות במזומן, היא לא ידעה לפרט מי אותה פקידה שמסרה לה את הדברים ולפיכך, אין לקבל טענותיה בענין זה. לטעמה של התובעת, משלא עמדה הנתבעת בהחלטת הוועדה ותנאיה באופן מלא, הרי שאינה זכאית לקבלת ההנחה והיא חייבת במלוא תשלום החוב. מנגד, מדגישה ב"כ הנתבעת את השיהוי המשמעותי מצד התובעת אשר לא פעלה לגביית יתרת החוב הנטענת על ידה, דבר אשר יש בו בנסיבות הענין ליצור הסתמכות מצד הנתבעת ותמיכה לטענתה כי הבינה שהתשלום שביצעה בשנת 2005, סילק את החוב בהתאם להנחה שניתנה. יתרה מכך, השיהוי מצד התובעת הוא שגרם לחוסר האפשרות של הנתבעת לנקוב בשם הפקיד או הפקידה מולם הסדירה את תשלום החוב בהתאם להנחה שכן, זו לא יכלה לנחש, כי בניגוד למצג שנוצר כלפיה בעת ביצוע התשלום, תבוא התובעת, בחלוף 4 או 5 שנים, ותטען כי עודנה חייבת במלוא חוב הארנונה. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ושקילתם, אני סבורה כי במקרה זה העמידה הנתבעת הגנה כנגד תביעת התובעת שכן, שוכנעתי כי נוצר כלפי הנתבעת מצג ברור לפיו התשלום שביצעה בעקבות החלטת וועדת ההנחות, הביא לסילוק חובה לתובעת. נכון הדבר כי בשנת 2010 גילתה הנתבעת כי התובעת נוקטת נגדה הליכי עיקול ובגינם אף הסכימה הנתבעת לשלם סכום נוסף מעבר לסכום ששולם על ידה בשנת 2005 אולם הסברה כי הסכימה לכך בשל הסיטואציה אליה נקלעה, והעובדה כי העיקול מנע את מכירת הדירה, הינו הסבר סביר בנסיבות הענין, ולפיכך אינני רואה בהסכמת הנתבעת (אשר לא באה לכדי מימוש) משום הודאה מצידה בקיום החוב. יתכן ובשלב זה היה על הנתבעת לנקוט יוזמה מצידה ולברר את מקור החוב הנטען, ולא לשבת בחיבוק ידיים, אולם, משלא הוכח כי התובעת פעלה פעולה כלשהי לאחר מכן ועד להגשת תביעה זו, אינני סבורה כי יש להטיל על הנתבעת דווקא ליזום הליכים על מנת לברר טענות כנגד תביעה שטרם הוגשה נגדה. הפרקטיקה של התובעת בשנת 2005 כפי שתוארה על ידי הגב' סלע, דהיינו שלחייבים לא נמסרה הודעה בכתב תוכן החלטת וועדת ההנחות בעניינם והכל נעשה בעל פה, היא בעיני הגורם העיקרי ל"תאונה המשפטית" במקרה דנן. עדה זו אישרה למעשה כי גם לאחר החלטת וועדת ההנחות, לעיתים נעשו הסדרי פריסה עם החייבים (בשינוי מהחלטת הוועדה) אולם טענה כי באם ניתנה הסכמה לפריסה כזו, התנאי היה שבסוף התשלומים ייחתם הסדר בכתב. משמע, לטעמה, בהעדר מסמך בכתב המאשר את פריסת חלק מהתשלום לנתבעת, לא ניתן ליחס לתובעת הסכמה לאותה פריסה. דברים אלו, כמו גם דבריה של העדה כי "כל התושבים" שביקשו הנחה ידעו את תוכן החלטת וועדת ההנחות, הינם דברים כלליים המעידים אולי על נוהל העבודה אצל התובעת באותה עת, אולם אין בהם כדי ליצור "ידיעה בכוח" אצל הנתבעת באשר לנוהלים אלו, ובוודאי שאין בהם לסתור את טענתה של הנתבעת כי בעת שבאה לשלם את החוב בהתאם להחלטת וועדת ההנחות, לא נאמר לה כי תנאי לקבלת ההנחה הינו תשלום מלוא הסכום במזומן. אני סבורה כי לאור העובדה שכאמור התנהלות התובעת היא שגרמה לתקלה שבאי ההתאמה בין החלטת וועדת ההנחות לתשלום שביצעה הנתבעת, ולאור העובדה כי התובעת שקטה על שמריה, לא הודיעה לנתבעת באופן מיידי, ולכל היותר בתוך מס' חודשים, כי לא עמדה בתנאי ההחלטה, ואף לא נקטה הליכי גבייה שיכלו בנסיבות מסויימות להוות תחליף להודעה מעין זו, קמה מניעות כלפי התובעת לטעון, בחלוף השנים, כי הנתבעת לא קיימה את החלטה וועדת ההנחות ובשל כך לא התגבש הסדר בין הצדדים. אשר על כן אני דוחה את תביעת התובעת ומחייבת אותה בהוצאות הנתבעת בסך כולל של 4,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום. התובעת רשאית לקזז את סכום ההוצאות שנפסקו לזכותה על ידי הרשם מסכום זה, ככל שהנתבעת טרם שילמה אותו. הודאה והדחהחוב