ביטול קנס על פתיחת עסק ביום שבת רקע וטענות הצדדים לחובת הנאשם נרשמה, ביום 31.7.12, ברירת קנס, בגין פתיחת עסק ביום מנוחה, שחל ביום 27.7.12. הנאשם עתר לבטל את ברירת הקנס מכח קיומה של הגנה מן הצדק בעניינו. הנאשם מפעיל חנות מכולת ברחוב הציונות באשדוד 41, החל משנת 1997. לטענתו, עד לשנת 2009, כלל לא בוצעה אכיפה של חוקי העזר העירוניים. במהלך שנת 2009 החלה המאשימה לאכוף את חוקי העזר העירוניים בחוסר תום לב, באופן בררני, תוך שהיא מסתפקת בהטלת הודעות ברירות קנס, במסגרתן נקבעו מועדי הדיון מאוחרים יותר, אשר בפועל נדחו ובוטלו, למרות הבטחת המאשימה כי יימסר מועד חדש. עוד טוען הנאשם, כי בשנת 2013, לקראת הבחירות המוניציפליות שהתקיימו בשנה זו, חדלה המאשימה לאכוף את חוקי העזר העירוניים. זאת, ככל הנראה, במסגרת החלטה פוליטית לקראת הבחירות. לטענתו, כתוצאה מהחלטה זו, של הפסקת האכיפה, הגיע להסדר טיעון עם המאשימה. אלא שלתדהמתו, בסוף שנת 2013, עם תום תקופת הבחירות, ביקרו נציגי המאשימה בבית עסקו של הנאשם, והודיעו על חידוש פעולת האכיפה. לאחר תום הבחירות, החלה המאשימה לאכוף את חוקי העזר העירוניים באופן סלקטיבי, ורשמה דו"חות למספר מוגבל של עסקים, הממוקמים באזור הסיטי. לטענת הנאשם, מדובר באכיפה בררנית, שכל מטרתה - העשרת הקופה הציבורית, והיא אינה נעשית במטרה להביא לעצירת הפעילות וסגירת העסקים. בנוסף טוען הנאשם, כי בתחומי העיר אשדוד פועלים עסקים בימי שבת, אשר אינם נקנסים. הנאשם מציין כי המאשימה טרם סיימה את הליך הסדרת מפת האזורים בהם ניתן יהא להפעיל עסקים בשבת, למרות הצהרתה בדיון שהתקיים ביום 18.3.14, ועל כן ראוי שתעצור את האכיפה עד להשלמת ההליך. בנוסף לכך, טוען הנאשם, כי קיים שיהוי בהטלת הקנסות, ולעתים מוטלים הקנסות רק בחלוף מספר ימים או בסוף החודש. כמו כן, לעתים נרשם קנס ישירות על שם בעלי העסק, אף שמדובר בחברה המהווה אישיות משפטית נפרדת. מכל אלה עותר הנאשם לקבוע כי מדובר במקרה קיצוני של התנהגות שערורייתית מצידה של הרשות, המחייב את ביטול כתב האישום, מכח קיומה של הגנה מן הצדק. מנגד, מציינת המאשימה כי מדובר בברירת קנס שנרשמה לנאשם ביום 31.7.12, בגין פתיחת עסק ביום מנוחה - יום השבת. זוהי ברירת קנס אחת מני רבות שנרשמו לחובת הנאשם, כמו גם לאחרים, בגין פתיחת עסק ביום שבת. במענה לטענות הנאשם, טוענת המאשימה בסיכומיה, כי אין ממש בטענה שעד לשנת 2009 לא התבצעה אכיפה בין השנים, וכראיה לכך צירפה פלט דיווח על רישום ברירות קנס משנת 2008. המאשימה צירפה דו"ח נוסף, ביחס לשנת 2013, ממנו מבקשת ללמוד כי בניגוד לטענת הנאשם, גם בשנת 2013 בוצעה אכיפה, ונרשמו דו"חות. בסיכומיה, מציינת המאשימה כי אכן בשנת 2013 חל שינוי בסוגית אכיפת חוקי העזר בעניין פתיחת עסקים בשבת, אולם, לטענתה, שינוי זה אין מקורו בעובדה כי בשנת 2013 התקיימו הבחירות לרשויות המוניציפליות, אלא הוא נעוץ בפסק דין שניתן על ידי בית משפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים מנהליים בעע"מ 2469/12 מוריס ברמר נ' עיריית תל-אביב יפו, הדן בסוגית אכיפת פתיחת עסקים בשבת. כתוצאה מפסק דין זה, ועקב אי הבהירות שנוצרה ביחס לקביעותיו, ביקשה העירייה ללמוד את פסק הדין והשלכותיו, ובתקופת הביניים נמנעה מלרשום ברירות קנס. ביום 11/11/13 התכנס צוות עבודה יחד עם מנכ"ל עיריית אשדוד לבחינת העניין. בסופו של יום נקבע, כי המאשימה תאמץ את הקווים הכלליים שהוכנו על ידי עיריית תל-אביב יפו, לאחר שניתן פסה"ד בפרשת ברמר הנ"ל. כתוצאה מכך, המשיכה המאשימה בפעילות האכיפה, על דרך מתן ברירות משפט, אולם מאחר וטרם הסתיים הליך גיבוש אופן פעילותה של המאשימה, האכיפה שננקטה הייתה מתונה באופן יחסי. ביום 19/5/14 נתן בית המשפט המחוזי בתל-אביב החלטה נוספת בעניין ברמר, אשר פסלה חלק מהקריטריונים שנקבעו על ידי העיריה כמדיניות האכיפה. כפועל יוצא, נאלצה גם עיריית אשדוד, לבחון בשנית את מדיניותה בעניין זה, ובשלב זה מנסה העירייה לגבש הצעה לשינוי חוק העזר המאזנת בין קביעות בתי המשפט הנ"ל. המאשימה מציינת כי מקום עסקו של הנאשם מצוי בלב העיר אשדוד, באזור מגורים. טענת הנאשם לאכיפה בררנית ביחס לעסקים המצויים במתחם "סטאר סנטר" ובחוף הים, איננה רלוונטית, שכן העסקים הללו מצויים בפאתי העיר, אינם סמוכים לאזורי מגורים, ועל כן אינם מהווים הפרעה לציבור. המאשימה מציינת, כי היא מתמקדת באכיפה של פתיחת עסקים במקום שבו קיימת הפרעה בפתיחת העסק, דהיינו, בעיקר באזורי מגורים. כמו כן, טוענת המאשימה, כי טענת הנאשם לפיה האכיפה חודשה עם תום הבחירות נטענה בעלמא ובסתמיות. בסופו של דבר מציינת המאשימה, כי הלכה למעשה מודה הנאשם במיוחס לו בכתב האישום, ודין בקשתו המקדמית להידחות. המסגרת המשפטית טענת "הגנה מן הצדק" מעוגנת בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב - 1982 (להלן: "החוק") הקובע: "לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן - ... (10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". "הגנה מן הצדק" הינה טענת הגנה מקדמית, אשר מכוחה, רשאי ביהמ"ש לבטל כתב אישום או חלקים הימנו, מקום בו שוכנע כי ניהול ההליך על פי כתב האישום, עומד בניגוד ובסתירה לעקרונות הצדק וההגינות המשפטית. מטרתה של טענה זו, אשר שורשיה נועצים במשפט המקובל האנגלי, הינה הבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, הוגן וצודק. במהלך השנים חלה התפתחות ביחס לטענה זו, במסגרת מספר פסקי דין שניתנו בסוגיה, עד לעיגונה בסעיף 149(10) לחוק. בע"פ 2910/94, 2912/94, 2922/94, 2929/94, 3737/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221, קבע ביהמ"ש העליון, כי ההגנה תקום כל אימת שהתנהגות הרשות עולה לכדי התנהגות שערורייתית, ובלתי נסבלת, אשר יש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם (עמ' 370, מול האות ג). בהמשך, בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ פ"ד נט(6) 776, נקבע כי ההגנה עשויה לקום בכל מקום שבו קיום ההליך הפלילי עומד בניגוד לתחושות הצדק וההגינות, כפי שהיא נתפסת בעיני ביהמ"ש. עוד נקבע בפרשת בורוביץ, כי ביטול הליך פלילי מטעמים של "הגנה מן הצדק" הוא מהלך קיצוני, שיש להיזקק לו במקרים חריגים בלבד. וכך קבע ביהמ"ש בעניין בורוביץ הנ"ל: "ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך כלל יידרש הנאשם להראות, שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו. עם זאת, אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק תיוחס, לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא, למשל, לרשלנותן... אך נראה כי מצב דברים זה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר". עינינו הרואות, כי להבדיל מקביעת ביהמ"ש בפרשת יפת הנ"ל, בה נדרש הטוען לקיומה של הגנה מן הצדק, להצביע על התנהגות שערורייתית מצידה של הרשות, הרי שבפרשת בורוביץ מציין ביהמ"ש כי תיתכן אפשרות להכיר בקיומה של הגנה מן הצדק לא רק מקום שבו התנהלה הרשות באופן שערורייתי, אלא גם מקום שבו התנהלה הרשות באופן רשלני, הפוגע בתחושת הצדק, תוך ציון כי מדובר במקרים חריגים ביותר. בע"פ 1224/07 בלדב נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים), עמד ביהמ"ש על ההתפתחות שחלה בהחלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק, וביסס מבחן תלת שלבי לעניין החלתה: "בראשונה, החילה ההלכה הפסוקה מבחן מחמיר להפעלת דוקטרינת ההגנה מן הצדק על מצבים שבהם התנהגות הרשות עלתה כדי "התנהגות בלתי נסבלת" ו"שערורייתית"... בשלב מאוחר יותר, נקבע, כי טענת "הגנה מן הצדק" עשויה לקום בכל מקרה בו יהיה בקיום ההליך הפלילי כדי לפגוע פגיעה מהותית בתחושת הצדק וההגינות, ואין הכרח בקיום התנהגות "שערורייתית" של הרשות דווקא... בהתפתחות נוספת שחלה בהחלת "ההגנה מן הצדק", הובהר הצורך ביישומה תוך איזון מכלול שיקולים ואינטרסים הכרוכים בהליך הפלילי. מצד אחד - אינטרסים הקשורים בצורכי אכיפת החוק ומיצוי הדין עם העבריינים, על כל הנגזר מכך; ומצד שני - אינטרסים המצדיקים במקרה נתון שלא לקיים את ההליך הפלילי, ובהם הגנה על זכויות היסוד של נאשם, פסילת מהלכים נפסדים של רשויות אכיפת החוק, הרתעה מפני נקיטת מהלכים כאלה בעתיד, ושמירה על אמון הציבור במערכת השיפוטית. בנגזר ממערכת שיקולים זו והצורך באיזונם, התייחסה הפסיקה לשלושה שלבים בבחינת תחולתה של ההגנה מן הצדק: הראשון - הוא שלב זיהוי הפגמים שנפלו בהליכים כנגד הנאשם, ועמידה על מידת עוצמתם, במנותק משאלת אשמתו או חפותו של הנאשם; השני - בחינה האם, בהינתן הפגמים, יש בקיום ההליך הפלילי משום פגיעה חריפה בתחושות הצדק וההגינות; והשלישי - אם קיום ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, יש לבחון האם ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו בהליך באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב האישום, למשל, ביטול חלקים בלבד בכתב האישום, או הקלה בעונשו של הטוען להגנה מן הצדק..." אשר לנטל ההוכחה, הרי שהטוען לקיומה של הגנה מן הצדק כתוצאה מאכיפה בררנית, עליו הנטל להוכיח כי ננקטה אכיפה שונה, וזאת מתוך מטרה פסולה (ראה: מיכל טמיר, אכיפה סלקטיבית, מהדורה ראשונה, פרק שביעי בעמ' 399). על כך גם בבג"צ 6396/96 זקין נ' עיריית באר שבע, פ"ד נג(3) 289: "ההחלטה להעמיד לדין היא החלטה מנהלית... החלטה כזאת צריכה לעמוד במבחן ההלכה החלה על כל ההחלטות המנהליות, כגון להיות מכוונת לתכלית החוק ולהתבסס על שיקולים ענייניים בלבד, והיא נתונה לביקורת שיפוטית בהתאם להלכה זאת... אכן, רשות מנהלית המבקשת לאכוף את החוק נהנית, כמו כל רשות מנהלית, מחזקת החוקיות. מי שמעלה נגד החלטת הרשות טענה של אכיפה בררנית, ולכן מבקש לפסול את ההחלטה, עליו הנטל להפריך חזקה זאת. הדעת נותנת כי רק במקרים נדירים ניתן יהיה להפריך את החזקה ולהוכיח אכיפה בררנית". מן הכלל אל הפרט בענייננו, טוען הנאשם כי המאשימה אכפה את חוק העזר העירוני בעניין פתיחת עסקים ביום המנוחה, באופן בררני וסלקטיבי, המצדיק ביטול ברירת הקנס שנרשמה לחובתו. מעיון בנספחים שצורפו לטענות המאשימה, עולה כי אין כל ממש בטענה זו. ראשית הסתבר, כי כבר בשנת 2008 פעלה המאשימה לאכיפת חוק העזר העירוני, ורשמה דו"חות ביחס לפתיחת עסקים ביום המנוחה (1327 ברירות קנס מסוג זה), וזאת בניגוד לנטען ע"י הנאשם, לפיה החלה המאשימה בביצוע אכיפה רק בשנת 2009. אשר לטענות הנאשם ביחס להתנהלות המאשימה במהלך שנת 2013, היא השנה שבה התקיימו הבחירות לרשויות המקומיות, יאמר מיד, כי ברירת הקנס נשוא החלטה זו נרשמה בשנת 2012, וממילא יש קושי ליחס את התנהלות הרשות במקרה זה, לשיקולים פוליטיים הנובעים ממערכת הבחירות, שהתקיימה רק בחודש אוקטובר 2013, כנטען ע"י הנאשם. לגופה של הטענה, אמנם ניתן להיווכח מן הדו"חות שצורפו ע"י המאשימה, כי מספר ברירות הקנס שנרשמו בשנת 2013 היה נמוך מזה שנרשם בשנים קודמות (2010-2012). יחד עם זאת, אין בכך כדי להצביע על התנהלות שערורייתית או בלתי סבירה של המאשימה בעניין זה, ובמה דברים אמורים? המאשימה הסבירה, כי בשנת 2013 ניתן פסק דין מקיף מטעם ביהמ"ש העליון בסוגיית פתיחת עסקים ביום המנוחה. כתוצאה מכך, החלה לקיים התייעצויות, וללמוד את המשמעויות השונות של פסק הדין. בשלב זה, חדלה המאשימה מרישום ברירות קנס ביחס לפתיחת עסקים ביום המנוחה. לאחר שנתקבלה החלטה לאמץ את קווי המדיניות הכללים שהותוו ע"י עיריית ת"א, בסוגיית פתיחת עסקים בשבת, התחדשה האכיפה, בדרך של רישום ברירות קנס, אולם זאת באופן מתון, עקב העובדה כי מלאכת התווית המדיניות טרם גובשה סופית, וטרם נסתיימה. בהמשך, וכתוצאה מפס"ד נוסף שניתן בעניין, אשר פסל חלק מן הקריטריונים שנקבעו ע"י עיריית ת"א, אף המאשימה דנן נאלצה לבחון שוב את מדיניותה, ולזרז את השלמת הכנת התיקון לחוק העזר. לתמיכה בטענתה זו צירפה המאשימה פרוטוקול מהתכנסות צוות עבודה שהוקם במטרה לגבש מדיניות בעניין אכיפה והתאמת חוק העזר העוסק בפתיחת עסקים בשבתות ובחגים (נספח ג' לטיעוני המאשימה). משכך הם פני הדברים, הרי שגם אם חולק הנאשם על המדיניות אותה בחרה המאשימה לאמץ, בעניין אכיפת חוקי העזר בעניין פתיחת עסקים בימי המנוחה, עדיין אין בכך כדי להביא למסקנה כי מדובר בהתנהלות שערורייתית, ואף לא בהתנהלות בלתי סבירה. טענות המאשימה בסיכומיה, המתייחסות הן לשיקולים העומדים בבסיס מדיניות האכיפה במהלך השנים, והן לפער בין כמות ברירות הקנס שנרשמו במהלך השנים, מובילה למסקנה כי אין עסקינן במקרה של התנהלות שערורייתית או בלתי סבירה מצידה של המאשימה, המצדיקה את ביטולה של ברירת הקנס, מכח קיומה של הגנה מן הצדק, ואין כל מקום לקבוע כי קיומו של ההליך הפלילי שבפני עומד בסתירה לעקרונות הצדק. להשלמת התמונה בעניין זה, יצויין כי חפץ הנאשם לתקוף את החלטת הרשות המקומית, לגבש ולנקוט במדיניות אכיפה כזו או אחרת, הרי שעליו לפנות לערכאה המוסמכת בעניין זה. הנאשם, אשר יש לזכור שלפתחו רובץ נטל ההוכחה להוכיח כי חזקת החוקיות והתקינות אינה עומדת למאשימה, כרשות מינהלית, העלה טענתו, באשר לקשר שבין אינטנסיביות האכיפה לבין קיומן של הבחירות לרשויות, באופן סתמי וכללי, מבלי שהונח כל יסוד לתמיכה בה, למעט טענה בעלמא, לפיה פקחית מטעם המאשימה טענה בפניו כי עם תום הבחירות, התחדשה האכיפה. מנגד, השכילה המאשימה להצביע על ההתרחשויות הרלבנטיות בשנת 2013, אשר יש בהן, כאמור, כדי לספק הסבר מניח את הדעת לפער בכמות ברירות הקנס ולהתנהלותה, מה גם שיש לזכור, כי כאמור, ברירת הקנס, נרשמה עוד בחודש יולי 2012. משכך, יש לקבוע כי הנאשם, לא הרים את הנטל המוטל לפתחו, ולא השכיל לבסס את הטענה כי שיקולים זרים, ומניעים פסולים, כדוגמת שיקולים פוליטיים, האופיינים לתקופת בחירות, הם העומדים בבסיס רישום ברירת הקנס בעניינו. 26. יתרה מכך, הנאשם טען עוד, כי קיימים מס' בתי עסק בעיר, הפתוחים ביום השבת, אולם בעניינם לא מבצעת המאשימה אכיפה. אלא שמסתבר, כי אין כל מקום להשוואה בין סוגי העסקים אליהם התייחס הנאשם בטיעוניו, לבין עסקו. עסקו של הנאשם, מצוי בלב ליבו של אזור מגורים, שעה שיתר בתי העסק האחרים, שציין הנאשם, מצויים בפאתי העיר, באזורים שאינם מצויים בלב שכונות מגורים. מקובלת עלי הטענה, כי קיימת חשיבות רבה לאכיפת חוקי העזר באשר לפתיחת עסקים ביום המנוחה. חשיבות זו מקבלת משנה תוקף שעה שעסקינן בעסקים המצויים בלב שכונות מגורים. אמנם, חשיבות האכיפה יפה ורלבנטית היא לכל תחומי העיר, אולם מתעורר קושי לקבל טענה לאכיפה בררנית, שעה שמדובר בבתי עסק שונים מבחינת מיקומם הגאוגרפי. אין מקום להשוואה בין בתי עסק המצויים באזורים המיועדים מגורים, לבין בתי עסק המצויים באזורים שאינם כאלה, והדעת נותנת כי קיים בסיס הגיוני לטענת המאשימה, כי האכיפה מתמקדת בעסקים המצויים בסמוך לבנייני מגורים, מאחר ופתיחתם מהווה הפרעה לציבור. זאת, להבדיל מעסקים שאינם מצויים באזורי מגורים, אשר פתיחתם אינה מהווה הפרעה לציבור, שכן הם שוכנים באזור מרוחק, בפאתי העיר, בהעדר אוכלוסיה המרוכזת סביבם. על מהותה של האכיפה הבררנית לעומת האכיפה החלקית עמד ביהמ"ש העליון בפרשת זקין הנ"ל: "אכיפה בררנית (selective enforcement) אינה היפוך של אכיפה מלאה. לעתים קרובות אין אכיפה מלאה, ומבחינה מעשית אף לא יכולה להיות אכיפה מלאה, של חוק או תקנות. אכיפה חלקית אינה בהכרח אכיפה פסולה. כך גם אכיפה מדגמית, שהרי המדינה אינה יכולה להקצות אלא משאבים מוגבלים לאכיפת החוק. כך גם רשויות מינהליות שונות, כמו רשויות מקומיות. לכן רק טבעי וראוי הדבר שהמדינה ורשויות אחרות יקבעו לעצמן מדיניות, ובמידת הצורך והאפשר גם הנחיות כתובות, שיקבעו סדר עדיפות לאכיפת החוק. אכן, מדיניות או הנחיות כאלה צריכות לעמוד במבחנים המקובלים לגבי כל החלטה מינהלית, כגון מבחנים של מטרה כשרה, שיקולים ענייניים, סבירות ועוד. אולם, אם הן עומדות במבחנים אלה, אכיפת החוק על-פי מדיניות או הנחיות כאלה אינה אכיפה פסולה. אכיפה כזאת, אף שהיא אכיפה חלקית, אינה אכיפה בררנית... אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא, דוגמא מובהקת לכך לאכיפה בררנית היא, בדרך כלל, החלטה לאכוף חוק כנגד פלוני, ולא לאכוף את החוק כנגד פלמוני, על בסיס שיקולים של דת, לאום או מין, או מתוך יחס של עוינות אישית או יריבות פוליטית כנגד פלוני". הדברים יפים וקולעים לענייננו. העובדה כי מבוצעת, לטענת הנאשם, אכיפה חלקית, אינה מובילה בהכרח למסקנה כי מדובר באכיפה בררנית, שהינה אכיפה פסולה. לטענת המאשימה, כתוצאה ממספר שיקולים ואילוצים לגיטימיים (מצבת כח אדם, מיקום העסק באיזור רווי מגורים), מתמקדת האכיפה דווקא בעסקים המצויים בלב איזורי מגורים, להבדיל מעסקים המצויים בפאתי העיר, באזורים שאינם מאוכלסים. אין בידי לקבוע, על בסיס טענות הנאשם, כי החלטת המאשימה לנקוט במדיניות זו, מתבססת על שיקולים זרים או פסולים, ולא ניתן לומר כי התנהלות זו של המאשימה מהווה התנהלות בלתי עניינית או שרירותית, ממנה מתבקשת המסקנה, כי מדובר באכיפה בררנית. חשיבות אכיפת חוק העזר בעניין פתיחת עסקים ביום המנוחה,דווקא באיזורים מאוכלסים, ברורה, ואין צורך להכביר מילים באשר אליה. אכיפת חוק העזר, האוסר על פתיחת עסקים ביום המנוחה, בעיקר ביחס לעסקים המצויים בתחומי אזורי מגורים, חשובה והכרחית לשם הגנה על איכות חייו של הציבור, בין היתר, על מנת למנוע הפרעה ומטרד לאוכלוסיה, ביום המנוחה. כאן המקום לציין, כי אכיפה המתבססת על אבחנה בין בתי עסק שפתיחתם בימי מנוחה מהווה מטרד לציבור ולסביבה, לבין כאלה שפתיחתם אינם מהווה מטרד, הוכרה ע"י ביהמ"ש לעניינים מינהליים בת"א, כאבחנה לגטימית שאין בה פסול, ראה: עת"מ (ת"א) 40673-02-14 מוריס ברמר ו - 8 אח', נ' עיריית תל אביב, פסק דין מיום 19.5.14 (פורסם במאגרים). עולה אם כן, כי אף ביחס לטענה לקיומה של אכיפה בררנית, לא השכיל הנאשם להצביע על מניע פסול, או מניע הנעוץ במטרה פסולה, העומד בבסיס מדיניות אכיפת חוק העזר העירוני בעניין זה, כפי שנקבעה ע"י המאשימה, כאשר מנגד עלה בידי המאשימה להצביע על שיקולים לגיטימיים לביצוע האכיפה, כפי שהיא מבוצעת בפועל, בעיקר על בסיס מיקומו של בית העסק באיזור מגורים. ודוק, טענת הנאשם כי עד להשלמת הליך גיבוש מפת האיזורים שבהם תותר הפעלת עסקים בשבת יש להקפיא את הליך האכיפה אינה רלבנטית לברירת הקנס נשוא תיק זה, שכן זו, כאמור לעיל, נרשמה לחובתו זמן רב טרם תחילת הליך גיבוש מפת האזורים, ועוד בטרם ניתנו החלטות הערכאות השונות בעניין ברמר הנ"ל. מכל מקום, גם לגופו של עניין לא מצאתי כל ביסוס לטענת הנאשם, כי התנהלות המאשימה בתקופת ביניים זו אינה עומדת במבחן הסבירות, שכן הנאשם לא השכיל להצביע על כל שיקול פסול העומד בבסיס מדיניות זו, כאשר מנגד עמדה המאשימה על הרציונל העומד בבסיס התנהלותה: נקיטת דרך ביניים, המאופיינת באכיפת חוקי העזר בעניין פתיחת עסקים בשבת בעיקר באזורי מגורים, במקביל לגיבוש מפת האיזורים בהם תותר פתיחת עסקים בשבת, ובתקופת הביניים נקיטת אכיפת מתונה, תוך שימת דגש על אזורים מאוכלסים, לשם שמירה על רווחת הציבור ביום המנוחה ועל מנת למנוע רעש, תנועת כלי רכב וכיוצ"ב. לסיום נקודה זו, יוזכר שוב, כי אם טוען הנאשם שמדיניות המאשימה בתקופת הביניים לוקה בחוסר סבירות, עליו לפנות לערכאה המוסמכת בעניין זה. 27. כך אף לא נמצא כל ממש בטענת הנאשם בדבר רישום הקנס לעסקים או לבעלי העסקים באופן אישי. בהתאם לסעיף 2 לחוק עזר לאשדוד (פתיחת בתי עסק וסגירתם) תשל"ו - 1976: "בימי מנוחה לא יפתח אדם ולא ירשה לבעל לפתוח בית אוכל, בית עסק או בית עינוג" בסעיף ההגדרות מוגדת המונח "בעל": "לרבות שוכר, חוכר, מנהל, עובד, או אדם שעל שמו ניתן הרישיון לבית עסק, לבית אוכל, לבית מרקחת או לבית עינוג". ענינו הרואות, כי האחריות לאי פתיחת עסקים בימי מנוחה יכול ותוטל אף באופן אישי על אדם או "בעל" כהגדרתו לעיל. ההחלטה את מי להעמיד לדין מסורה לשיקול דעתה של המאשימה, ולא מצאתי כי נפל בה פגם. 28. גם הטענה בעניין מועדי הדיון אין בה כדי להביא תועלת לנאשם. מועדי הדיון אינם מצויים באחריות המאשימה, וממילא אין בטענה זו כדי להביא למסקנה כי דין כתב האישום להתבטל מכח קיומה של הגנה מן הצדק, נוכח התנהלות הרשות. כך אף ביחס לטענת השיהוי, לגביה הבהירה המאשימה, כי נוכח מצבת כח האדם המצומצמת, ובעיקר זו הפועלת בימי המנוחה, לעתים, נרשמים הקנסות עצמם בימי ראשון או שני בשבוע, לאחר שהפקח עורך רשימת עסקים פתוחים, במהלך השבת עצמה. לא מצאתי כל פגם בהתנהלות זו, וודאי שאין לראות בכך שיהוי ברישום הדו"ח, שעה שהוא נרשם כיום או יומיים לאחר ביצוע העבירה. סוף דבר, מכל האמור לעיל, בקשת הנאשם להורות על ביטול ברירת הקנס מכח קיומה של הגנה מן הצדק, בהתאם לסעיף 149(10) לחוק, נדחית. פתיחת עסקקנס