התאונה ארעה עת עקף הקטנוע את רכב המשא נפגע מפנס האיתות וכתוצאה מן המכה נהדף לעבר נהג המונית שהגיע ממול נאלץ לסטות ימינה ועלה על המדרכה והקטנוע פגע בו. השאלה העומדת לדיון היא על מי נופלת האשמה בתאונה וככל שקיים אשם תורם של אחד המעורבים, מה שיעורו והאם מדובר באשם המקים האחריות. אולם קודם להכרעה, ראוי לדון במשמעות הרשעתו בפלילים של נהג רכב המשא. משמעות ההרשעה בפלילים של נהג רכב המשא - סעיף 42א לפקודת הראיות נגד נהג רכב המשא הוגש כתב אישום בגין תאונה זו והנהג הורשע בתיק התעבורה שהתנהל נגדו על פי הודאתו בעבירה של סטיה שלא בבטחה, עבירה על תקנה 41 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. על פי כתב האישום בו הודה נהג רכב המשא, הוא עמד בימין הדרך כאשר בכוונתו לבצע פניית פרסה שמאלה ולהחנות את רכבו במסלול הנסיעה הנגדי. נהג רכב המשא הודה, כי לא נתן תשומת לב מספקת לדרך, סטה שמאלה כדי לבצע פניית פרסה למסלול הנגדי, אלץ את רוכב האופנוע שנסע לשמאלו לסטות שמאלה וכלי הרכב התנגשו. כתוצאה מאותה סטיה, כך נכתב בכתב האישום, נאלץ נהג המונית לסטות ימינה, עלה על המדרכה הימנית והקטנוע נהדף מעוצמת ההתנגשות ברכב המשא לעבר המונית. סעיף 42א לפקודת הראיות, לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), קובע, כי הממצאים והמסקנות של פסק דין במשפט פלילי יהיו קבילים כראיה לכאורה לאמור בהם במשפט האזרחי, יש צורך בקיומם של שלושה תנאים: 1. הנאשם הורשע; 2. פסק הדין הפלילי הוא חלוט; 3. אחד מבעלי הדין במשפט האזרחי הוא המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע. בענייננו, מתקיימים התנאים, נהג רכב המשא הוא צד בשתי התביעות. סעיף 42א (ג) מלמדנו, כי המורשע או חליפו רשאים לבקש הבאת ראיות לסתור ובית המשפט רשאי להתיר זאת מטעמים שירשמו וכדי למנוע עיוות דין. כפי שנפסק לא פעם, הבאת ראיות לסתור מחייבת הגשת בקשה מפורשת ומנומקת ובקשה כזו לא הוגשה במקרה דנן. יתירה מזו, גם אם הייתה מוגשת בקשה להתיר הגשת ראיות לסתור, הרי שעל-פי הכללים שהותוו בפסיקה אין להתיר הגשת ראיות לסתור כדבר שבשגרה, שכן יש בגישה זו לרוקן מתוכן את הוראת סעיף 42א לפקודת הראיות ולמוטט את הבסיס הרעיוני לחקיקתו. הרשות להביא ראיות לסתור, ניתנת - על-פי הפסיקה - בנסיבות מיוחדות, כאשר הדבר דרוש על-מנת למנוע עיוות-דין; שהוא עלול להביא לתוצאה בלתי צודקת בעליל, או שתקפח, באופן קשה, את הנתבע בהגנתו. לא זה המצב בענייננו, נהג רכב המשא לא הציג כל ראיה שלא הייתה בפניו בעת ניהול ההליך הפלילי. טענתו היחידה של נהג רכב המשא הייתה, כי הודה במשפט הפלילי בעצת עורך דינו והוסיף בהתרסה "אני מודה שאני לא אשם בתאונה" עמ' 7 לפרוטוקול שורה 32. טענה זו אינה אמינה בעיני, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון שהוגש, וכפי שאמר גם נהג רכב המשא, הוא היה מיוצג על-ידי עורך דין, בטיעוניו לעונש טען עורך הדין לעניין חולשות בחומר הראיות ומחדלי חקירה ועל אף חולשות נטענות אלה, הודה נהג רכב המשא בעובדות כתב האישום המתוקן. משמע, מדובר במי שכל הנסיבות היו לנגד עיניו והוא הגיע למסקנה שאין טעם בניהול המשפט הפלילי, שכן הוא אשם בביצוע העבירה המיוחסת לו. יצויין כי כתב האישום תוקן ונמחקה העבירה של נהיגה בחוסר זהירות, מה שסלל את הדרך שלא להטיל על נהג רכב המשא פסילת רשיון נהיגה בפועל. יתירה מזו, מרגע שהודה נהג רכב המשא ועונשו נגזר, פסק הדין הפך להיות חלוט, נהג רכב המשא לא פעל עם הגשת התביעה האזרחית נגדו לביטול פסק הדין. ואם צריך עוד להוסיף, הרי שהלכה פסוקה היא, כי מתן הודאה מסויגת לפיה ההודאה בהליך הפלילי תשמש רק לצורכי אותו הליך אינה גורעת מתחולת סעיף 42 א לפקודת הראיות וסעיף זה עדיין יחול בתביעה האזרחית (ראה: ע"א 285/80 שיף נ. אליאסי, פ"ד לד(4) 752). לכן, הודאת נהג רכב המשא משמשת כנגדו גם בהליך זה מכוח סעיף 42א לפקודת הראיות. בחינת כתב האישום בו הודה נהג רכב המשא, מלמדת כי הודה בכך שלא נתן תשומת לב מספקת לדרך, החל בפניית פרסה שמאלה על מנת לחנות את הרכב, מבלי שנתן זכות קדימה לקטנוע ותוך שהוא גורם לקטנוע לסטות שמאלה ובעצם לפגיעת הקטנוע במונית. משנהג רכב המשא לא עתר בבקשה להביא ראיות לסתור, לא בעת הגשת הרשעתו בתיק הפלילי ולא לאחר מכן ומשהנסיבות אינן מצדיקות מתן רשות כזו, עובדות כתב האישום הם ממצאי הכרעת הדין ודינן כעובדות מוכחות לקביעת אחריותו המכרעת של נהג רכב המשא לתאונה. ראה ע"א 71/85 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' מוסטפה סובחי, פ"ד מא(4) 327: "ומכאן, מקום שנאשם מודה בעובדות כתב האישום ומורשע לאחר מכן על פי הודאתו, רואים את עובדות כתב האישום כמוכחות כלפיו, ובשל כך בגדר ה"ממצאים" שבפסק הדין (והשווה, ע"א 285/80, שיף ואח' נ. אליאס ואח', פד"י ל"ד (4)755 ,752). ... דעתי היא, על כן, כי אין לפרש את המונח "ממצאים" בסעיף 42א(א) באופן צר ככולל אך ורק ממצאים שקבע בית המשפט לאחר גביית ראיות. סבורני כי המונח "ממצאים" חובק גם את עובדות כתב האישום שהנאשם הודה בהן. אלה כאלה יהיו קבילים במשפט האזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם". נדמה שלא ניתן לחלוק, כי די בהודאה זו, שבאה מפי נהג רכב המשא עצמו, על מנת לקבוע את אחריותו המכרעת לתאונה, כפי שגם עולה מהחומר בתיק המשטרה, שאם לא כן לא היה מודה בכתב האישום נגדו. על אף ההרשעה בפלילים ומשמעותיה, במסגרת התיק הפלילי לא נבחנה ולא הוכרעה שאלת האשם התורם של נהג הקטנוע אם בכלל, ולכן שאלה זו טעונה הכרעה במסגרת ההליך האזרחי. לצורך בחינת קיום אשם תורם, יש לבחון את מסכת הראיות שהוכחה. מסכת הראיות נהג הקטנוע העיד, כי עבר את רכב המשא שעמד בצד ואז עף לכיוון המונית וכי היו 2 מכוניות לפניו שגם עברו אותו. לדבריו התנועה לא הייתה עמוסה והוא לא עקף כלי רכב נוספים. מדובר בכביש עם שני נתיבים ולא ראה את המונית מגיעה ממול, לדבריו חלף על פני רכב המשא שעמד ואז הוא פנה שמאלה והוא קיבל מכה בצד ימין של הקטנוע ועף לכיוון המונית. בחקירה הנגדית השיב, כי הרכב חסם יותר מחצי נתיב. כאשר נטען כי עקף וכאשר ראה את המונית ממול שבר ימינה וכך נפגע השיב, כי הוא רוכב קטנוע ולא צריך לעקוף. כאשר עומת עם טענת נהג המונית כי ראה אותו עוקף השיב שאין לו זוית ראיה לראות אותו. את רכב המשא, ראה לדבריו, במרחק 20 מטר בערך בצד ימין ולא חשב מה הוא הולך לעשות. נהג הקטנוע מסר בהודעתו במשטרה, כי נסע במהירות של 20-25 קמ"ש ורכב שהיה בכיוון נסיעתו היה בעצירה בצד ימין של הכביש לפתע סטה שמאלה ופגע עם פינה שמאלית קדמית שלו בצד ימין של הקטנוע, אשר פגע ברכב המונית שהגיע ממול. נהג רכב המשא העיד, כי רצה לעשות פניה לחניה, הפעיל איתות, הסתכל במראות וברגע שבא לעשות את הפניה הקטנוע פגע לו בפנס האיתות ועף קדימה. לדבריו, רק סובב את ההגה. הסתכל לפני כן במראות וכן על נהג המונית שהאט ואז במהלך הפניה ארעה התאונה. לדבריו, הקטנוע לא היה במהירות המותרת והיה מספיק עירני כדי לעזוב את הקטנוע ולרדת על הרגליים. בהמשך השיב כי הקטנוע היה במהירות 30 קמ"ש וכלי הרכב שמאחוריו עצרו. בחקירה הנגדית השיב שלא עצר בצד ימין אלא היה בנתיב ימין והתכוון להיכנס לחניה שהייתה בצד. כן השיב, כי ראה את נהג המונית ממול כשהוא מאט. הרכב שלו תפס לדבריו, 2 מטר מהנתיב. בהודעתו במשטרה מיום 7/2/11, מסר נהג רכב המשא, כי נסע מכיוון צפון לדרום, כאשר בכיוון הנסיעה שלו ישנו נתיב אחד לכל כיוון, בשלב מסוים רצה לפנות שמאלה לחניה שנמצאת בצד השני. הפעיל וינקר שמאלה והחל לפנות ותוך כדי הפניה הגיע אופנוע ונתן לו מכה מהכיוון הנגדי בוינקר השמאלי קדמי ועף מהאופנוע לכיוון מונית שהגיעה מהכיוון הנגדי. כאשר נשאל האם מותרת הפניה שמאלה במקום, השיב כי לא היה קו הפרדה רצוף ומותרת הפניה שמאלה. כאשר נשאל מתי הבחין בקטנוע השיב, במכה עצמה. כאשר נשאל באיזה מצב היה בעת התאונה, השיב כי היה באמצע הפניה שמאלה חלק קדמי של הרכב שלו היה שמאלה וכאשר נשאל איזה חלק ברכבו נפגע השיב פנס של הוינקר השמאלי. כאשר נשאל אם התאונה הייתה בנסיעה או בעמידה, השיב בנסיעה בכניסה לחניה. נהג המונית, מר יעקב גרינשטיין, שהגיע בנתיב הנגדי, העיד בעדות מבולבלת במידת מה, כך שהיה צורך בחקירה מדריכה, כי ראה את הקטנוע במרחק 100 מ' נותן מכה למראה, זרק את ההגה ימינה, התגלגל למדרכה והגלגל של הקטנוע התגלגל אליו, הוא עצמו ברח ימינה ועצר והקטנוע המשיך להתגלגל אליו. לדבריו, ירד גשם הקטנוע עקף כמה כלי רכב, היו שני נתיבים והוא כל הזמן עקף ולפני שהוא החליק הוא קיבל מכה במראה. בחקירה הנגדית השיב, כי ראה את הקטנוע עוקף כלי רכב וכי לא הייתה לו מהירות גדולה. העד לא היה מסוגל לומר אם רכב המשא היה בנסיעה או בעצירה בזמן התאונה, אבל העיד, כי לא היה איתות וטען, כי רכב המשא עמד ישר על הכביש. לדבריו, נהג הקטנוע עשה טעות כי חתך ימינה. בהודעתו במשטרה מסר נהג המונית, כי ראה קטנוע יוצא לנתיב שלו לעקיפה, הוא הגיע מולו ניסה להכנס לפני רכב המשא לסיים את העקיפה שהוא התחיל ובשלב שהוא חזר לנתיב שלו פגע עם צד ימין שלו בצד שמאל של רכב המשא, נכנס לו בפנס, איבד שליטה והועף על המדרכה בכיוון הנגדי של נסיעתו. בשרטוט שצורף להודעתו, שרטט את רכב המשא ישר בנתיבו. יצויין, בהודעה לחברת הביטוח, מטעם המונית נמסר בגוף ראשון כדלקמן: "משאית אשר רצתה לבצע פניית פרסה שמאלה לא שמה לב שהיה אופנוע באותו כיוון נסיעה שלו, הידף את האופנוע על רכבי כתוצאה לא לפגוע ברוכב האופנוע היסטתי את ההגה ורכבי ניזוק". הווה אומר, אין מילה וחצי מילה על עקיפה על ידי האופנוע, על כך שהרכב עמד בנתיב, אלא הדווח הוא על משאית שלא שמה לב והדפה את האופנוע. בתמונות של מתווה השטח שהוצגו, נראה כביש דו סטרי, צר יחסית כאשר משמאל לכיוון נסיעת רכב המשא ישנן מכוניות החונות בניצב לכביש במפרץ חניה. כדי להכנס לחניה, על רכב המשא לעשות תפנית חדה שמאלה. דיון והכרעה גם לאחר שמיעת הראיות ובחינתן לא נותר בליבי ספק של ממש בדבר אשמתו המכרעת של נהג רכב המשא לתאונה. לפי עדותו והודעתו במשטרה של נהג רכב המשא עצמו, הוא סוטה שמאלה בנסיעה רצופה, מבלי לבחון ולהבחין בקטנוע הנמצא בדרך ותוך כדי סטיה פוגע בקטנוע. בהודעה במשטרה שב והדגיש נהג רכב המשא כי התאונה ארעה במהלך הפניה ולא טרם הפניה וגם אופי התאונה של פגיעת הקטנוע בפנס האיתות מתאימה לתיאור. נהג רכב המשא חסם איפוא את נתיב נסיעת הקטנוע. הנסיון להבנות על עדותו של נהג המונית אינו יכול להצליח. עדותו של נהג המונית הייתה מבולבלת. נהג המונית העיד, כי הקטנוע נפגע מן המראה של רכב המשא, וכי עקף כלי רכב קודם לכן. פרטים אלה לא נמסרו במשטרה בזמן אמת. במשטרה מסר, כי ראה רק את עקיפת רכב המשא וכי המגע היה עם הפנס ולא עם המראה. אכן נהג המונית, סבור שהתאונה ארעה בשל חזרת הקטנוע לנתיבו, דא עקא שנהג רכב המשא עצמו לא טוען כך. בהודעתו במשטרה מסר נהג רכב המשא: "רציתי לפנות שמאלה לחניה שנמצאת בצד השני הפעלתי וינקר שמאלה והתחלתי לפנות שמאלה ותוך כדי הפניה פתאום הופיע קטנוע ונתן לי מכה" (עמ' 1 שורה 11 ואילך), כאשר נשאל באיזה מצב היה עם הרכב שלו השיב: "אני הייתי כבר באמצע הנתיב שמאלה חלק קדמי של הרכב שלי היה מעט שמאלה" (שורות 33,34). יצויין כי בדו"ח הפעולה שנרשם בשטח, נרשם מפי נהג רכב המשא כי אותת שמאלה כדי להכנס לחניה ובעת הפניה רוכב הקטנוע שהגיע מאחוריו לא הספיק לבלום ופגע לו בבקלית שמאל קדמית. הווה אומר רכב המשא חסם את נתיב נסיעת הקטנוע, ובעת חסימה זו ארעה התאונה. התאונה ארעה בעת שרכב המשא היה בנסיעה במהלך פניה שמאלה ולא בעת שהיה בעמידה. לא יכול להיות חולק שזכות הקדימה בדרך היא של הקטנוע. לא מדובר בצומת בה ניתן לצפות פניה שמאלה והעקיפה במקום אינה אסורה. לא יכול להיות חולק, כי טרם הפניה, שספק אם מותרת ולבטח לא רצויה בכביש עמוס יחסית, חייב היה רכב המשא לוודא, כי הנתיב פנוי מכל רכב, הן רכב על 4 גלגלים והן רכב על 2 גלגלים. יצויין כי הן נהג המונית והן נהג הקטנוע העידו כי רכב המשא לא אותת בעת הפניה, ובעניין זה אני מעדיפה את עדותם. אין ספק שלו נהג הקטנוע היה רואה איתות לא היה יוצא לעקיפה. כמו כן, מקובלת עלי עדות נהג הקטנוע, כי רכב המשא היה בעצירה טרם החל את הפניה, שכן קשה להעלות על הדעת, ביצוע פניה מסוג זה, בנסיעה רצופה, כאשר צריך להתכוונן לתוך חניה ספציפית, וככל שהיה בנסיעה רצופה, הרי שמדובר בחוסר זהירות כפול ומכופל. כן מקובלת עלי עדות נהג הקטנוע כי רכב המשא היה בחלקו הימני של הנתיב, שכן מתווה דרך צר והפניה מחייבת סיבוב רחב. לכל אלה יש להוסיף, כי בהליך הפלילי הודה נהג רכב המשא כי התכוון לבצע פרסה ואפשרות זו מתיישבת גם עם מתווה השטח, כאשר קיימת אפשרות שנהג רכב המשא עבר את החניה הפנויה וביקש לחזור בפרסה ולהכנס לחניה, מכל מקום בין אם ביקש לבצע פרסה ובין אם ביקש לבצע פניה שמאלה, הוא ביצע פניה בחוסר זהירות, בלא איתות וחסם את נתיב נסיעתו של הקטנוע. בנסיבות שהוכחו, עיקר האחריות לתאונה מוטלת ללא כל ספק על נהג רכב המשא, שסטה מנתיבו בחוסר זהירות, ללא איתות וגרם לתאונה. יש איפוא להכריע בשאלת האשם התורם של נהג הקטנוע. קבעתי בהסתמך על עדות נהג המונית, כמו גם על עדות נהג הקטנוע, כי רכב המשא לא אותת טרם הפניה שמאלה. בהעדר איתות, רשאי היה הקטנוע להניח כי הרכב ימשיך בכיוון נסיעתו ישר בנתיב או שהוא עוצר משום מה בצד הדרך. אם טוען נהג רכב המשא, כי פניית הרכב שמאלה בנתיב כזה מותרת, בוודאי שמותרת עקיפה על ידי הקטנוע ולו רכב המשא היה נותר בנתיבו ומאפשר לקטנוע להשלים את העקיפה, הרי שלא הייתה מתרחשת התאונה. נהג רכב המשא, ביצע את הפניה באופן פתאומי - לפי עדותו במשטרה בנסיעה רצופה וללא נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים, ובין היתר איתות ובחינת מתווה הדרך משכך אין לטעמי לנהג הקטנוע אחריות לתאונה. על אף האמור שמוצדק במקרה כזה לנכות אשם תורם בשיעור של 20%, שכן נהג הקטנוע היה צריך לנקוט בזהירות יתרה בהתקרבו לרכב המשא, לצפות אפשרות של סטיה מנתיב ולוודא שהוא יכול לבצע את העקיפה בבטחה, בין בצפצוף אזהרה, בין בהאטת מהירות הנסיעה, ובין בהמתנה לסיום המהלך של רכב המשא. משמעות קביעה זו, כי מדובר באשם תורם שאינו מקים אחריות, וחלותו אך ורק בנוגע לפיצוי המגיע לבעלי האופנוע ולא מעבר לכך. לנהג המונית, אין כל אשם בתאונה, ולכן אחריותו של נהג רכב המשא כלפי נהג המונית היא מלאה. כתוצאה מהסטיה מהנתיב של נהג רכב המשא נגרם הנזק למונית כפי שנגרם. שיעור הנזק תא"מ 3633-12-12תא"מ 36330-12-12 היא תביעת בעלי הקטנוע נגד נהג רכב המשא והחברה המבטחת שלו. התובעת הגישה חוו"ד שלא נסתרה, לפיה הקטנוע הוכרז אובדן גמור. התובעת טענה כי ערך הקטנוע היה במועד התאונה 16,716 ₪, כמו כן טענה כי שילמה התובעת בעבור חוו"ד שמאי 1044 ₪, ביום 28/2/2011. דא עקא שעיון במסמכים שצרפה התובעת מעלה כי השמאי אישר לתשלום בעבור הקטנוע סך של 15,044 ₪ בלבד, שכן הנזק מהווה כ- 91% מערכו והשרידים הועברו לידי התובעת, כמו כן, התובעת חברה בע"מ, מתקזזת על המע"מ וזכאית לשכ"ט השמאי בלא מע"מ בסך 900 ₪ בלבד. סכומים אלה גם דרשה התובעת במכתב הדרישה לחברת הביטוח, שצורף לכתב התביעה. לפיכך, על הנתבעים לשלם לתובעת 80% מסכומים אלה - 15,044 X 80% = 12,035 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום התאונה. 900 X 80% = 720 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום 28/2/2011. כמו כן, ישאו הנתבעים בהוצאות אגרה כפי ששולמה, הוצאות שכר העדים כפי שנפסק לרבות שכר עדות העד אהרון מש שהגיע לדיון אולם לא העיד, בסך 300 ₪ והוצאות משפט בסך 500 ₪. בנוגע לשכ"ט עו"ד הגיש בא כוח התובעת הסכם שכר טרחה וביקש מבית המשפט להתחשב במה שנקבע בין הצדדים. לאחר עיון בהסכם שכר הטרחה, ותוך התחשבות בשכר המקובל בנוגע לתביעות מסוג זה, אני פוסקת שכ"ט בתחום הסביר בשיעור של 20% מהסכום שנפסק בתוספת מע"מ. תא"מ 12831-10-12תא"מ 12831-10-12 היא תביעת שותפות חברת המוניות, נגד נהג רכב המשא, החברה המבטחת ונגד נהג הקטנוע והחברה בעלת הקטנוע. ב"כ הנתבעים 3 ו-4 בתביעה זו המייצג את נהג הקטנוע ובעליו, טען כי הנזק לא הוכח שכן לא הובא כל עד מטעם התובעת עצמה וכי התובעת לא רשאית לתבוע, שכן אינה גוף משפטי. ב"כ התובעת, ביקש למען הסר כל ספק להוסיף את בעלי החברה כתובעים. בהתאם לתקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, רשאי בית המשפט בכל שלב משלבי הדיון להורות על הוספת שמו של אדם שהיה צריך לצרפו כתובע או כנתבע. לפיכך, מאחר ומדובר בעניין טכני במהותו, אני מורה על צירוף בעלי השותפות - כתובעים. כמפורט לעיל, קבעתי כי לנהג המונית לא הייתה כל אחריות בתאונה וכי האשם התורם של נהג הקטנוע אינו אשם המקים אחריות ולפיכך הנתבעים 1 ו- 2 הם אלה האחראים לנזק שנגרם למונית במלואו. התובעת הגישה חוו"ד שמאי, חשבוניות על תיקון הרכב ועל שכר טרחת השמאי שלא נסתרו, לפיהן נגרם לרכב נזק בשיעור של 23,500 ₪ (ללא מע"מ), כמו כן, נשאה התובעת בשכ"ט שמאי בסך 1,190 ₪ ללא מע"מ, כן קבע השמאי ירידת ערך לרכב בשיעור של 1,069 ₪. סכומים אלה הוכחו והנתבעים 1 ו- 2 חייבים בתשלומם. התובעת תבעה עוד ימי עמידה של המונית. סכום זה לא הוכח, היה מקום להביא מסמך מרואה חשבון אודות ההפסד. יחד עם זאת בהסתמך על עדות נהג המונית, כי הוא נהג שכיר, ומשלם שכירות יומית שלא שולמה בעת שהמונית עמדה וכאשר ללא ספק נגרם נזק עקב עמידת המונית, אני פוסקת בראש נזק זה על דרך האומדנא 750 ₪. סוף דבר - הנתבעים 1 ו- 2 ישלמו לתובעים כדלקמן: 23,500 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום 11/2/2011 (יום התשלום). 1,190 ₪ שכ"ט שמאי - בצירוף ריבית והצמדה מיום 14/2/2011. ירידת ערך בסך 1,069 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום התאונה. ימי עמידה בסך 750 ₪. כן ישאו הנתבעים 1 ו- 2 בהוצאות משפט בסך 500 ₪. אגרה כפי ששולמה, שכר העדים כפי שנפסק ושכ"ט בשיעור 20% בתוספת מע"מ. התביעה נגד הנתבעים 3 ו- 4 נדחית. גם כאן עולה שאלת שכ"ט הנתבעים. ב"כ הנתבעים צרף הסכם שכ"ט לפיו בעבור ההגנה אמורים הנתבעים לשלם סך של 6,000 ₪ אך לא פחות מ- 25% מהסכום שיחסך. כמובן, שזכותו אדם לשכור עו"ד כפי שיחפוץ ושעה שנדחית תביעה, דרך כלל ראוי לפסוק שכר טרחה במיוחד כאשר מדובר בתובע פרטי, יחד עם זאת, אין לחרוג מן הסביר והמקובל בתחום. בנסיבות דנן, שעה שהגשת התביעה נגד הנתבעים 3 ו- 4 לא הייתה מופריכת שכן הם היו צד נדרש לבירור התביעה והם נחלצו באור שיניהם מהאחריות ובהתחשב בכך שהדיון התקיים במאוחד בגין שתי התביעות, ואף שהוגש כתב הגנה באותה תביעה מעבר לכך, לא נעשה דבר אני פוסקת, כי התובעת בתביעה זו תשא בשכר טרחת הנתבעים 3 ו- 4 בשיעור של 1,500 ₪ בתוספת מע"מ. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום. קטנועתאונת דרכים