כתב אישום בגין סיוע לתקיפה לשם גניבה

כתב אישום בגין סיוע לתקיפה לשם גניבה לפי סעיפים 31+ 381(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק") ובעבירה של סיוע לגניבה לפי סעיפים 31+ 384 לחוק. ביום 14/10/12, טרם שמיעת הוכחות, הגיעו הצדדים להסדר טיעון, לפיו הנאשם יודה בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, ויופנה לקבלת תסקיר מבחן, במסגרתו תיבחן הן שאלת ההרשעה והן שאלת העונש. עם זאת הבהירה ב"כ המאשימה כבר בשלב זה, כי בכל מקרה תעתור להרשעתו של הנאשם בדין. בהתאם להודאתו של הנאשם קבעתי, אפוא, כי הנאשם ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, וכי שאלות ההרשעה והעונש תיבחנה ותוכרענה לאחר הגשת תסקיר בעניינו. ביום 26/05/13 הגיש שירות המבחן תסקיר בעניינו של הנאשם, ממנו עולה, כי הנאשם בן 19 כיום, רווק, המתגורר בבית הוריו שבשכונת ראס-אל-עמוד במזרח ירושלים וזוהי הסתבכותו הראשונה בפלילים . הנאשם סיים 12 שנות לימוד, לאחר מכן עבד כמלצר במלון דן עד שנעצר וכיום הוא עובד בנקיון בבית קפה בירושלים. לדבריו, שאיפתו המקצועית להשתלב בתחום המדיה והצילום. בנוגע לעבירות דנן, ציין שירות המבחן, כי הנאשם מתקשה לקחת אחריות מלאה לביצוען, שכן לגרסתו הוא ואיוב היו בדרכם חזרה הביתה מבילוי משותף, כאשר איוב החל תוקף את המתלוננת ומושך את התיק מידה, בלי שהוא כלל ידע כי בכוונת איוב לבצע העבירה. לדבריו, עבד אז כמלצר ומצבו הכלכלי היה טוב, ולכן לא היה לו כל מניע לביצוע הגניבה. סופו של דבר, לאור התרשמותו של שירות המבחן, כי הנאשם איננו בעל דפוסים עבריינים מגובשים באישיותו ומגלה יכולת תעסוקתית טובה , ולאור עברו הפלילי הנקי - בא שירות המבחן בהמלצה להימנע מלהרשיע הנאשם בדין , ולהטיל עליו של"צ בהיקף של 140 שעות . בטיעוניה לעונש, התנגדה ב"כ המאשימה להמלצת שירות המבחן ועתרה להשית על הנאשם עונש ממשי של מאסר מאחורי סורג ובריח, אשר ייתן, לדבריה, מענה לעבירות החמורות שביצע הנאשם. בדבריה הדגישה את העובדה, כי העבירות בוצעו בצוותא חדא עם אחר, וכוונו כלפי תיירת, ובכך פגעו לא רק בסדר הציבורי ובתחושת הבטחון של הציבור, אלא גם בשמה הטוב של מדינת ישראל. לטענת המאשימה , מתחם הענישה בעבירות של תקיפה לשם גניבה נע בין 12 ל-24 חודשי מאסר בפועל , ולאור עברו הנקי של הנאשם והעובדה כי הואשם בסיוע בלבד - יש להשית עליו עונש מאסר ברף התחתון של המתחם הנ"ל, בצירוף מאסר מותנה לתקופה משמעותית. ב"כ הנאשם, מאידך, ביקש לאמץ המלצתו של שירות המבחן ולהימנע מהרשעתו של הנאשם בדין. לדבריו, המדובר במעידה רגעית וחד פעמית של בחור צעיר אשר מעולם לא חטא בפלילים. בעת ביצוע העבירות היה הנאשם בן 18 וחודשיים, כלומר קרוב יותר לגיל הקטינות מאשר לבגרות , ומכל מקום לא הוא יזם את ביצוע העבירות כי אם חברו איוב, אשר היה גם זה שנטל חלק דומיננטי בביצוען. עוד ביקש הסניגור להדגיש, כי הנאשם שוהה מזה כ-8 חודשים במעצר בית -מתוכם 4 חודשים בתנאי מעצר בית מלא ו-4 חודשים בתנאים מגבילים, וכי הוא מקפיד על תנאי המעצר הקפדה יתרה. אשר לעצם ההרשעה- טען כי לא תצמח מכך כל תועלת לא לנאשם ולא לחברה בכללותה, מה גם שהנאשם מתעתד ללכת בעקבות אביו שהיה שוטר ולהתגייס למשטרה, ואף מתכנן ללמוד בבצלאל, ומשכך ההרשעה תפגע בו פגיעה ממשית. גם הנאשם ביקש לומר דברו וטען: "אני מחכה לתוצאות של כל הדיון הזה כי בכוונתי להמשיך בלימודים שלי בעתיד ותקוותי שאני לא אהיה מורשע ולהיכנס למשטרה" (ע' 9 ש' 25-26). דיון על חומרת העבירות שעבר הנאשם אין צורך להכביר מילים. המדובר בעבירה שבוצעה באישון ליל, במרכזו של איזור תיירותי, וכוונה כלפי עוברת אורח תמימה, תוך פגיעה של ממש לא רק ברכושה אלא גם בבטחונה האישי. נקל לשער את תחושת החרדה והפחד שאחזה במתלוננת עת הותקפה ע"י השניים ואת התסכול וחוסר האונים שחשה לאחר שאלו הצליחו לממש את זממם ולגנוב את תיקה שהכיל מחשב נייד ויומן אישי - פריטים בעלי ערך שלא יסולא בפז, ולו בשל המידע האישי שהם מכילים. אין ספק, כי עבירות של שוד וגניבה תוך התנפלות על עוברי אורח תמימים (ובעיקר- על קשישים, נשים וילדים, הנחשבים ל"טרף קל") פוגעות בשלום הציבור ומערערות את תחושת הבטחון של האזרחים להסתובב ברחובות הערים, והן הפכו בשנים האחרונות למכת מדינה, המחייבת ענישה מרתיעה, כפי שנפסק לא אחת : "עבירות התקיפה לשם גניבה, ובמיוחד כאשר עבירות אלו מכוונות כלפי החלש ותוך שימוש באלימות הינן חמורות ביותר ויש בהן משום תופעה שיש לעקרה משורש" "(כ'ב השופט ס' ג'ובראן רע"פ 2797/09 חגי גולן נ' מדינת ישראל, עמ' 4 לפסה"ד מיום 02/04/09, ). "העבירה בה הורשע המשיב חמורה היא גם בנסיבות בהן לא נעשה שימוש בנשק. היא מבטאת אי קבלה של תפישות היסוד של החברה באשר לכבוד שיש לנהוג בגופו של אדם ובזכותו על רכושו. היא מבטאת תפישה שלפיה כוח הזרוע הוא שמכתיב את ההתנהלות וגורמת לכך שהציבור מתנהל בתחושה של חוסר ביטחון אישי, בידיעה כי פורענות עשויה להתרגש עליו גם בהלכו לתומו ברחוב, מידו של מי אשר מבקש לעשות רווח קל. אותם אזרחים תמימים זכאים ללכת ברחוב מוגנים מפני תוקף ואורב שאינו רואה לנגד עיניו אלא את עניינו שלו. בגזירת הדין בעבירה מסוג זה ראוי כי בית המשפט ייתן את הדעת, לצד נסיבותיו האישיות של הנידון והאפשרות לשקמו, גם לצורך לשלוח מסר ברור לפיו מי שנכון לבצע מעשים מעין אלה צפוי לעונש משמעותי שיבטא גם את פגיעתו הרעה בחברה, לצד שיקולי הענישה האחרים" (כב' השופטת ע' ארבל ע"פ 4177/06 מדינת ישראל נ' מיישריף אבו הוידי, פס' 5 לפסה"ד מיום 21/05/06, ). מעבר לפגיעה בזכות הקנין של הקורבן ובזכותו לשלמות גופו - נלווית למעשה הגניבה גם פגיעה בכבודו של הקורבן כאדם, הנובעת מעצם ההשפלה הכרוכה בכניעתו לתוקף ובלקיחת רכושו הפרטי. ערכי יסוד אלו, עליהם ביקש המחוקק להגן באמצעות העבירות שיוחסו לנאשם, אינם מאפשרים להימנע מהרשעת הנאשם במקרה דנן. על פי ההלכה שנקבעה בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997)) הימנעות מהרשעה תתאפשר בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד- ההרשעה תפגע באופן חמור בשיקומו של הנאשם, השני- סוג העבירה, חומרתה ונסיבותיה אינם מאפשרים לוותר על הרשעה מבלי לפגוע בשקולי הענישה האחרים. הימנעות מהרשעה מהווה חריג לכלל לפיו משקבע בימ"ש כי נאשם עבר עבירה עליו להרשיעו בדין, ועל כן "בית-המשפט לא יעשה שימוש בסמכות מיוחדת ויוצאת דופן של 'הימנעות מהרשעה', אלא, במקרים נדירים כאשר אופי המעשה נושא ההרשעה, ונסיבות אישיות נדירות של נאשם מצדיקות זאת" (י' קדמי, על סדר הדין בפלילים - הליכים שלאחר כתב אישום (חלק שני, תשס"ט - 2009) עמ' 1537). כאמור, החומרה הטמונה בסוג העבירות דנן מעצם טיבן אינה מאפשרת הימנעות מהרשעתו הנאשם. לא זו אף זו: חומרה נוספת טמונה בנסיבות ביצוע העבירות, שכן המדובר בעבירה שהמניע לה הוא כלכלי גרידא, אשר בוצעה כלפי אישה הצועדת לבדה בשעת לילה מאוחרת, במקום שהיה ודאי נטוש מאדם, ומשכך יכולתה להתגונן מפני התוקפים נמוכה. השימוש בכח שהפגין הנאשם בעקבות התנגדותה של המתלוננת מעידה על תעוזה ועזות מצח מצדו. אמנם הנאשם הואשם בסיוע בלבד למעשי התקיפה והגניבה, וייתכן אף כי לא הוא יזם את ביצוע הגניבה, אלא חברו איוב, ואולם מכל מקום מעובדות כתב האישום עולה כי הוא נטל חלק פעיל הן בתקיפה והן במשיכת התיק ונטילתו מהמתלוננת. אם כדבריו כלל לא רצה לבצע את העבירה- מה מנע ממנו, אפוא, לעזוב את המקום מיד כשהבין כי איוב מתכנן לגנוב תיקה של המתלוננת ? הנאשם לא עזב את המקום, לא ניסה לשכנע את איוב לחזור בו מכוונתו לבצע הגניבה , ואף לא עמד וצפה במתרחש בחוסר מעש - אלא סייע לאיוב באופן אקטיבי לממש את זממו. גם נסיבותיו האישיות של הנאשם אינן מיוחדות או יוצאות דופן במידה כזו שיש בהן כדי להביא להימנעות מהרשעתו בדין. הנאשם אינו מצוי בפתחו או בעיצומו של הליך שיקומי העלול להיפגע עקב הרשעתו בדין, וגם עתידו המקצועי לוט בערפל. מתסקיר שירות מבחן עולה, כי מאז סיום לימודיו עבד הנאשם במלצרות ובעבודות נקיון, וטענתו בדבר תכניותיו להתגייס לשורות המשטרה איננה אלא בגדר שאיפה ערטילאית, אשר אין בה כדי להצביע על פגיעה מוחשית וקונקרטית שתיגרם לו עקב הרשעתו בדין. אכן, המדובר בבחור צעיר שעברו הפלילי ללא רבב - ואולם בכך לא די, כאמור, כדי להימנע מהרשעתו בדין. אילו ניתן היה להסתפק לשם הימנעות מהרשעה בקריטריונים שעניינם גילו של הנאשם והעדרו של עבר פלילי, ללא הוכחת פגיעה קונקרטית ממשית בשיקומו או בעתידו המקצועי או התעסוקתי של נאשם- אזי התוצאה היתה, למעשה, הימנעות גורפת מהרשעה של נאשמים רבים מספור, תוך הפיכת החריג של הימנעות מהרשעה לכלל. אף זאת יש לאמר, נסיון החיים והנסיון השיפוטי מגלים כי עבירות מן הסוג הנדון מבוצעות בדר"כ ע"י צעירים. מכאן, שלרובם עדין אין עבירה פלילית והעתיד של כולם לפניהם. יחד עם זאת, הנסיבות האישיות הנ"ל של הנאשם יש בהן כדי להשפיע על מידת העונש וחומרתו, ובענין זה תמימת דעים אני עם ב"כ הנאשם כי אין מקום להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל. בעת ביצוע העבירות היה הנאשם בן 18 וחודשיים, כלומר, על קו התפר שבין גיל קטינות לבגרות. לחובתו אין הרשעות קודמות, וזוהי היתקלותו הראשונה עם רשויות החוק. נוסף לכך, הנאשם הודה בהזדמנות הראשונה ובכך חסך זמן שיפוטי יקר וחסך מהמתלונן עדות טראומטית. בנסיבות אלו סבורה אני, כי יש לתת לנאשם הזדמנות לשוב למסלול חיים תקין ונורמטיבי. עיינתי בפסקי הדין שהגישה המאשימה בתמיכה לטענתה כי יש להשית על הנאשם עונש מאסר מאחורי סורגי ובריח, ואולם דומני כי אין הנדון דומה לראיה. ברע"פ 2797/09 חגי גולן נ' מדינת ישראל ( מיום 02/04/09, ) דובר בנאשם אשר יחד עם אחר עקב אחר המתלוננת (שהיתה אז כבת 70) מתל-אביב ועד חולון לאחר שהבחין כי היא מחזיקה בתיקה סכום של 10,000 דולר. יחד עם האחר הוא משך את תיקה וכשניסתה להתנגד דחף אותה והפילה לארץ, כך שנגרמו לה שריטות ושפשופים שונים. לאותו נאשם היתה היסטוריה של התמכרות לסמים ונטען, כי העבירה הנ"ל בוצעה על רקע התמכרותו זו. על אף שמאז ביצוע אותה עבירה החל הנאשם בהליך שיקום וגמילה משמעותיים, החליט ביהמ"ש להשית עליו עונש מאסר בפועל (של 15 עשר חודשים) זאת לא רק בשל חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, אלא גם בשל עברו הפלילי המכביד בגינו הופעל נגדו גם עונש מאסר על תנאי בן 12 חודשים שהיה תלוי ועומד נגדו. בנסיבות אלו , ברי כי לא ניתן לגזור גזירה שווה ממקרה זה ולהשוותו למקרה דנן. בת"פ 30161-05/12 מדינת ישראל נ' אביאל הוקוביי (מיום 28/01/13, ) דובר בנאשם, אשר יחד עם אחר, התנפל על המתלונן בסמטה חשוכה באישון לילה, היכה אותו באגרופים, הפילו ארצה, בעט בכל חלקי גופו ובראשו וריסס את עיניו בגז פלפל. המתלונן קיבל טיפול רפואי בבי"ח ונזקק לאחר מכן לקביים כדי להגיע לביתו. לנאשם היה עבר פלילי מכביד ולמעשה תוך כדי הדיון בעבירה הנ"ל נגזר דינו בתיק אחר ל-9 שנות מאסר בגין עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לביצוע שוד בנסיבות מחמירות ומעשים מגונים. ביהמ"ש גזר דינו ל-30 חודשי מאסר בפועל במצטבר לעונש המאסר שהחל לרצות במסגרת התיק האחר , זאת בשל היותו- כלשונו של ביהמ"ש - "שור מועד אשר פוגע בחברה ובאזרחיה ללא רחם ", ובשל העובדה שכמעט כל פרמטר רלוונטי לקביעת מתחם העונש נמצא ברף העליון של עבירת התקיפה לשם גניבה. בעפ"ג 49381-03-10 פאקר אבו זעילה נ' מדינת ישראל מיום 07/10/10- דובר בנאשם בעל עבר פלילי מכביד שכלל 5 הרשעות קודמות בעבירות שונות לרבות עבירות אלימות , והעבירה של תקיפה לשם גניבה בוצעה על ידו בהיותו בגילופין. בת"פ 37941-01-12 מדינת ישראל נ' כאברי אנגסום - העבירה שיוחסה לנאשם היתה העבירה של שוד בנסיבות מחמירות , החמורה הרבה יותר מהעבירה של תקיפה לשם גניבה שיוחסה לנאשם בענייננו, זאת לאחר שיחד עם אחר חטף תיק ומכשיר אייפון מעוברת אורח, ולאחר שניסתה להתנגד דחף אותה ארצה והיכה אותה בפניה במכת אגרוף. הנאשם היה אזרח אריתראה בעל אשרת שהייה בישראל והעונש (4.5 שנות מאסר+ 18 חודשי מאסר ע"ת) נגזר , לדברי ביהמ"ש, בין היתר בשל הצורך להרתיע את ציבור האזרחים הזרים השוהים בישראל מביצוע עבירות אלימות. גם בענין נגר (ת"פ (שלום-ת"א) 21720-09-12 מדינת ישראל נ' מוחמד נאגר מיום 03/03/13) ובענין בגמילה (ת"פ (שלום-ת"א) 25388-11-12 מדינת ישראל נ' מוחמד גמילה מיום 29/11/12), לעומת זאת, דובר בעבירות תקיפה וגניבה שבוצעו ע"י שוהים בלתי חוקיים, ועונש המאסר בפועל נקבע הן בהתחשב בעובדה זו והן בהתחשב בהרשעות הקודמות בעבירות של רכוש ומירמה שהיו לנאשם (בענין נאגר) , ובעובדה שהעבירה בוצעה בהיות הנאשם בגילופין (בענין גמילה). ולבסוף, בת"פ 54034-02-13 מדינת ישראל נ' מוחמד אלעביד (מיום 09/05/13)- דובר בקטין בעל עבר פלילי, אשר הוטל עליוה עונש מאסר בפועל של 9 חודשים (בניכוי ימי מעצרו) במסגרת הסדר טיעון שאומץ ע"י ביהמ"ש. הנה כי כן: בכל המקרים הללו, בהן שמה המאשימה יהבה- נסיבות ביצוע העבירה כמו גם נסיבותיו האישיות של העבריין היו חמורות הרבה יותר מאלו הקיימות בענייננו. לא למותר לציין, כי עיון בגזרי דין נוספים שניתנו בעבירות דומות מעלה, כי הרכיב הנוגע לעברו הפלילי של הנאשם הוא הרכיב המשמעותי ביותר בגזירת עונשו של הנאשם בעבירות כגון דא , וכך הוא גם הדבר לטעמי במקרה זה . סופו של דבר, האיזון הראוי בין כל שיקולי הענישה שפורטו לעיל, בין האינטרס הפרטי לבין האינטרס הציבורי במקרה דנן, יושג לדידי בהטלת עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות על הנאשם בצירוף מאסר מותנה לתקופה ממושכת. בנוסף, ומאחר ומדובר בעבירה שבוצעה לשם בצע כסף גרידא, וגרמה ודאי לטירדה בלתי מבוטלת למתלוננת שתיקה נגנב, בייחוד בהתחשב בכך שהגניבה אירעה בארץ זרה - מן הראוי כי העונש יכלול גם רכיב ממוני של פיצוי למתלוננת. אמנם זו אינה שוהה בארץ כעת, אך באמצעים הקימים היום יש להניח שגורמי המאשימה יוכלו לקבל הוראותיה לדרך בה יועבר אליה סכום הפיצוי. לענין גובה הפיצוי, אני רואה שיש להשוות בין שני הנאשמים שביצעו את העבירות יחדיו, שכן מבחינת המתלוננת והעובדה שהנאשם הנידון בתיק זה, לטענתו, נגרר אחרי חברו, איננה מעלה או מורידה. נזקה והשפעת העבירות עליה אינן מושפעות מחלוקת האחריות הפלילית הפנימית בין שני הנאשמים. לאור כל האמור, אני דנה את הנאשם כדלקמן: מאסר 2 חודשים שירוצה בעבודות שירות בהתאם לחוות דעת הממונה על עבודות שירות. מאסר 5 חודשים על תנאי אותו לא ירצה, אלא אם כן, יעבור במשך 3 שנים מהיום עבירה על פי סעיפים 381 או 384 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. פיצוי למתלוננת בסך של 4,000 ₪. הנאשם יוכל לשלם את סכום הפיצוי עד יום 1.11.13. התביעה תדאג לקבל את הפרטים אשר באמצעותם יועבר סכום הכסף לידי המתלוננת או לידי מי מטעמה בארץ. זכות ערעור לפני בית המשפט המחוזי בירושלים תוך 45 יום מהיום. משפט פליליאלימותתקיפהגניבה