הנתבע טען כי היה זכאי להנחה בארנונה בגובה 90% בהתאם לקריטריונים של משרד הפנים, לחילופין, להנחה של 70% מכיוון שמקבל קצבת הבטחת הכנסה מהמל"ל או לכל הפחות, הנחה של 20% בהיותו הורה יחיד. בשנת 2007, הנתבע הגיש את מסמכיו לעירייה וכן הגיש בקשה מסודרת להנחה, בשנים 2007-2008 הגיש הנתבע לעירייה מסמכים המעידים על מצבו כהורה יחיד המקבל קצבת הבטחת הכנסה, בשנת 2009 הגיש מסמכים לעירייה ובשנת 2011 הגיש בקשה מסודרת למתן הנחה. כמו כן, הנתבע תמיד שלח לעירייה את מסמכי המל"ל המעידים על מצבו. טענות התובעת: ועדת ההנחות רשאית לקבוע הנחה בגובה של עד כ-70% בלבד. הנתבע לא הגיש בקשות להנחה לאחר שנת 2006, בין השנים 2007-2012. הנחה ניתנת עפ"י בקשת נישום רק עבור השנה בה הוגשה הבקשה ויש להגיש בקשה בכתב מדי שנה. בימ"ש זה חסר סמכות עניינית לדון בטענות הנתבע, בהן הוא תוקף את מעשי הרשות התובעת בכל הנוגע לאי מתן הנחה בארנונה ומים, כאשר הסמכות העניינית לדון בטענות הללו מוקנית לרשות המקומית ובפרט לועדת הערר בכפוף להשגת הנישום. לבימ"ש זה אין סמכות לדון בבקשת הנתבע למתן הנחות משנושא ההנחות הוא בסמכות ועדת ההנחות ולא ניתן לדון באופן רטרואקטיבי בבקשה להנחה שלא הוגשה בשנה הרלבנטית ולכן, משהנתבע לא השיג עליהן, יש לראות בשומות הארנונה שומות חלוטות. תשובת הנתבע לטענות התובעת: לבימ"ש זה סמכות לדון בטענות הנתבע גם אם לא הייתה השגה בפני מנהל הארנונה. לא חל שינוי במעמדו האישי של הנתבע ולכן אין צורך בהגשת בקשה חדשה להנחה בכל שנה. לנתבע שמורה הזכות לתבוע את הכספים, גם אם לא השיג על השומות במשך שנים מכוח העילה של "עשיית עושר ולא במשפט". גם אם הרשות עשתה טעות בתום- לב, אין בכך כדי לשלול חובת השבה. כפי שלרשות יש אפשרות לגבות חוב במסלול מנהלי או במסלול משפטי, כך זכאי גם אזרח להתגונן בביהמ"ש תוך תקופת ההתיישנות. להלן העובדות שאינן שנויות במחלוקת: מדובר בתביעה של רשות מקומית- עיריית ר"ג. הנתבע הגיש לועדת ההנחות של התובעת בקשה להנחה בארנונה בשנת 2006 וקיבל הנחה של 40% בארנונה עבור נכס ששכר ברחוב פתיה 3 בר"ג שגודלו 114 מ'. החל משנת 2007 חויב הנתבע בתעריף מלא, בהתאם לאזור בו נמצא הנכס. הנתבע שילם את מלוא סכום מיסי הארנונה והמים שנדרשו ממנו לגבי השנים 2007-2008, ללא כל הנחה. הנתבע לא שילם דבר בגין מיסי ארנונה ומים בין השנים 2009-2012 בסכומים הבאים: 2009: 380.50 ₪ עבור מים ו-1,448 ₪ עבור ארנונה, 2010: 1891.40 ₪ עבור מים ו- 6,722.80 ₪ עבור ארנונה, 2011: 1,948 ₪ עבור מים ו- 6,154 ₪ עבור ארנונה, 2012: 1,359.40 ₪ עבור מים ו- 2,822.50 ₪ עבור ארנונה. השאלות העיקריות שבמחלוקת שאלה עובדתית- באילו שנים (בין 2007-2012) הגיש הנתבע בקשות להנחה בארנונה ומים. בנוסף למחלוקת העובדתית, עולות השאלות המשפטיות הבאות: האם לבימ"ש זה סמכות לדון בטענות הנתבע לגבי מתן הנחה בארנונה. ככל שלבימ"ש זה סמכות לדון בטענות הנתבע, האם הנתבע זכאי להנחה בארנונה ובאיזה שיעור. המסגרת הנורמטיבית ראוי לבחון תחילה את המסגרת הנורמטיבית בשאלת הסמכות שכן דיון בשאר המחלוקות יעשה ככל שיימצא שלבימ"ש זה יש סמכות לדון בטענות הנתבע. בדרך כלל שאלה של סמכות עניינית מוכרעת בשלבים מוקדמים יותר בהליך אך במקרה דנן שאלת הסמכות נשארה לשלב של כתיבת פסק הדין מכמה סיבות: ראשית, הנתבע אינו מיוצג ולכן לא היטיב לנסח את טענותיו ולא התייחס לטענת התובעת שעלתה בדיון ביום 03/12/12 לגבי חוסר סמכותו של בימ"ש זה לדון בהנחות שמעניקה התובעת בדין מצב סוציו-אקונומי. לפיכך, ניתנה לצדדים אפשרות להגיש סיכומים בכתב. שנית, לצורך הכרעה בשאלת הסמכות בענייננו, צריך היה לכאורה להידרש גם לשאלות של עובדה אך מכיוון שהצדדים לא הגיעו מוכנים לדיונים ולא הביאו עימם את המסמכים הרלבנטיים, היה קושי בבירור העובדות. סעיפי החוק הרלוונטיים לשאלת הסמכות בענייננו הם כדלקמן: סעיף 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעד התקציב), תשנ"ג-1992 ותקנה 2 לתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), תשס"ז-2007 מסמיכים מועצה של רשות מקומית להטיל ארנונה כללית: 8. (א) "מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית, על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס". 2. "מועצה תטיל ארנונה כללית בכל שנת כספים בהתאם לתקנות אלה". סעיף 1 לפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: "פקודת העיריות"), מגדיר מהי "מועצה": "מועצה של עיריה שנתכוננה לפי הוראות הפקודה;" תקנה 2(א) לתקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה) תשנ"ג-1993 (להלן: "תקנות ההנחות") מסמיך מועצה של רשות מקומית לקבוע הנחה בארנונה: 2. (א) "מועצה רשאית לקבוע הנחה מסכום הארנונה הכללית שהוטלה באותה שנת הכספים על מחזיק בנכס שנתקיימו לגביו אחד התנאים כמפורט להלן..." תקנה 2(א) לתקנות ההנחות, קובעת את הקריטריונים שעל פיהם רשאית מועצה לתת הנחה בארנונה, וביניהם- זכאות להנחה עפ"י קריטריונים של הכנסה ממוצעת לפי מספר הנפשות המתגוררות בנכס וזכאות להנחה להורה יחיד. 2. "(א) מועצה רשאית לקבוע הנחה מסכום הארנונה הכללית שהוטלה באותה שנת הכספים על מחזיק בנכס שנתקיימו לגביו אחד התנאים כמפורט להלן, בשיעורים שפורטו להלן: (8) (א) בעל הכנסה חודשית ממוצעת שפורטה בתוספת הראשונה, לפי מספר הנפשות המתגוררות איתו בנכס - הנחה בשיעור שנקבע לפי טורי ההכנסה שבתוספת האמורה; (10) הוא הורה יחיד כהגדרתו בחוק משפחות חד-הוריות, תשנ"ב-1992 או שהוא הורה יחיד לילד המתגורר איתו המשרת שירות סדיר כהגדרתו בחוק שירות ביטחון [נוסח משולב], התשמ"ו-1986, או מתנדבת בשירות הלאומי כהגדרתה בתקנה 14ד לתקנות אלה, כל עוד הם משרתים כאמור, ובתנאי שגילם אינו עולה על 21 שנה - הנחה עד 20%;" בתיקון שנערך בשנת 2003 לתקנות ההנחות, בוטלה האפשרות להעניק הנחה של עד 70% למקבל קצבת הבטחת הכנסה, למעט לגבי מקבל קצבת הבטחת הכנסה שהחל לקבלה לפני שנת 2003, בכפוף לכך שלא חלה הפסקה רצופה של חצי שנה בקבלת הקצבה: 8. "(א) תקנה 2(2) לא תחול על מקבל גמלה שהחל לקבלה לפני יום כ"ז בטבת התשס"ג (1 בינואר 2003), ובלבד שלא חלה הפסקה בת שישה חודשים רצופים לפחות בזכאותו לגמלה מאותו יום; לענין זה, "גמלה" - גמלה להבטחת הכנסה לפי חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א- 1980..." בתקנה 4(א) לתקנות ההנחות נקבע כי הנחה בהסתמך על הסעיפים הנ"ל תינתן עפ"י בקשה חתומה ע"י המבקש שתומצא לרשות המקומית: 4. "(א) הנחות שקבעה המועצה לפי תקנה 2(3) עד (6) ו-(8) עד (10), ותקנה 3 או הנחות שקבעה בהסתמך על תנאים או מבחני משנה שנקבעו כאמור בתקנה 2א, יינתנו על פי בקשה חתומה שהמציא המבקש לרשות המקומית לפי טופס 1 שבתוספת השניה לרבות פרטים שנכללו בו לפי תקנה 19". בתקנה 15 לתקנות ההנחות מוקנית לגזבר הרשות המקומית סמכות לביצוע מתן הנחות שאינן בסמכותה של ועדת ההנחות: גזבר הרשות המקומית יהיה ממונה על ביצוע מתן הנחות לפי תקנות אלה, למעט הנחות שבסמכות הועדה". עפ"י דברי ההסבר להצעת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, ה"ח 2143, בעבר, הרשויות המקומיות נהגו לתת הנחות ניכרות בארנונה למגורים, שאינן בהתאם להנחיות משרד הפנים. להתנהלות זו היו השלכות שליליות שונות, שהובילו לצורך לקבוע כללים אחידים להטלת ארנונה ולמתן הנחות בארנונה. לפיכך, הוחלט בסעיף 12(ב) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992, כי שר הפנים יקבע בתקנות תנאים וכללים למתן הנחות בארנונה ואת שיעורן. מכוח סעיף 12(ב) לחוק ההסדרים הנ"ל, קבע שר הפנים את תקנות ההנחות המסדירות את מתן ההנחות, שיעורן וכן קובעות מיהם הגופים המוסמכים להעניק הנחות. נראה כי דיון בטענות הנתבע במסגרת תביעה זו, חורג ממטרות תקנות ההנחות ותכליתן. גם בספרות קיימת התייחסות לסוגיות הרלוונטיות לענייננו: הכלל הוא כי על נישום שקיבל שומת ארנונה, להגיש בקשה להנחה או פטור, כאשר נישום שלא הגיש בקשה, לא יוכל בד"כ להלין על הרשות המקומית. בנוסף, לא ניתן להעלות לראשונה טענת פטור כטענת הגנה בביהמ"ש. [רוסטוביץ', וקנין, לב וכהן-כספי ארנונה עירונית כרך שני 1461, מהדורה חמישית, ענבל וקנין צוקר עורכת (2007)]. בענייננו, על הנתבע היה להגיש את בקשת ההנחה לתובעת ואין זה ראוי להעלותה לראשונה בפני ביהמ"ש, במסגרת תביעה זו. כמו כן, העלאת טענת פטור מארנונה לראשונה בביהמ"ש אינה אפשרית, ומכך ניתן להקיש כי גם העלאת טענת הנחה מארנונה לראשונה בביהמ"ש אינה אפשרית. מכאן, שטענות הנתבע לגבי ההנחות להן הוא זכאי, אינן ראויות להתברר במסגרת הליך זה והיה על הנתבע להגיש את בקשת ההנחה ישירות לתובעת. זאת ועוד, טענה בדבר קשיים כספיים, אינה ראויה להתברר בבית המשפט מן הטעם שיש לגביה הסדר בתקנות ההנחות שלפיהן ראוי לפעול ולפיכך, ביהמ"ש אינו מוסמך להעניק הנחה עקב קשיים כספיים. [רוסטוביץ', וקנין, לב וכהן-כספי ארנונה עירונית כרך שני 1368, מהדורה חמישית, ענבל וקנין צוקר עורכת (2007)]. בענייננו נראה כי טענות הנתבע להנחה הן טענות שמקורן בקשיים כספיים ומשנמצא לגביהן הסדר בתקנות ההנחות, לבימ"ש זה אין סמכות לבררן או להעניק הנחה בגינן. התובעת הפנתה בסיכומיה לסעיפי חוק ולפסיקה הבאים: סעיף 149ד(א) לפקודת העיריות (נוסח חדש)- קובע כי הסמכות להעניק הנחות בארנונה נתונה לועדת ההנחות שאותה ממנה המועצה של הרשות המקומית. סעיף זה אכן קובע כי לועדת ההנחות סמכות להעניק הנחות אך בהמשך הסעיף ניתן לראות כי המחוקק מגביל את סמכותה וקובע הנחות מסוימות שאותן תהיה הועדה רשאית להעניק. מתן הנחה מהנימוקים אותם העלה הנתבע בענייננו, אינה מוזכרת בסעיף הנ"ל ומכאן, שאינה בסמכות ועדת ההנחות. תקנה 4(א) לתקנות ההנחות המורה כי בקשה להנחה המסתמכת על אחד הקריטריונים שבתקנה 2(3) עד (6) ו- 2(8) עד (10) תינתן עפ"י בקשה חתומה ע"י המבקש, שהוגשה לרשות המקומית לפי טופס 1 שבתוספת השניה. תקנה זו הינה רלוונטית לענייננו ונבחנה לעיל במסגרת הנורמטיבית. סעיף 3(א) לחוק הערר- מאפשר השגה על תשלום הארנונה בפני מנהל הארנונה על יסוד טענות ספציפיות שהן: א. הנכס אינו מצוי באזור שכתוב בהודעת התשלום ב. טעות בציון סוג הנכס, גדלו או שימושו ג. מי שחוייב בתשלום אינו המחזיק בנכס ד. הנכס הוא עסק ומי שחוייב בתשלום הוא לא בעל שליטה או שחוב הארנונה כבר נפרע בידי המחזיק בנכס. טענותיו של הנתבע בענייננו אינן מופיעות בסעיף זה ולכן המסקנה היא כי השגתו של הנתבע אינה צריכה להתבצע עפ"י סעיף 3(א)- בפני מנהל הארנונה ומשכך גם לא בפני ועדת הערר שבפניה מגישים ערר על החלטת מנהל הארנונה. בג"צ 3585/94 אגודת בריכת מגדלי דוד המלך בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו תק-על (3) 1909, (1994)- נדחתה עתירה שהוגשה נגד עיריית תל אביב-יפו מן הטעם שלעותרת היה סעד חלופי והיה עליה לפעול עפ"י הוראות חוק הערר ולהשיג בפני מנהל הארנונה וככל שהחלטתו לא מספקת- בפני ועדת הערר. בענייננו, משנמצא כי טענות הנתבע אינן בסמכות ועדת הערר, לא היה עליו לפנות למנהל הארנונה או לועדת הערר כסעד חלופי ולכן פסיקה זו אינה רלוונטית. הנתבע הפנה לחקיקה ולפסיקה הבאים: בג"צ 3585/94 אגודת בריכת מגדלי דוד המלך בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו תק-על (3) 1909, (1994)- הנתבע טוען כי בבג"צ הנ"ל, אותו ציינה גם התובעת בסיכומיה, לא נקבע כי אין סמכות מקבילה לביהמ"ש. משנמצא כי סעיף 3(א) לחוק הערר, שעליו מדובר בבג"צ הנ"ל, לא כולל בתוכו את טענות הנתבע ולכן אינו רלוונטי, כך גם פסיקה זו אינה רלוונטית לענייננו. סעיף 3(ג) לחוק הערר- מתיר העלאת טענה לגבי אי החזקה בנכס, כאמור בסעיף 3(א)3 לחוק הערר, בכל הליך משפטי. משהנתבע לא העלה טענה של אי החזקה בנכס, מתייתר הדיון בטענה זו ואף בפסק הדין התומך בה [ת"א (שלום עפולה) 2329/95 עזיז נ' עיריית עפולה תק-של (2) 312, (1996)], המוזכר בסיכומי הנתבע. ע"א (מחוזי ת"א) 3353/07 עיריית גבעתיים נ' יהב תק-מח (1) 12504, (2009); ת"ק (פ"ת) 50255-06-11 אלוס נ' עיריית אלעד תק-של (1) 26898, (2012); ע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ תק-על (1) 2249, (2006)- נקבע כי ניתן להגיש תביעה לבימ"ש אזרחי בעילה של "עשיית עושר ולא במשפט" להשבת ארנונה שנגבתה ביתר עקב התרשלות של הרשות גם אם לא הוגשה השגה כנדרש בחוק הערר. פסקי הדין הנ"ל מתייחסים לפניה להגשת תביעה בבימ"ש אזרחי ע"י מי שלא השיג בפני ועדת הערר כנדרש. משנמצא כי טענות הנתבע לא נכנסות בגדר חוק הערר, פסיקה זו אינה רלוונטית לענייננו. לאחר בחינת הפסיקה והחקיקה אליה הפנו הצדדים בסיכומיהם, נמצא כי הפסיקה אינה רלוונטית לגבי שאלת סמכותו של בימ"ש זה. בבחינת הפסיקה הרלוונטית לשאלת הסמכות העניינית, לא נמצאה פסיקה שדנה ישירות בשאלת סמכותו של בימ"ש זה בנסיבות דומות. יחד עם זאת, בחינה של החקיקה הרלוונטית לשאלת הסמכות, והחלתה על עובדות המקרה, מעלה כי הסמכות לדון בטענות הנתבע נתונות למועצת העירייה: מועצת עיריית ר"ג פעלה כדין כשהטילה ארנונה על נכס הנתבע שנמצא בתחומה, זאת מכוח סעיף 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעד התקציב), תשנ"ג-1992 ומכוח תקנה 2 לתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), תשס"ז-2007. לפי תקנה 2(א) לתקנות ההנחות, למועצת עיריית ר"ג נתונה הסמכות הכללית לקבוע הנחה בארנונה ובפרט, נתונה לה סמכות להעניק הנחה על סמך שני נימוקי הנתבע- הראשון בדבר זכאות להנחה עפ"י הכנסה ממוצעת ומספר הנפשות המתגוררות בנכס, והשני בדבר זכאות להנחה להורה יחיד, מכוח תקנות 2(א)(8)(א) ו- 2(א)(10) לתקנות ההנחות. בנוסף, לעניין נימוקו השלישי של הנתבע בדבר וזכאות להנחה כמקבל קצבת הבטחת הכנסה, מתייתר הדיון משלא הוכיח הנתבע מתי החל לקבל את הקצבה הנ"ל מהמל"ל, שכן הנחה בארנונה למקבלי הקצבה הנ"ל מוענקת רק למי שהחל לקבלה לפני שנת 2003. הנחה ניתנת לאחר הגשת בקשה חתומה שאותה היה על הנתבע להגיש כאמור בתקנה 4(א) לתקנות ההנחות וגזבר העירייה הוא הממונה על ביצוע מתן ההנחות הנ"ל מכוח תקנה 15 לתקנות ההנחות. אין מנוס מהמסקנה כי בימ"ש זה נעדר סמכות עניינית לדון בטענות הנתבע במסגרת התביעה הכספית שהוגשה ע"י התובעת. לאור המסקנה בדבר חוסר הסמכות של בימ"ש זה לדון בטענות הנתבע, מתייתר הצורך לדון בשאלת הזכאות להנחה של הנתבע ולכן בכל יתר השאלות שבמחלוקת. מעבר לכך, טענה זו מצריכה מומחיות ובדיקת נתונים כלכליים ואולי אף פיסיים שונים ואולי אף בדיקה בבית הנתבע, תוך הפעלת שיקול דעת מקצועי-מוניציפאלי שהמחוקק העניק לאנשי הרשות, שמתוקף תפקידם ואחריותם המוניציפאליים קובעים קריטריונים למתן הנחות ולשם כך מתחשבים בין היתר במצב כלל האוכלוסיה הרלוונטית. לביהמ"ש אין ולא הוצגו נתונים רלבנטיים לקביעת הנחות ואין בידיו הכלים הנדרשים לכך. ממילא, הנתבע לא הגיש מסמכים ואסמכתות מלאים המתייחסים ליכולתו הכלכלית בכל השנים הרלוונטיות וגם לא את הבקשות והמסמכים הנוגעים להנחה, שלדבריו הגיש לתובעת (מעבר לשנת 2006). יצוין כי שני הצדדים גם יחד לא הציגו לביהמ"ש את מסמכי בקשת ההנחה שהנתבע ביקש וקיבל מהתובעת לגבי שנת 2006, באופן מפתיע ומצער. מכל מקום, שוכנעתי כי הנתבע ידע היטב שעליו לפעול במסלול בקשת הנחות מול התובעת במהלך השנים (עשה זאת בשנת 2006 ולדבריו שוב בהמשך, הגם שלא הוכיח זאת), ולכן גם מסיבה זו לא יהיה זה ראוי לאפשר לנתבע לעקוף, ובדיעבד, את דרך המלך החוקית שנקבעה בכל נושא ההנחות מארנונה. לסיכום התביעה מתקבלת במלואה. הנתבע ישלם לתובעת הוצאות בשיעור מתון של 2,000 ₪. בשיעור ההוצאות המתון התחשבתי, הן במצבו הכלכלי המדווח של הנתבע, הן בכך שגם בשל התנהלות התובעת לא ניתן היה לקיים את ישיבת ההוכחות הראשונה והן בשל כך שגם התובעת לא חשפה בפני ביהמ"ש את המסמכים הרלוונטיים הנוגעים להנחה שהנתבע ביקש וקיבל בשנת 2006. אני מורה על שפעול הליכים בתיק הוצל"פ 0169948124 (התיק שבו הוגשה התביעה מלכתחילה לביצוע). אני מורה על חילוט הפיקדון ע"ס 11,000 ₪ (על פירותיו) אותו הפקיד הנתבע בקופת ביהמ"ש, לטובת התובעת באמצעות ב"כ התובעת. ב"כ התובעת תדאג לבצע הפחתת קרן חוב מתאימה בתיק ההוצל"פ בגין החילוט הנ"ל. משרד הפניםארנונה