מהם הסעדים הלגיטימיים העומדים לצדו של משכיר נכס, שעה שהשוכר מפר את הסכם השכירות ? בין היתר, טענו הצדדים לעניין עשיית דין עצמי, ולחובת תום הלב באכיפת הסכם. 2. ההליך התובעת, ששכרה את דירת הנתבעים, עותרת לפיצוי בסך 10,000 ₪ בעד טרחה ובגין חוסר נוחות ואי -הנאה מהנכס, בשל ניתוק זרם המים למשך 4 ימים. בנוסף, היא מבקשת כי הנתבעים ישיבו לה 5,000 ₪ ששילמה לועד הבית ביתר. עוד היא תובעת פיצוי על עגמת נפש בסך 5,000 ₪. טענות הצדדים בעניין החוב לוועד הבית נדונו ברת"ק 33202-06-13. בפסק דינו, דחה כב' בית המשפט המחוזי את טענות התובעת וחייב אותה לשלם לנתבעים את יתרת החוב לועד הבית. משכך, לא מצאתי מקום לדון מחדש בטענותיה בענין זה, קל וחומר שהעובדות המקימות, לשיטתה, תשלום יתר - לא הוכחו. על כן, יתמצה הדיון בעניין ניתוק המים, ואפתח בסקירת הדין רלוונטי. 3. הדין הכללי על מערכת היחסים בין הצדדים חלים דיני החוזים הכללים, בהתאם לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ז - 1973 (שיכונה להלן - "חוק החוזים"), וחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970 (שיכונה להלן - "חוק התרופות"). סע' 39 לחוק החוזים קובע: "קיום בתום-לב 39. בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה". החובה לנהוג בתום לב בקיום חוזה פורשה בפסיקת בתי המשפט העליון כחובתו של צד "להתנהגות, שתעשה ביושר, בהגינות ובאמון ביחסים שבין בעלי החוזה בינם לבין עצמם. זו חובה מקבילה המוטלת על שני בעלי החוזה. המטען הערכי, הניתן ליושר, אמון והגינות...נקבע על ידי הסטנדרטים הערכיים הראויים של החברה הישראלית, כפי שבית המשפט מבין אותם מעת לעת" (בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נגד בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה (1) 828, 835). בע"א 539/86 קליר נגד אלעד, פ"ד מג (1) 602 יוצק כב' הנשיא (בדימוס) שמגר תוכן להגדרת "דרך מקובלת ותום לב": "עמידה בגלוי ובהגינות על זכות המוקנית בחוזה אין בה כדי להצביע על העדר תום לב...אבן הבוחן בכגון דא היא, אם עשה מעשה כלשהו או נהג בדרך שיש בה משום העדר תום לב, יהיה זה על ידי תחבולה, הכשלה או פעולות כיוצא באלה. עמידה על זכות מפורשת המוסכמת בין הצדדים, ומה גם כאשר מדובר על זכות שאיננה חבויה בין השיטין או על פרשנות מלאכותית של מילה זו או אחרת בחוזה, אינה כשלעצמה בגדר פעולה עדרת תום לב...". ראו גם: ג.שלו, דיני חוזים- החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (2005) עמ' 110. צד לחוזה אשר מפר את החובה המעוגנת בסעיף 39 לחוק החוזים, דהיינו אינו מקיים בתום לב את החיובים הנובעים ממנו, או עושה שימוש בחוסר תום לב בזכויות הנובעות מן החוזה, נחשב למי ש"לא קיים את חיובו כלל" (ע"א 380/77 שלמה נגד יעקב, פ"ד לג (2) 103, 105). החובה לנהוג בהגינות ובתום לב משתרעת על הטווח החוזי כולו, החל במו"מ לכריתת החוזה, עובר לקיום הוראותיו וכלה בשימוש בזכויות הנובעות מההתקשרות החוזית, לרבות מימוש הזכויות הקנויות לצד הנפרע בעת הפרת ההסכם: "אחד הכללים המקובלים כעקרון אוניברסלי בתורת חוזים הוא שהצדדים חייבים לנהוג במילוי חוזה בתום לב; לפי דברי חז"ל השאלה הראשונה שנשאל אדם שעה שמכניסים אותו לבית הדין היא נשאת ונתת באמונה?" (ע"א 242/70 משעל הכרך בע"מ נגד גרובנר, פ"ד כד (2) 692, 702). על מנת להבטיח את מימוש הזכויות החוזיות, נקבע מנגנון חוקי לטיפול בהפרת החוזה. הצד הנפגע רשאי לממש את זכויותיו בדרך שנקבעה בחוק התרופות, ובאופן שהוגדר בין הצדדים להסכם. מטרת מנגנונים אלה היא להבטיח, שמימוש הזכויות על פי החוזה יהיה בדרך הוגנת ובתום לב, מניעת שימוש לרעה בכוחות הנתונים לכל אחד מהצדדים לחוזה, ומניעת פגיעה בלתי נחוצה ובלתי צפויה. עקרון ההסתמכות שעליו, בין היתר, מבוססים דיני החוזים, מכוון לכך שצד מפר יוכל לצפות את תוצאות הפרתו מראש ולא יופתע מנקיטת אמצעים שהצדדים לא קבעו בהסכם, או שלא נקבעו בחוק. הפסיקה הנוהגת דנה לא מעט בשאלת תום הלב וההתנהגות המקובלת במקרי הפרת הסכם, והתוותה את הקו המבדיל בין אכיפה שתחשב בלתי מקובלת ובלתי הוגנת בנסיבות העניין, לבין שימוש לגיטמי בכוחות ובסעדים הנתונים לצד הנפגע. בע"א 765/90 סב"מ נגד שיטות בניה מתוחכמות נגד רוקח, פ"ד מ"ו (4) 20, נקבע שהנסיון להיתלות בזכות החוזית היה בדרך של התחכמות והכשלת הצד שכנגד, ולכן בחוסר תום לב. כן נקבע, שכאשר מעניק חוזה לאחד הצדדים או לשניהם את הכח לסיים את החוזה באורח חד צדדי, יש להפעיל גם כוח זה בתום-לב. הוא הדין לגבי כוחות הנובעים מהדין, כמו הכוח לבטל חוזה בשל פגם שנפל בו, או בשל הפרתו, שגם אותם יש להפעיל בדרך מקובלת ובתום לב. 4. דין מיוחד חובת תום הלב מצאה את דרכה במיוחד בעסקאות שכירות. סע' 4 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א - 1971, קובע: "חיוב הנובע מהסכם שכירות יש לקיימו בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין גם לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה". מבט על המקרים שבהם נדון הסעיף בפסיקת בתי המשפט, מלמד על פרשנות דומה לסעיף 39 לחוק החוזים. בתיק 28414-12-10 נדון פינוי מושכר, ששוכריו לא שילמו את דמי השכירות זמן מה, חרף פניות המשכיר. נקבע ששתיקת השוכרים ביחס לפגם בכריתת ההסכם, עקב היעדר זכויות לתובע בנכס, אינה בגדר קיום חיוב "בדרך מקובלת ובתום לב". בתא (ירושלים) 12058/07 קבעה השופטת ליפשיץ כי: "לא עמדה לנתבע הזכות והרשות מכח החוק ו/או הסכם, לנהוג בעשיית דין עצמי בניתוק החשמל למושכר כדי לאלץ את התובע לפנותו. זאת בין אם היו לתובע חובות לנתבע ובין אם לא. במעשיו אלו של הנתבע, היה משום פגיעה בזכויות התובע כשוכר והתנהגות שלא בדרך מקובלת ובתום לב." בבש"א (חי') 2037/02 א.ג.י.מ. בתי קפה בע"מ נגד חוצות היוצר, נדונה בקשה למתן צווים זמניים שביקשו שוכרים, כנגד ניתוק חנויותיהם מרשת החשמל ופינוים מהחנויות, למרות שבין הצדדים התעוררו מחלוקות בנוגע לתשלומים שונים הנובעים מהשכירות, תשלומים שלא שולמו זמן רב. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו שאין להשלים עם מצב שבו מתקשר יקבע בחוזה סנקציה הכוללת שימוש בכוח בגין הפרה של החוזה על ידי הצד השני. נקבע, שבין הצדדים מחלוקת שמן הראוי לברר במסגרת הליך שיפוטי, וכל עוד הוא לא הסתיים יש למנוע שימוש בכוח ובאמצעי הלחץ של ניתוק החנויות מרשת החשמל. בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, לא מצאה כב' השופטת דורנר להתערב בעצם מתן הצו ואף לא שללה את דברי בית המשפט המחוזי ביחס לעשיית דין עצמי ושימוש בכוח לאכיפת חיובים חוזיים. בתיק 49311-12-12 נדונה תביעה לפיצוי בגין ליקויים שהותיר השוכר במושכר. בית המשפט קבע כי לתובע אצה הדרך לגור בדירה והוא מיהר לתקן את הליקויים, מבלי להודיע לשוכר ומבלי לאפשר לו לתקנם בעצמו. לכן פעל בניגוד לסע' 39 לחוק החוזים ולסע' 4 לחוק השכירות והשאילה. 5. מן הכלל אל הפרט - העובדות המהותיות הצריכות לענייננו: א. ביום 10.04.2011 שכרה התובעת את דירת הנתבעים בנתניה, למשך 12 חודשים. אין מחלוקת כי התובעת ובני משפחתה שכרו מהנתבעים את המושכר משך מספר שנים, קודם להסכם זה. ברוב התקופה עמדו בתשלומי דמי השכירות, מסי הארנונה, ועד-הבית וכיו"ב, כסדרם. ב. הנתבעים, שביקשו למכור את המושכר, סרו לעירית נתניה, לצורך קבלת אישורים רלוונטיים לביצוע רישום העברת הזכויות. שם התברר להם שקיים חוב על שמם, בגין ארנונה, עבור תקופה בה הושכרה הדירה לתובעת. התובעים שילמו את החוב. ג. הנתבעים סרו לאחר מכן למשרדי "מי נתניה", ואף שם נוכחו שקיים חוב על שמם. הנתבעת חתמה על אישור לנתק את זרם המים למושכר. אין חולק כי המושכר נותק ממערכת המים, משך ארבעה ימים, החל מיום 29.01.2012 ועד 01.02.2012. 6. טענות הצדדים א. התובעת טוענת כי הנתבעים עשו דין לעצמם, במכוון, מתוך רצון "להתנקם" בה בגין חוב הארנונה. לשיטתה, הנתבעים לא פנו אליה בעניין חוב-המים לפני שמסרו הוראת ניתוק. אם היו עושים כן, היו למדים כי החוב שולם. ב. הנתבעים טוענים כי התובעת הפרה את הסכם השכירות, לא העבירה את רישום החזקה בנכס על שמה וגרמה בכך לרישום החובות על שמם. כמו כן לא שילמה במועד, כמתחייב מהסכם השכירות, את דמי הארנונה ואת חוב המים. לפיכך, משסירבה לשלם, אף לאחר שפנו אליה בעניין, לא נותר להם אלא לשלם את הארנונה בעצמם ולאשר את ניתוק אספקת המים. 7. הפרות הסכם השכירות סע' 14 להסכם השכירות קובע: "א) הוסכם כי השוכר ישלם ההוצאות הנקובות להלן: 1. חשמל. 2. מים. 3. מיסי וועד בית 4. מיסים עירוניים 5. גז 6. כל היטלים או מיסים או הוצאות אשר יוטלו בגין שימוש השוכר במושכר. ב) במעמד חתימת החוזה יפקיד השוכר בידי עו"ד בני אהרון 5 שיקים לפקודת עירית נתניה, מי נתניה, חב' חשמל, ועד בית, חברת הגז וזאת להבטחת תשלום כל המיסים והתשלומים החלים עליו. ג) מייד לאחר חתימת החוזה יעביר השוכר על שמו את חשבונות החשמל, והעיריה למשך למשך תקופת השכירות והוא מתחייב לחתום על כל מסמך שיידרש לצורך העברתם בחזרה ע"ש המשכיר בתום תקופת השכירות". אין חולק כי לאורך תקופות השכירות שולמו, על פי רוב, תשלומי שכר הדירה והתשלומים האחרים כסדרם. יחד עם זאת, במי-נתניה נצבר חוב בסך 1,086.90 ₪ ליום 04.01.2012, בגינו נשלחה התראה ביום 17.01.2012. בכך הפרה התובעת את סעיף 14(א) להסכם. כן התברר, כי התובעת לא מסרה לעו"ד אהרון שיקים להבטחת התשלומים, בניגוד לאמור בסעיף 14(ב) להסכם ולא פעלה לרישום החשבונות על שמה בעירית נתניה ובמי-נתניה, כאשר לפחות בעניין העיריה חלה עליה החובה לעשות כן עפ"י סע' 14(ג) להסכם. מאידך, אין מחלוקת שגם עיריית נתניה וגם תאגיד מי-נתניה, לא נקטו הליכי גבייה כנגד התובעת, למעט משלוח התראות. 8. התגובה להפרות ההסכם אין מחלוקת כי עת שנוכחה הנתבעת לדעת על קיומו של החוב למי-נתניה, חתמה על אישור לניתוק המים. לשיטת הנתבעים: "היא סירבה לשלם ולא הותירה לנו ברירה אלא לבקש מעיריית נתניה שינתקו את המים. לא היתה בעיה לבצע זאת כיוון שהיה חוב ונשלחה כבר התראה שניה לפני ניתוק. אנחנו היינו בקשר עם מי נתניה כל יום וברגע ששולם חלק מהחוב שילמנו אנחנו את ההפרש...וביקשנו שיחברו אותם". הצדדים חלוקים בשאלת מתן ההתראה טרם ניתוק המים. אין מחלוקת שהתובעת קיבלה את ההתראה שנשלחה אליה ע"י מי-נתניה, אולם כפי שניתן להווכח תאגיד המים ציין בהתראתו מיום 17.1.12: "מאחר ונכון למועד משלוח מכתב זה טרם שולם החוב, הינך נדרש להסדיר ללא דיחוי נוסף את חובך הנ"ל למי נתניה, וזאת בתוך 15 ימים...היה ולא ישולם החוב תהא מי נתניה רשאית לנתק את המים לנכס שבנדון". על פי התראה זו, ניתנה לתובעת שהות להסדיר את החוב עד ליום 1.2.12. יש להניח, איפוא, כי מי נתניה לא היתה מנתקת המים בניגוד לתקופה שהקציבה לתשלום החוב. ככל וניתן לקבל את עדות הנתבעת כי הצטבר חוב בגין 6 חודשים, חזקה על מי נתניה, שלו ביקשה לנתק את המים, לא היתה ממתינה לאישורה והיתה פועלת קודם לכן. מכאן, שניתוק המים נבע באופן ישיר מהוראת הניתוק עליה חתמה הנתבעת והיא אף ידעה זאת, לפי הדברים הנ"ל שצוטטו מכתב ההגנה. תשובתה בעניין זה מתחמקת: "ש: נכון שאם לא היית חותמת על המסמך הזה לא היו מנתקים את המים? ת: לא יודעת. תשאל אותם. לא זוכרת" (עמ' 9 ש' 11-12 לפרוטוקול מיום 1.10.13). מכאן, יש לשאול, אם הנתבעים מצאו לנכון להתריע בפני התובעת, כי בדעתם להורות לנתק את המים, בטרם עשו כן. התובעת ציינה בתביעתה שהנתבעים פעלו מבלי ליידעה. בחקירתה הנגדית, כשהופנתה לשיחות מיום הוראת הניתוק (25.1.12) השיבה כי לא זכור לה שדיברו איתה. הנתבעים לא הגישו את תדפיס פירוט השיחות. אולם, גם אם אניח כי שוחחו עם התובעת ואמה באותו היום, לא ניתן ללמוד אם השיחות נעשו בעניין תשלומי הארנונה או המים. הנתבעים אף לא פירטו את שעת השיחות. אין מחלוקת כי חוב המים (בסכום הנקוב בהתראה הנ"ל) שולם בו ביום. באישורים שהציגה התובעת (נספחים 2 ו-3 לתביעה) לא מופיעה שעת התשלום. מכאן, שאין דרך לקבוע, כשיטת הנתבעים, שהתובעת ביצעה את התשלום מיד לאחר ששוחחו עימה על החוב. סביר לקבוע, כי לו היתה עושה כן, היתה משלמת את מלוא החוב לאותו זמן (1,410 ₪) ולא את הסכום שהיה נקוב בהתראה. הנתבעים מיהרו לפעול. הנתבעים לא שלחו לתובעת מכתבי התרעה בגין הפרת ההסכם. הנתבעים לא דרשו מהתובעת לסלק את ההפרה בטרם שפעלו נגדה, בדרך שאינה מותווית בהסכם. את חוב הארנונה שילמו מיד. ביחס לחוב המים, העדיפו למסור הוראת ניתוק. אינני מוצאת הצדקה לנקיטת פעולה חד-צדדית, לאלתר, מבלי ליתן למפר שהות לתקן את ההפרה. פעולה זו אינה ערכית ואינה מתיישבת עם הדרך המקובלת בישראל, לפנות לבית המשפט לשם עמידה על הזכויות הנובעות מהחוזה, לא כל שכן הסכם שכירות (ראו פסיקת בתי המשפט בסוגיה זו כנזכר לעיל). אין לשכוח, שדרך כלל שילמו התובעת ובני משפחתה, לאורך שנות השכירות, את התשלומים כסדרם (למעט, דמי ועד-הבית עליהם היתה מחלוקת). המסקנה העולה מהדברים היא שהנתבעים לא פעלו בהגינות ובדרך מקובלת. כאן המקום לציין, כי הנתבעת הפרה, כזכור, את חובתה למסור לעו"ד בני אהרון שיקים לפקודת הרשויות, אולם הנתבעים לא ידעו זאת בשעת הוראת ניתוק המים. על פניו, היה עליהם לפנות לעו"ד אהרון ולבקש ממנו את הצ'ק המיועד למי-נתניה, על מנת לשלם באמצעותו את חובה של התובעת. גם מטעם זה, יש לראות את התנהגותם באותו מועד, כחסרת תום-לב. הנתבעים העידו כי בכל יום בדקו אם החוב שולם. הם לא ציינו כיצד עשו זאת. מן הסתם לא פנו אל התובעת, שאז היו מגלים, מהר מאד, כי החוב שולם ביום בו הורו לנתקה. בירור כזה, לו היה נערך, היה מונע לחלוטין את המחלוקת, משום מי-נתניה השתהתה בביצוע הניתוק בפועל עד ליום 29.01.12. הדבר פועל לרעת הנתבעים ומחזק את העדר תום לבם. סבורני, כי הנתבעים ביקשו לאלץ את התובעת לשלם את החוב, בדרך כוחנית, וגרמו בכך לניתוק המים במושכר למשך ארבעה ימים, שלא לצורך. לנוכח הנסיבות ולפי המבחנים שנקבעו בפסיקה, אני מוצאת שהנתבעים הפרו בצורה בולטת את החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת, גם אם עשו זאת על מנת לאכוף זכויות הנתונות להם בחוזה עם התובעת, לאחר שהאחרונה הפרה התחייבויותיה כלפיהם. במערכת יחסים חוזית, תמיד ראוי לזכור את אמרתו של כב' הנשיא (בדימוס) אהרן ברק: "הצדדים ליחס החוזי חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר, בהגינות ועל פי המקובל על בעלי חוזים הוגנים. אמת הדבר, אין הצדדים לחוזים מלאכים זה לזה, אך שוב אל להם להיות זאבים זה לזה" (בג"צ 59/80 הנ"ל). 9. הנזק א. היכולת להשתמש במים היא זכות בסיסית, שמניעתה יורדת לשורש קיום החיים בתנאים מינימאליים. מים הם מצרך חיוני וראוי להמנע מפגיעה במשתמשים בהם. השמירה על אספקת מים סדירה מעוגנת בעקרונות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ובעקרונות הבסיסיים המחייבים לכבד את זכות האדם למים, כמצרך חיוני לחיים. בת.א. 4144/05 קיבוץ אור הנר ואח' נ' מקורות חברת מים בע"מ ואח', נאמר: "לא אכחד: האפשרות שאדם או משפחתו ינותקו ממים מעוררת רתיעה ראשונית. בלי מים - אין חיים". ההכרה בערך המים כמצרך חיוני מדגישה עוד יותר את חובתו של המשכיר לנהוג בזהירות, בהגינות ובתום לב, בטרם שיחליט לפעול לניתוק מים לשוכר, בשל אי תשלום חוב עבור צריכת המים. לא יכולה להיות מחלוקת, אם כן, כי הנזק שנגרם בשל אי אספקה סדירה של מים הוא נזק רציף, מתמשך ומשמעותי. מניעת מים מחייבת לשנות את אורח החיים השגרתי, לצמצם בשימוש הרגיל בהם, לתור אחר מקורות אחרים למים. אין ספק כי הדבר גורם לטרחה, סבל ועגמת נפש. לטעמי, בהתחשב באי הנוחות והטרחה וכן באבדן ההנאה מהנכס, זכאית התובעת לפיצוי. עם זאת, אני סבורה שהתובעת לא הוכיחה את גובה הנזק בגין הוצאות שנגרמו בשל אי אספקת מים . היא ציינה, אמנם, כי רכשה מים, אך לא פירטה ולא צירפה סימוכין אודות רכישות אלה. ב. הקטנת הנזק - חובת הקטנת הנזק היא חובתה של התובעת. החובה להקטין נזקיה ככל הניתן חלה עליה מכוח הדין הכללי ומכוח חוק התרופות, והיא מטילה עליה את הצורך לפעול באמצעים סבירים להקטנת נזקיה (ע"א 2413/06 מגדלי כספי רג'ואן ובניו בע"מ נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים). במקרה הנדון, אינני סבורה כי התובעת צמצמה את נזקיה. לשאלה מה עשתה לאחר ניתוק המים השיבה, כי פנתה למי-נתניה, שם נאמר לה כי זרם המים נותק לפי הוראת הבעלים. הא, ותו לא. התובעת לא פנתה אל הנתבעים בעל-פה או בכתב, לא הציגה בפניהם את התשלום שבוצע, על מנת שיפעלו לחיבור הנכס לקו המים מחדש, בהקדם האפשרי. בהתחשב באי הקטנת הנזק, למרות שבנסיבות ניתן היה, לטעמי, לצמצמו משמעותית, אני אומדת את הפיצוי בגין העדר הנוחות, הטרחה ועגמת הנפש בסך 2,000 ₪. ג. רשלנות תורמת - זה מכבר נפסק כי אשמו התורם של הנתבע לארוע הנזק הוא עקרון יסודי, שתחולתו באה לביטוי גם ביחסים חוזיים בין הצדדים. כפי שתואר לעיל, התובעת תרמה תרומה משמעותית לכך שנותקה מזרם המים, הן בכך שלא שילמה את חשבון המים במועד, והן משום שלא העבירה את רישום החזקה בנכס על שמה. כך החוב אשר צברה הופיע על שם הנתבעים ומבחינת "מי נתניה" חל עליהם (אף בהתראה לפני ניתוק מופיע שם הנתבעים). בנסיבות העניין, כמפורט לעיל, אני אומדת את רשלנותה התורמת של התובעת בשיעור של 65%. 10. סיכומו של דבר, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת פיצוי בגין ניתוק זרם המים בסך 700 ₪ בלבד. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כמו כן ישאו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 850 ₪. חוזה שכירותחוזהשכירות