טוענת כי אין לתובע זכות בהמחאה אשר נוכתה אצלו משום שידע או אמור היה לדעת כי מדובר בהמחאה לביטחון בלבד, ומעצם כך כי לכאורה הופקדה ההמחאה לאחר מועד פירעונה; עוד מוסיפה הנתבעת וטוענת כי התובע היה צד קרוב לעסקה, ומודע לכך כי לא ניתנה תמורה להמחאה; כמו כן נטען כי הסיחור פגום ומעיד על היעדר התמורה, והפקדת ההמחאה באיחור מהווה ראיה לחוסר תום ליבו של התובע; דיון והכרעה אקדים ואציין, כי דינה של ההתנגדות להידחות, ואבהיר טעמי. כאשר הנתבעת מצביעה על עובדה, שאם בבית המשפט תוכל להוכיחה ייראה השטר כפגום, חובת ההוכחה עוברת אל התובע, שהוא אוחז את השטר כשורה או בעד ערך, וזאת יש לעשות בעת בירור התובענה וקביעת ממצאים עובדתיים ולא בשלב ההתנגדות (ע"א 466/59 ליברמן נ' מטלון, פ"ד יד (1) 346). השאלה אם היה אוחז השטר אוחז כשורה, מקומה אינו בשלב ההתנגדות, אלא בשלב שמיעת הראיות. החזקה שבסעיף 29 (ב) לפק' השטרות הינה חזקה הניתנת לסתירה, ודי בהעלאת הטענה כנגד התובע, על מנת שיהא עליו להוכיח כי קיבל את השטר בתמורה ובתום לב - בכפוף לכך כי התובענה מגלה הגנה לכאורה (ע"א 506/59 נאמן נ' זלבסקי, פ"ד י"ד (1) 596). הפסיקה הרחיבה כללים אלה, ונקבע כי בדיון בהתנגדות אין לדון בשאלה האם התובע אוחז כשורה בשטר אם לאו, אלא אך ורק בשאלה אם הנתבע הראה הגנה לכאורה שבה יכול היה להתגונן מפני תביעתו של הנפרע, ושאלת האחיזה כשורה ראויה להיות מוכחת בפני בית המשפט, שכן הדבר מחייב גביית עדות האוחז להוכחת תום ליבו (ע"א 427/63 טריבלסקי נ' מטמור, פ"ד יח (1) 80), או להוכיח קיומן של נסיבות מיוחדות (כאמור בהלכת גויסקי, קרי, שמקבל השטר ידע על פגם קניינו טרם הסיחור אליו). התובע, מצדו, הציג את הנדרש בדבר מתן תמורה בעד ערך; ועל כך נפסק, "אילו רכש הבנק את השטר מידי לקוחו על דרך של נכיון (דיסקונט) ושילם לו תמורתו את הסכום המוסכם, אם במזומנים, ואם על-ידי זיכוי חשבונו, היה במעשהו זה נותן לו ערך בעד השטר, ובהתקיים שאר התנאים המפורטים בסעיף 28(א) לפקודה, היה גם אוחז כשורה." ע"א 389/67 בנק פ.ק.או. בע"מ נ' קיבוביץ, פ"ד כב(1) 264, 265. לפיכך, כאשר שאלת מתן ערך בפועל - על בסיס הנתונים הרלוונטיים אצל הנפרע (קרי, האם בוצע ניכיון, או האם זוכה חשבון המצוי ביתרת חובה, או שמא היו התחייבויות אשר לא הועמדו לפירעון מכח הפקדת אותה המחאה) - אינה שנויה במחלוקת, מוחזק התובע כ"אוחז בעד ערך", החשוף לטענות של כישלון תמורה מלא רק בהתקיים הנסיבות המיוחדות שבהלכת גויסקי (קרי, אי התקיימות התנאי לפני המסירה בצירוף לידיעה אקטיבית על אי התקיימות התנאי). ולגבי שאלת אי התקיימות התנאי: לפי תצהירו של מר ויינברגר, נודע לו על אי רצון הנפרעת להציג ההמחאה לפירעון רק ביום 16.7.2012, ואולם מתברר כי ההמחאה הייתה בידי התובע כבר ארבעה וחצי חודשים קודם לכן! משמע, החריג להלכת גויסקי, בדבר אי התקיימות התנאי לפני הסיחור, אינו מתקיים במקרה זה, ולפיכך לא ניתן אלא לראות בתובע כ"אוחז בעד ערך", ודי בכך כדי לדחות את ההתנגדות, המושתתת על טענה לפגם קנייני ולא לפגם חפצי בשטר. ב"כ הנתבעת, בסיכומי טענותיו, הבהיר והפנה לפסקי דין רבים הבוחנים את הלכת גויסקי ותקפותה, לרבות הפנייה למילות ביקורת רבות אשר הועלו בהקשר זה, ואולם עדיין עומדת הלכה זאת בעינה. לגבי הטענה כי מדובר היה בשטר לביטחון, ועל הבנק היה להיות מודע לכך, הרי שהטענה לא רק שאינה מועילה לנתבעת (ואינה רלוונטית ככל שהתובע הינו "אוחז בעד ערך"), אלא שהטענה רפה עד מאוד. היות השטר לכאורה לביטחון, לא נרשמה על גבי השטר, אלא על גבי ספח השטר (דברי מר ויינברגר, שורה 9: "גם השיק הזה ניתן בלי כיתוב או הגבלה של השיר למוטב בלבד או לביטחון"), וברור כי ספח השטר אינו חלק מהשטר אשר הופקד או חלק מהשטר אשר מצוי בבסיס מחלוקת זאת. העובדה כי מדובר בסדרה של המחאות לביטחון ע"ס 360,000 ₪ אשר הופקדו, פעם אצל הנתבעת ופעם אצל הנפרעת, מרמזות על "גלגול המחאות", אולם בנסיבות עניין זה, אין צורך לקבוע האם כך הם פני הדברים, אם לאו. דברי מנהל הנתבעת, בהקשר זה, בעמ' 4 לפרוטוקול שורות 22-28, אינם מחמיאים לנתבעת, בלשון המעטה, ואולם כאמור, איני נדרש לקביעה בנושא זה. יצוין עוד, כי טענת הנתבעת כי היה על התובע לדעת כי לא הייתה תמורה בגין השטר, בשל סכומה ה"עגול", אין לה על מה לסמוך, כאשר מתברר כי הנפרעת יצגה בעבר מצג לפיו מספר פעמים נוספות הופקד אותו "סכום עגול" בחשבון, באותה מערכת יחסים; אם הנתבעת טוענת שאותו "סכום עגול" מלמד על היעדר תמורה, הרי שהנתבעת מבססת דווקא את האמירה כי מדובר בעסקת "גלגול שיקים", שאז ייחשב השטר כ"שטר טובה" אשר אין ספק כי אינו חשוף לטענות במישור הקנייני. עוד אוסיף ואציין, כי לא ראיתי כל פגם בהצגת ההמחאה לפירעון כשבועיים לאחר המועד הנקוב בה, משהוכח להנחת דעתי כי ההמחאה הייתה ברשות התובע יותר מארבעה חודשים לפני מועד ההצגה לפירעון, ולא ניתן לראות בכך כמבסס יסוד אפשר לטענת חוסר תום לב האמור לשלול אחיזה כשורה בסיומו של הליך. אמנם, שאלת האחיזה כשורה אינה מוכרעת בשלב דיוני זה, ואולם כאשר טענת חוסר תום הלב מתבססת על טענה עובדתית המתבררת כשגויה, אין צורך להיזקק לה. עוד ייאמר, כי במסגרת פסק הדין לא התייחסתי לטענות אשר נוספו לאחר שהוגשה ההתנגדות, במסגרת טענות הנתבעת (ושינוי מסוים שלהן) לאחר שנתברר מועד עסקת הניכיון, בהיות אותן טענות הרחבת חזית אסורה. לאור כל האמור, ההתנגדות נדחית. הנתבעת תישא בהוצאות התובע בגין הליך זה בסך 7,500 ₪. ככל שעוכבו הליכי הוצאה לפועל בתיק 02-41311-12-9, אני מורה על חידושם. בטרם סיום, אתנצל בפני הצדדים על פרק הזמן הממושך אשר עבר מאז הגשת סיכומי הטענות ועד למתן פסק הדין. שיקיםניכיון שיקים