נטען כי תאונת דרכים נבעה בשל התמזגות קרובה של שני הנתיבים לנתיב אחד בהמשכושל הנתיב השמאלי. המחלוקת בין הצדדים ממוקדת בשאלת אחריות הנתבעים בנזיקין לתאונה, כאשר במישור הנזק ושיעורו אין, למעשה, מחלוקת, והנתבעים גם לא הציגו חוות דעת שמאי נגדית לחוות דעת השמאי מטעם התובעים שצורפה לכתב התביעה ואף לא ביקשו לחקור את השמאי מטעם התובעים. שיעור הנזק הנתבע מוחזק אפוא להיות בלתי שנוי במחלוקת. הראיות שהציגו הצדדים הודעות על התאונה שנמסרו לשני הצדדים. תמונות שחור לבן של נזקי הניסן. שרטוטים של זירת התאונה שערכו הנהגים בשני הצדדים. ארבע עדויות מטעם שני הצדדים בישיבה בפניי: מטעם התובעת - נהג הניסן ונוסעת הניסן (אשת הנהג); ומטעם הנתבעים - נהג השברולט ונוסעת השברולט. הכרעה לאחר שעיינתי בכל מסמכי וטענות הצדדים ולאחר שנתתי דעתי לממצאי חקירת העדים בפניי, אני מוצא לקבל את התביעה. מצאתי להעדיף את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבעים, וזאת לאחר ששוכנעתי כי עלה בידי התובעת להטות את מאזן ההסתברויות לטובתה, כלומר להוכיח כי גרסתה, העולה מן העובדות שהוכחו, מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת וקרובה יותר לאמת מאשר גרסת הנתבעים [ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (לא פורסם, 9.5.11)].מצאתי כי גרסת התובעת, שהתקבלה כאמור כמסתברת יותר, מבססת אחריות בנזיקין של הנתבעים בגין התאונה. אנמק בקצרה את מסקנתי האחרונה: מדובר בגרסות מנוגדות שלא ניתן ליישב ביניהן. מצאתי את עדות עדי התובעת מהימנה ומשכנעת יותר מזו של עדי הנתבעים, כאשר העדות הראשונה אף מתיישבת באופן משכנע יותר עם מכלול הראיות שהוצגו (ולא הוצגו). בבסיס גרסת הנתבעים ישנה טענה לגבי צורת הכביש (התמזגות שני נתיבים לאחד) ולגבי עבודות בכביש. גרסה זו הוכחשה באופן מלא ע"י עדי התובעת. אך הנתבעים לא הציגו ראיות מתבקשות לגבי מצב הכביש (צילום זירת התאונה ו/או מפת הכביש), ובנסיבות מדובר במחדל ראייתי שלהם, הפועל לחובתם. לחובת הנתבעים יש לזקוף מחדל ראייתי נוסף והוא אי-הצגת תמונות הטנדר. אין חולק כי שני הרכבים התנגשו, ולכן בהכרח אמור להיות סימן כלשהו בטנדר ממפגש הרכבים, ומתבקש היה שהנתבעים יציגו סימן זה, לאור החשיבות של בחינת מיקומי וזוויות הפגיעה של הרכבים, נוכח הגרסות המנוגדות לגבי הסטייה. בתמונות הפרטית נראית פגיעה של מעיכה בכנף שמאלית-קדמית. סוג ומיקום פגיעה זו מתיישב עם גרסת התובעת, מאחר שאילו הפרטית הייתה סוטה לעבר הטנדר, היה ניתן לצפות שחזית הפרטית תיפגע (אזור הפינה השמאלית-קדמית), שכן היא זו הראשונה הבולטת בשעת סטייה, אך הפגיעה הינה בחלק אחורי יותר, המתיישב עם הגרסה לפיה הפרטית לא סטתה אלא הטנדר סטה עליה. עדי שני הצדדים נשאלו על חילופי הדברים בין נוסעי הרכבים לאחר התאונה, אך בעוד שנהג הטנדר לא תיאר דברים ספציפיים שנאמרו, העידה נוסעת הפרטית כי נוסעי הפרטית ביקרו את נהג הטנדר על אופן נהיגתו ("אתה פתאום נכנס לנתיב שלנו") וכי הוא אמר בתגובה "סליחה". עדות זו עוררה את אמוני באופן מיוחד. נהג הטנדר נמנע (באופן תמוה משהו), הן במסמכי ההודעה המפורטים שמסר קודם להגשת התביעה המשפטית והן בחקירתו הראשית מלציין היכן נסעו שני הרכבים, האחד ביחס לשני, עובר לתאונה. מצופה היה שיתייחס לכך, משום שהדבר חשוב לגרסת הסטייה. ורק בהמשך עדותו אמר נהג הטנדר דברים שמהם משתמע כי הוא עקף למעשה ולמצער עבר (בקו הנסיעה) את הפרטית (שורות 24-30 בעמ' 6 לפרוטוקול). מצב דברים כזה, שבו עובר לתאונה הפרטית הייתה לפני (בקו הנסיעה) הטנדר, תומך להשקפתי בגרסת התובעת. נהג הטנדר העיד בפניי כי לא ידע כלל עד רגע עדותו בפניי מהי גרסת התובעת ונהג הפרטית וכי לא קרא את כתב התביעה וכי לא שוחח עם אף אחד לקראת הדיון ולקראת עדותו. הדברים לא נשמעים לי סבירים, ואני מתקשה לקבלם כנכונים. ראשית, נהג הטנדר הינו בעל דין (נתבע 1) וחזקה כי כתב התביעה נמסר לו, כנדרש עפ"י דין; שנית, נהג הטנדר הותיר רושם של אדם בעל דעה ומזג, ולא סביר בעיני שהוא לא התעניין כלל בשאלת תוכן הדיון הצפוי לו ולנוסעת עימו בטנדר שזומנה גם היא לדיון. סיכום התביעה מתקבלת במלואה. על הנתבעים לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: סך של 11,078 ₪, שהינו סכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 23.9.12 ועד יום התשלום המלא בפועל. סך של 365 ₪ בגין אגרת בית משפט ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 23.9.12 ועד יום התשלום המלא בפועל. סך של 900 ₪, בגין שכר שני העדים בו חויבה התובעת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל. סך של 4,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל. תאונת דרכים