תאונת דרכים - מעוולים במשותף

דיון והכרעה: מעורבות הנתבע בתאונת הדרכים: עיון בכתב ההגנה מעלה, כי הנתבע לא הכחיש את מעורבותו בתאונה ולא טען לאחריות התובע, אלא ביקש לייחס אחריות לרכב הנוסף אשר היה מעורב בתאונה. הנתבע אף לא התייצב לדיון ולא נחקר על תצהירו ובכך, מעורבותו בתאונה ואחריותו לנזקי התובע, הוכחו. האמור מצטרף לעובדה שהנתבע אישר במסגרת תא"מ 1711-10, מעורבותו ואחריותו המשותפת לתאונה. היקף אחריות הנתבע: המחלוקת העיקרית שנותרה להכרעה נוגעת להיקף אחריות הנתבע לנזקי התובע. קרי- האם הנתבע אחראי אך ל- 70%, או שמא ל- 100% מהנזקים. לטענת הנתבע, חב הוא ב- 70% מהאחריות לנזקי התובע, בהתאם להסכם אליו הגיע עם הנהג הנוסף שהיה מעורב בתאונה, הסכם שקיבל תוקף של פסק דין. לגישתו, לנוכח ההסכמות האמורות, המדובר בנזק הניתן לחלוקה. מעוולים יחד: כאשר במספר מעוולים עסקינן, קובע סעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח משולב], כי "היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד". בד"נ 15/88 סקר כב' בית המשפט העליון את מעמדם השונה של מעוולים: "במקרים שבהם סובל אדם נזק עקב עוולה, המבוצעת על-ידי שני מזיקים או יותר, מבחינים, לצורך עניין כמו זה שלפנינו, בשלושה סיווגים אפשריים: א. מעוולים במשותף - (joint tortfeasors); ב. מעוולים בנפרד - (several concurrent tortfeasors) שגרמו נזק אחד; ג. מעוולים בנפרד שגרמו נזקים נפרדים (tortfeasors several independent) " (ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר, פ"ד מד(2) 89, בעמ' 97). בנסיבות שבפני עסקינן בשני מעשי עוולה נפרדים אשר גרמו לתובע לנזק אחד ומכאן, שכל אחד מהמזיקים אחראי למלוא הנזק: "וכך אני מגיע לשאלה הנראית לי כמרכזית וחשובה מבחינה ענינית ומשפטית כאחד, היינו כיצד יש לסווג את נהגי הקטנוע והמכונית מבחינת אחריותם לנזקו של המערער: האם יש לראותם כמעוולים יחד במובן סעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הנושאים באחריות הדדית למלוא הנזק, או כמזיקים נפרדים שכל אחד נושא באחריות לחלק מהנזק שנגרם למערער? ... בספר דיני הנזיקין בעריכת פרופ' טדסקי מבחין המחבר המלומד של החלק הדן בסוגי מזיקים בין שלושה סוגים כאלה, היינו: מזיקים במשותף, מזיקים הגורמים נזק אחד, ומזיקים הגורמים נזקים נפרדים. מזיקים במשותף הם אלה המבצעים עוולה אחת כלפי הניזוק וגורמים לו יחד נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה, כלומר שאין לייחס חלק מסויים ממנו לזה או לזה. זה איננו המקרה שלפנינו, שהרי לכל הדעות בוצעו כאן שתי עוולות נפרדות. הסוג השני הוא זה שבו מבצעים שני מזיקים (או יותר) מעשי נזיקין נפרדים, אבל גורמים לניזוק נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה. המקרה היום-יומי של סוג זה הוא, ששני נהגים אשמים בהתנגשות כלי רכבם וכתוצאה מכך נגרם נזק, להולך-רגל או לנוסע, שלא ניתן לפצלו ולחלקו בין הנהגים. המקרה הקלאסי בנושא זה הוא משפט האניה, THE KOURSK (1924), אשר בעקבות התנגשותה עם אניה אחרת בשל מעשי רשלנות נפרדים ובלתי-תלויים זה בזה של כל אחת משתיהן וכתוצאה ישירה מכך, התנגשה האניה האחרת עם אניה שלישית וטיבעה אותה. הוחלט ששתי האניות הראשונות אינן בבחינת מזיקים משותפים (JOINT TORTFEASORS), כי כל אחת מהן ביצעה מעשה עוולה נפרד ובלתי-תלוי בשני, ועל-כן נושאת היא באחריות נפרדת מלאה לנזק שנגרם על-ידי טיבוע האניה" (הדגשות הוספו)(ע"א 22/75 כליפא אדרי נ' יחזקאל עזיזיאן, פ"ד ל(1) 701, 705-6). כב' השופט (כתוארו אז) שמגר, תמך במסקנה האמורה: "הדוגמה המקובלת ביותר של מעוולים שונים הגורמים על-ידי מעשי עוולה נפרדים לנזק אחד (CONCURRENT TORTFEASORS) היא מקרה בו שתי מכוניות מתנגשות זו בזו עקב רשלנותו הנפרדת של כל אחד מנהגיהן וגורמות בהתנגשותן נזק לצד שלישי, יהיה זה הולך-רגל או נוסע באחת מן המכוניות" (ע"א 22/75, בעמ' 708). בכגון דא הדין הוא שהתובע רשאי להיפרע מכל אחד מהמעוולים את מלוא נזקו: "שניים מסוגי מזיקים והם המזיקים במשותף והמזיקים אשר מעשי עוולה נפרדים שלהם גורמים לנזק אחד, אשר איננו ניתן להפרדה, ניתן לתבעם על הנזק יחד ולחוד; משמע, ניתן לתבוע את הנזק כולו מכל המזיקים ביחד בתביעה אחת או ניתן לתבוע את הנזק כולו ובשלמותו (IN SOLIDUM) מכל אחד מהם לחוד; והוא כמובן בכפיפות לאמור בסעיף 77 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], היינו ניזוק שנפרע פיצויים בשל עוולה לא ייפרע פיצויים נוספים בשל אותה עוולה" (הדגשה הוספה)(ע"א 22/75, בעמ' 709). הנתבע טען, כי ההסכם בינו לבין המעוול הנוסף ביחס לחלוקת האחריות הופך את הנזק בו עסקינן לנזק בר-חלוקה, אלא שהתובע לא היה צד להסכם בין המעוולים ואין בהסכם שגיבשו, כדי לחייבו או כדי להוות השתק כלפיו. יתרה מכך, ההסכם בין הצדדים קובע חלוקת אחריות לנזקים שנתבעו, קרי- נזקי שני המעוולים, ואינו עוסק כלל בנזקי צד ג' (התובע): "הנטל להוכיח כי הנזק שנגרם ניתן לחלוקה מוטל עליהם (על המעוולים, מ.א.ו) ואם לא יעמדו בו תהא חבותם ביחד ולחוד, לכל הנזק שנגרם (ראו: עניין מלך, 112-109, 115; ע"א 22/75 אדרי נ' עזיזיאן, פ"ד ל(1) 701; ע"א 594/82 טל (ולטמן) נ' עזבון המנוח אברהם פרנקל ז"ל, פ"ד מ(1) 64, 67; ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 83-82)" (ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ. ניתן ביום 25/05/06). העובדה שהנתבע זנח את ההודעה לצד ג' שהגיש כנגד המעוול הנוסף, עומדת לו לרועץ. ההסבר שנתן הנתבע לזניחת ההודעה לצד שלישי הינה חוסר כדאיות. בסוגיה זו ובמענה לטענה שהיה על התובע לתבוע גם את צד ג', המעוול הנוסף, יפים לענייננו דברי כב' בית המשפט בתא"מ (ת"א) 49553-06-12 ראיף עומרי נ' הבה מצארוה: "ב"כ הנתבעים העלה טענה, כי ראוי היה שהתובעים יתבעו גם את צד ג', שעה שגם על פי עדות נהגת התובעים, רכבם הביא לפגיעה נוספת ברכב התובעים. על פניו, אכן ראוי שניזוק יגיש תביעתו נגד כל הגורמים שעשויים להיות רלוונטיים, שכן הדבר מאפשר דיון יעיל צודק ומהיר בתובענה. יחד עם זאת, לא ניתן לכפות זאת על הניזוק. בע"א 7008/09 אל רחים נ' אל קאדר (7.9.10), הבהיר בית המשפט העליון (כב' השופט י' עמית בפסקה 37 וכב' השופטת א' חיות בפסקה 2), כי מטרת ההוראה בסעיף 11 לפקודת הנזיקין היא להביא לידי כך שהניזוק יקבל תרופה מלאה בגין נזקו, "מבלי שיאלץ לכתת רגליו בין המעוולים ומבלי שיצא וידיו על ראשו ולו גם באופן חלקי... במיוחד במצבים בהם מי מהמעוולים אינו סולבנטי, שאז הנזק 'מתגלגל, לפתחו של אחד המעוולים ולא לפתחו של הניזוק" (כב' השופט עמית, פסקה 43). כפי שנפסק לא פעם, כאשר ניזוק מגיש את תביעתו נגד מעוול אחד מבין כמה מעוולים יחד, הוא פועל על פי זכות מפורשת שהוקנתה לו בפקודה. מול זכות זו לא עומדת זכות נגדית שקולה של המעוול הבודד. קשה לייחס לניזוק כזה חוסר תום לב. בנוסף, שלילת הפיצוי של הניזוק ואף הפחתתו פוגעות בזכות מהותית שלו ומביאה למעוול רווח לא מידתי בניגוד לחיוב המהותי שלו על פי חוק. ואם בכל זאת יש הסוברים שתביעת הניזוק פוגעת במעוול הבודד, הרי מדובר בפגיעה באינטרס דיוני בלבד - האינטרס של המעוול לצרף לקופת הפיצוי את יתר המעוולים. זכותו המהותית של אותו מעוול כלפי יתר המעוולים אינה נפגעת שכן הפקודה מאפשרת לו לאכוף על יתר המעוולים השתתפות. אף הפגיעה באינטרס הדיוני הינה מצומצמת וזמנית כאשר למעוול הכוח והזכות להסירה בין על ידי צירופם בהודעה לצד שלישי ובמסגרת תביעת הניזוק ובין במסגרת תביעה עצמאית שלו כלפיהם. במקרה דנן, הנתבעים מיצו את זכותם והגישו הודעת צד ג' נגד המעוולים הנוספים לטענתם ומשכך גם לא ניתן לטעון כי נגרם להם נזק כלשהו בכך שרק הם נתבעו". כאמור, אין בחיוב הנתבע במלוא הנזק כדי לפגוע מהותית בזכויותיו, שכן בהתאם להוראת סעיף 83(א) לפקודת הנזיקין, "אין פסק הדין שניתן נגד מעוול החב על אותו נזק, חוסם בעד הגשת תובענה נגד אדם אחר שאילו נתבע לדין היה חב על אותו נזק כמעוול יחד". האמור מתיישב עם מטרת דיני הנזיקין, כפי שנקבעה ע"י כב' הנשיא ברק: "מתן תרופה לניזוק על הנזק שסבל, ומטרת דיני הפיצויים היא, על כן, שלילת התוצאה של מעשה הנזיקין, בדרך של העמדת הניזוק, עד כמה שהדבר ניתן להעשות, באותו מצב בו היה נתון בעת מעשה הנזיקין, ללא מעשה הנזיקין. הפיצויים באים, אפוא, להגשים מטרה תרופתית (remidial)" (שם, בעמ' 248)" (צוטט בד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר, פ"ד מד(2) 89, 96). נזקי התובע: התובע טען לנזקים בסך 30,884 ₪ הכוללים נזקים לרכב, שכ"ט שמאי ואובדן הכנסה. התובע לא צרף חשבונית מס לתיקון בטענה ש"אצלנו בשטחים אין דבר כזה חשבוניות", אך תביעתו גובתה בחוו"ד שמאי ומכאן, שיש לפצותו בהתאם לנזקים המפורטים בחווה"ד. יצוין, כי התובע טען שאין לנכות את המע"מ שכן כך נהוג ברשות הפלסטינאית, אלא שמעבר לעובדה שלא צורפה כל ראיה בתמיכה לאמור, הרי שהשמאי אליו פנה התובע, שמאי המוסמך גם ברשות הפלסטינאית ובעל רשיון משרד התחבורה הפלסטיני, קבע כי יש להפחית את רכיב המע"מ ומכאן, שלא ניתן להסתמך אך על חלקים מחווה"ד לביסוס התביעה. אוסיף, כי כנטען בחווה"ד, בפני השמאי הוצגו "חשבוניות התיקון", עליהן ביסס את חוות דעתו. מכאן, שהתובע יפוצה בסך 21,501 ₪. לא כך במקרה של שכר השמאי, אשר למרות שהמדובר בשמאי שהינו גם בעל רישיון ישראלי, שאף הוסיף לשכרו מע"מ בשיעור המקובל בישראל, לא מסר בידי התובע חשבונית מס, כנטען, אלא מסמך המשך לחוות הדעת, המהווה מעין חשבון עסקה בלבד (הוגדר ע"י השמאי כ"חשבון שכ"ט והוצאות"). אוסיף, כי השכר המבוקש הינו אף על הצד הגבוה. מאחר שאין מחלוקת כי בוצעה שמאות וניתנה בידי התובע חוו"ד מפורטת, ישופה התובע בסך 1,000 ₪ לפי אומדן ובהתאם לשיעורים המקובלים בשמאות בנסיבות כאמור. התובע טען לאובדן הכנסה בסך 2,200 ₪ ("אני מרוויח לפחות 550 ₪ ליום עבודה נטו"), אך האמור נטען בעלמא ללא פירוט מינימאלי וללא ראשית ראיה. התובע לא הבהיר את שיעור הכנסותיו ברוטו, לא פרט את הוצאותיו ואת שיעורם ולא צירף כל ראיה או אומדן לקביעת שיעור הכנסותיו הנטענות. מסקנת הדברים הינה שהנתבע יפצה את התובע בסך 22,501 ₪. מאחר שאין בנמצא חשבונית תיקון, כאשר לא צורפה אסמכתא בדבר מועד התשלום, לסכום האמור יצורפו הפרשי הצמדה וריבית מיום הצגת החשבוניות בפני השמאי, 09/09/10. בנוסף ישלם הנתבע לתובע 1,000 ₪ בעבור שכ"ט השמאי, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 20/12/09 וכן, הוצאות ושכ"ט עו"ד ע"ס 4,000 ₪. מעוולים במשותף / ריבוי מעווליםעוולהתאונת דרכים