תביעה לפיצוי בגין נזקים עקב הפקדת שיק בחשבון שאינה חשבונה, זאת למרות שהתובעת רשומה כנפרעת על השיק. 2. לטענת התובעת, ביום 12.8.10 הופקדה בעבורה על ידי נציג חברת אמפא - מליבו (להלן: "אמפא"), המחאה מספר 05202390 על סך 58,000 ₪ (להלן: "השיק"). השיק הופקד לחשבון התובעת שמספרו 8633 בסניף 110 בקרית שמונה, כאשר ההפקדה בפועל נעשתה בסניף בנק דיסקונט בגבעתיים. לטענת התובעת, הסכום נשוא השיק לא הועבר לחשבונה ולאחר שחברת אמפא התעקשה כי ביצעה את ההפקדה, ולאחר מאמצים רבים הסתבר כי השיק הופקד בפועל לחשבון אחר. רק ביום 9.1.12 הועבר אל חשבונה של התובעת סכום השיק. לטענת התובעת המדובר ברשלנות של הבנק הנתבע (להלן: "הבנק" או "הנתבע") אשר העביר את סכום השיק לחשבונה באיחור רב, ללא הפרשי הצמדה וריבית לרבות הריבית החריגה שנגבתה, לטענתה ,מחשבונה באותו מועד, בגין הסכום החסר בסכום השיק. התובעת טענה כי, הנתבע נהנה מכספי השיק במשך כל התקופה במהלכה הופקד השיק לחשבון המוטעה. התובעת תבעה פיצוי בגין הוצאותיה לגילוי הסיבה לטעות. כן טענה התובעת כי עקב התרשלות הבנק והטעות כאמור, התרחש משבר אישי ועסקי בין התובעת ובעליה לחברת אמפא, משבר שהוביל לפירוק השותפות ביניהם ולנזקים כספיים. כן נטען כי בעקבות הגירעון, נאלצה התובעת ליטול הלוואות והשקעות מכיסם האישי של בעלי החברה. 3. הבנק טען בכתב הגנתו כי יש לדחות את התביעה שכן המדובר ברשלנות תורמת של 100% מצד התובעת, בשל העובדה שהתובעת לא עקבה אחר חשבונותיה ולא ערכה באופן סביר את הבירורים הנדרשים אלא רק כעבור למעלה משנה מהפקדת השיק. הבנק טען, כי השיק הופקד לחשבון שמספרו זהה לחשבון התובעת, המתנהל בסניף אחר- בסניף כיכר נוח בו הופקד בפועל השיק וזאת מאחר שהוראת ההפקדה שמסרה אמפא לבנק, לא כללה את פרטי הסניף בו מתנהל חשבון התובעת. הבנק הוסיף כי הפניה הראשונה לסניף הבנק בגבעתיים (שאוחד בהמשך עם סניף כיכר נוח), התקבלה רק ביום 28.12.11 וכבר ביום 9.1.12 בעקבות בדיקת הפניה, זוכה חשבון התובעת בסכום השיק. הבנק טען, כי התובעת דרשה תחילה פיצוי בסכום של 16,744 ₪ בלבד ואולם בהמשך, הגדילה את דרישתה בטענה לנזקים מופרזים שנטענו בעלמא. 4. מטעם התובעת העיד מר זיו אלוני- מנהל התובעת (להלן: "זיו"). מטעם הנתבעת העידה גב' עדנה אלון (להלן: "עדנה") רכזת אשראי בתקופה הרלוונטית בסניף כיכר נוח של הנתבע. דיון: 5. בראשית הדברים אתייחס לבקשתו של ב"כ התובעת להורות על מחיקת תצהירה של עדנה מאחר שהעדה אישרה כי נחתם בפקס. כפי שיפורט, אני מוצאת לדחות את הבקשה. יחד עם זאת, אבהיר כי גם אילו היה התצהיר נמשך מן התיק, סבורתני כי תוצאת פסק הדין הייתה זהה שכן די בתצהירו של זיו ובחקירתו על מנת להגיע למסקנת פסק הדין, על פיה קיימת רשלנות מצד הבנק, אך בצידה גם רשלנות תורמת בשיעור נמוך, של התובעת. כמו כן, לא הוכחו הנזקים הנתבעים. לגוף הטענה- הפרשנות שניתנה לסעיף 15 (א) לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א 1971 (להלן: "הפקודה"), הינה פרשנות מחמירה על פיה יש להקפיד על הדרישות הפורמאליות שיבטיחו כי המצהיר הבין את משמעות מתן התצהיר וכי אכן חתימתו מופיעה על התצהיר (ראה רע"א 9722/07 צינווירט נ. כהן). לפיכך ככל שהיה מדובר בבקשה בלבד אליה צורף תצהיר תמיכה בו היה נאמר כי החתימה אומתה טלפונית, או באמצעות הפקס, היה מקום להורות על מחיקת התצהיר. ראה גם החלטות בית המשפט אשר התייחסו למחיקה בנסיבות דומות אשר התייחסו לתצהיר תמיכה בבקשה, במסגרתה לא התייצב המצהיר בפני בית המשפט: רע"א 9722/07 צינווירט נ. כהן (תצהיר תמיכה בבקשת רשות ערעור), בש"א 8012/09 כהן נ. עמדי יוסף (תצהיר תמיכה בבקשה לעיכוב ביצוע). יחד עם זאת, שעה שהמצהירה התייצבה בפני בית המשפט, הוזהרה על ידי בית המשפט כי עליה לומר את האמת בנוסח הקבוע בסעיף 15 (א) לפקודה ואישרה במפורש בפני בית המשפט את נכונות תצהירה וחתימתה על התצהיר, די בכך כדי לרפא את הפגם. קיום דרישות סעיף 15 (א) לפקודה הינו הכרחי ולפיכך שעה שהמצהיר לא מתייצב בפני בית המשפט, דין תצהיר שלא הוקפד על דרישות סעיף זה, להימחק. יחד עם זאת, כשהמצהיר התייצב בפני בית המשפט והתברר כי הדרישות התמלאו שכן המצהיר הצהיר בפני בית המשפט כי הינו חתום על התצהיר וזאת לאחר שהבין את משמעות התצהיר, את חובתו להצהיר אמת וכי אחרת יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק, התמלאו דרישות פקודת הראיות ואין למנוע הגעה לחקר האמת בגין המחדל באופן בו הוגש התצהיר מלכתחילה. בעניין זה ראה גם החלטת ביהמ"ש בתא"מ 12054-11-10 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ. אשרף סרוג'י, שם בית המשפט הגיע לאותה מסקנה בדבר ריפוי המחדל באזהרת המצהיר על ידי בית המשפט ואף הוסיף: "ועוד החובה לנהוג בתום לב חולשת היא על הדין המהותי כמו הדיוני ומגמדת כל כלל פרוצדוראלי, יהיה נוקשה ככל שיהיה, מתוך שאיפה לקיום והגשת מלאכת העל של עשיית הצדק. גם הפעלת כוחותיו וזכויותיו הדיוניות של בעל דין, כגון העלאת התנגדות להגשת תצהיר או ראיה, כפופה היא לחובה זו. כל עוד הטענה לוקה בחוסר תום לב ובניצול טעות לשם השגת תוצאה שלא משרתת או חותרת תחת חשיפת האמת, ביחוד שעה שניתן להכשיר כדין את הגשת הראיה והתצהיר מבלי שיגרם עיוות דין למי מהצדדים, יהיה נכון לדחות טענה זו". 6. לאחר שעיינתי במסמכים שבפני, התרשמתי מעדויות הצדדים ושקלתי את טיעוניהם, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה: אין חולק שלבנק חובת זהירות מושגית כלפי לקוחותיו (ואף כלפי צדדי ג')- ראה ע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ. מנהל עזבון אופלגר פ"ד נ"ט (2) בעמ' 369-370. במקרה דנן לבנק הייתה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת לוודא כי השיק שהופקד לחשבונה, אכן הופקד כראוי. הבנק הפר חובת זהירות זו ולא נקט בכל האמצעים הסבירים לוודא כי החשבון שזוכה, הינו חשבון התובעת- הנפרעת, על גבי השיק. ודוק, המדובר בשיק משורטט למוטב בלבד. למרות טענת הבנק בסעיף 9 לסיכומיו, כי מס' הסניף לא הופיע בהוראת ההפקדה, הרי שאין חולק שעל גב השיק נכתב מס' הסניף. משמדובר בשיק למוטב בלבד ומשבגב השיק אף נכתב מס' הסניף- סניף 110,ולמרות זאת, הופקד השיק לחשבון שאינו חשבון הנפרעת ואינו בסניף 110, המדובר בהפרה של חובת הזהירות המוטלת על הבנק. ראה בעניין זה דברי בית המשפט בע"א 1560/90 משה צ'טיאט נ. הבנק הלאומי הראשון לישראל בע"מ פ"ד מ"ח (4) 498: "בנק גובה חייב לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא כי אכן חשבונו של המוטב (הנפרע) הוא אשר יזוכה. הפרת חובה זו על ידי הבנק הגובה עלולה לחייב אותו בפיצויים. בפרשת עתיד, בעמ' 177, קבע המשנה לנשיא (כתוארו אז) זוסמן כי: "המילים 'לחשבון הנפרע' הן גופן מילות הגבה, לאמור, הן מגבילות את הבנק הפורע במה שיש לעשות בכסף שגבה. עליו לדאוג לכך שחשבונו של הנפרע , שלו בלבד, ולא של אחר, יזוכה בסכום השיק". דברים אלה מקובלים עליי". בהתאם לעדות עדנה ומאחר שמדובר בשיק בסכום מעל 50,000 ₪, היה השיק אף אמור להיבדק על ידי מורשה החתימה של סניף הבנק, אשר עליו לבדוק שהשיק מופקד לחשבון הנכון (עמ' 11 שורות 23-24). עדנה אישרה כי הבדיקה לא נערכה כראוי שכן השיק הופקד לחשבון שגוי בניגוד לשם המוטב (עמ' 11 שורות 25-28), וכי המדובר למעשה בטעות של הבנק (אם כי לגישתה המדובר בטעות בהקלדה של הכספר שהפקידו- עמ' 13 שורות 4-5). גם אם תחילת הטעות, נבעה מטעותו של הכספר, הרי הבנק לא קיים את חובת הזהירות המוטלת עליו אף בהמשך, זאת מאחר שאותה טעות לא התגלתה בבדיקת מורשה החתימה שהיה אמור לבדוק שהשיק מופקד לחשבון הנכון. אם לא די באמור, עדנה אישרה כי באותו מקרה אף לא מופיעה חתימת השליח מטעם חברת השליחויות שביצעה את ההפקדה עבור אמפא. בכך שלא נדרש אותו שליח לחתום, הרי אף הוא לא יכול היה לגלות את הטעות שנעשתה. חובת הזהירות המוטלת על הבנקים נועדה להקנות לצדדים לשיק לא סחיר את הביטחון הנדרש כי שיק זה לא יוכל להיפרע, אלא לחשבון הנפרע על פיו: "פעילות סבירה ואחראית של פקידי הבנק, הייתה יכולה במקרה דנן למנוע אירוע המקרה דנן, או גרימת נזק על פיו ולפיכך הטלת אחריות במקרה דנן דרושה ונכונה כדי להביא הגורמים המוסמכים בבנק לפעול בדרך הראויה היחידה ולהימנע "מקיצורי דרך" שננקטו במקרה דנן וגרמו לנזק... הסרת אחריות מהבנק במקרה דנן שהוא מקרה בולט של רשלנות, כאשר שיק משורטט על שם אחד מופקד בחשבון אחר, מנוגדת למדיניות משפטית ראויה שמטרתה עידוד הבנקים להקפיד בנושא ולפעול בקפדנות ראויה למניעת הישנות מקרים אלו" תא' (חי) 7408/08 י.ב. קורמן מערכות אינסטלציה (1992) בע"מ נ. בנק לאומי הסניף הראשי חיפה, וכן ראה ת"א (תא) 46133/05 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ. בנק דיסקונט מרכנתיל בע"מ. לסיכום- לא שוכנעתי ולא הוכח כי הבנק נקט את אמצעי הזהירות הסבירים על מנת להבטיח כי השיק יופקד לחשבון הנפרעת וכי מגבלת העבירות המשורטטת על השיק תישמר. טענות הבנק לרשלנות תורמת, כפי שייבחנו להלן, אינן מאיינות את אחריותו וחובתו של הבנק לנזק שנגרם עקב התנהלותו. 7. רשלנות תורמת של התובעת- למרות שעיקר האחריות להתרחשות הטעות (אי נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים על מנת שהשיק לא יופקד לחשבון לא נכון), מוטלת על הבנק, הרי שלתובעת רשלנות תורמת לנזקים בגינם נתבע פיצוי בתיק, דהיינו לעובדה שרק ב- 9.1.12 זוכה חשבונה בסכום השיק ולא במועד מוקדם יותר. רשלנות התובעת הינה בהתנהלותה ובשיהוי הרב עד שגילתה את הטעות ועד שפעלה לזיכוי חשבונה בסכומו. מהמסמכים שבפני עולה כי הפניה הראשונה לבנק הייתה רק ב- 28.12.11 באמצעות מכתבו של יניב מאמפא אשר ביקש לברר לאיזה חשבון הופקד השיק. התובעת לא צרפה מכתב פניה מטעמה, או מטעם אמפא, במועד הקודם למועד זה. זיו העיד כי רק "במהלך 2011 לקראת סוף השנה, כשעשינו התאמות וסגירת השנה אז התגלה החסר" (עמ' 7 שורה 27), תשובה זו מתאימה אף למועד הפניה של אמפא כאמור, בסוף שנת 2011. העובדה שהתובעת לא בדקה ולא גילתה את החסר בסכום השיק בחשבונה יש בה כדי להעיד על רשלנותה. גם אם חברת אמפא נהגה להפקיד בחשבונה של התובעת את אותו סכום מידי חודש (טענה שהועלתה בעלמא, ללא כל ראיה תומכת), עדיין בדיקה שוטפת ועקבית של החשבון מידי חודש, הייתה מעלה כי באותו חודש לא הופקד לחשבונה הסכום של 58,000 ₪. זאת ועוד, זיו הודה כי בתקופה הרלוונטית אחיו רענן- הבעלים של התובעת, עבד וייצג את התובעת במסגרת שותפות התובעת באמפא, רענן אף היה מצוי בעבודתו במשרד הסמוך למשרדי אמפא ולכאורה אף היה מורשה חתימה של אמפא (זיו לא הכחיש כי בחתימת אמפא על השיק מופיעה חתימה הנחזית להיות כחתימת אחיו). למרות זאת ובאופן תמוה, לטענת התובעת (ראה סעיף 16 לתצהיר זיו), נמשכה הבדיקה לגילוי הטעות זמן רב באופן שגרם הוצאות רבות המגולמות בשעות עבודה ומאמצים רבים. מעבר לעובדה שכפי שיפורט טענה זו כלל לא הוכחה, הרי גם לא ברור מדוע נמשכה הבדיקה זמן כה רב: משחברת אמפא אינה "זרה" לתובעת, אלא התובעת שותפה בה ובעליה נמצא בסמוך לאמפא ואף מורשה חתימה אצלה, המדובר היה לכאורה, בבדיקה פשוטה ופניה ישירה לרענן שיבצע את הבדיקה. פניה ישירה לרענן ולאמפא ופניה מיידית לבנק, הייתה מגלה את הטעות מוקדם מהמועד בו התגלתה. טענות זיו בחקירתו כי פנה לבנק בקרית שמונה מיד עם הגילוי, לא נתמכה בכל ראיה. זיו לא זכר מתי פנה לראשונה לסניף הבנק בקרית שמונה ולא זכר כמה זמן לאחר מכן פנה לאמפא. זאת ועוד, טענתו של זיו בדבר פניות לאמפא, לא נתמכו בכל אסמכתא זאת למרות שבעדותו טען כי יש בפניו תכתובת ואף הפנה למייל מ- 11/11. ראשית אציין, כי מייל מ- 11/11 הינו עדיין ממועד של שנה ו- 3 חודשים (!) לאחר הפקדת השיק. שנית, בכל מקרה, התובעת לא צרפה ולא הגישה כל אסמכתאות אף לפניות ממועד זה, או מוקדם יותר ויש בכך לעמוד כנגד גרסתה כי בוצעו פניות מקדמיות כאמור. החזקה הראייתית בדבר הימנעות צד מהבאת ראיה רלוונטית, קובעת, כי אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היא הייתה פועלת נגדו, ויש בהימנעותו כדי לאשש את גרסת הצד שכנגד. "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר - ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו (602ז')". ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מ"ד (4) 595. הנה כי כן, מצאתי כי בהשתהות התובעת עד לגילוי הטעות ובהשתהות בפניה לבירור הטעות אצל הבנק, יש רשלנות תורמת, אותה אני מעמידה על שיעור של 10% בלבד. 8. שיעור הנזק- טענות התובעת לנזקים בגין הוצאות לצורך גילוי הטעות (שעות עבודה, מאמצים של עובדי, מנהלי, מנהלי חשבונות של החברה), לרבות הוצאות לשכירת שירותי רו"ח של החברה בעניין, או הוצאות להוצאות פלטי חשבונות, לא נתמכו בכל ראיה. בנקל יכולה היתה התובעת לצרף תדפיס מהבנק של פירוט עמלות ששילמה עבור הוצאת פלטי חשבונות. בנקל יכלה התובעת להעיד מי מטעם עובדיה בדבר השעות הנוספות אותם נדרשו לעבוד. העובדה שהתובעת לא צרפה כל ראיה או עדות לתמיכה בטענותיה אלו, עומדת כנגד גרסתה. באופן דומה, לא זומנה להעיד גם רו"ח מלכיור, אשר הוזכרה בתצהיר התובעת ואשר יכולה היתה להעיד גם על המאמצים הנטענים לגילוי הטעות וגם על ההוצאות שנגרמו בעניין. גם הטענה כאילו בעקבות הטעות חל משבר אישי ועסקי בין התובעת ובעליה לבין חברת אמפא, עד לפירוק השותפות בין השתים, הועלתה בעלמא ולא נתמכה בכל עדות או ראיה. לא הוזמן מי מטעם אמפא להעיד ואפילו רענן, אשר עבד בפועל בשותפות עם אמפא ובמשרד סמוך, לא העיד בעניין. לא הוצגו כל מסמכים לעניין רווחי השותפות, או ההפסדים כתוצאה מפירוקה (וזאת הגם שכאמור כלל לא הוכח כי פורקה בגין אותה הפקדה מוטעית). ההלכה הינה כי בכל מקרה, אין די בהוכחת עצם קיומו של נזק, אלא על הטוען לנזק להוכיח את גובה הנזק. בעניין זה ראה דברי בית המשפט בע"א 294/92 חיה דרוק נ. אליאסיאן פ"ד מ"ז (3) 23: "כמו כן הגישה הרווחת היא, כי על הנפגע להוכיח לא רק את עובדת הנזק אלא גם את שיעורו, כך שאפילו אם הוכיח הנפגע נזק, תידחה תביעתו אם לא הוכיח את שיעור הנזק". לעניין זה ראה לדוגמא דברי השופטת בן פורת בע"א 638/84 קאסם נ. עו"ד יואל, מנהל עיזבון המנוחה וילמינה מטוסיטן ואח' וערעור שכנגד (5) בעמ' 688: "בנושא דמי שכירות או פירות שהפיק המושכר או שיכול היה להפיק, משנתבעו אלה בכתב התביעה, היה על המערער שכנגד להניח יסוד לתביעתו זו. משלא עשה כן, דין הערעור שכנגד היה לכאורה להידחות. ערה אני לכך, שלפי הדין שקדם לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א 1970, שהובא באנגליה, אם הוכח שנגרם נזק אך לא הובאו ראיות על שיעורו, פסק בית המשפט לנפגע פיצוי נומינאלי. מצב זה השתנה עם כניסתו של החוק הנ"ל לתוקף, שכן אין בו זכר בפירוש או במשתמע לסעד כזה... אפילו הוכח שנגרם נזק, די בעובדה שלא הוכח שיעורו כדי שהתביעה תידחה". בית המשפט הציג שם את הדיעה שהובעה בעבר כאילו בית המשפט רשאי לפסוק פיצויים גם על דרך האמדן ואולם ההלכה כפי שנפסקה בסופו של דבר (ראה דעת הרוב כב' השופט ברק וכב' השופט כהן בע"א 355/80 אניסימוב בע"מ נ. מלון טירת בת שבע פ"ד לה (2) 800), הינה כי רק במקרים חריגים בהם לאור טבעו ואופיו של הנזק, קשה להוכיח בוודאות ובדייקנות את מידתו,די בכך שהנפגע יביא נתונים להערכתו של נזק על דרך האמדן. במקרה דנן, אין המדובר בנזק שיש קושי להעריכו, או לכמתו וכפי שפורט לעיל, יכלה התובעת להציג נתונים ואסמכתאות לטענותיה. כאמור,במקרה זה לא רק שגובה הנזק לא הוכח, אלא שביחס לטענות פירוק השותפות או הוצאות הנטענות לגילוי הטעות, אפילו עצם קיומו של הנזק (ולא רק גובהו), לא הוכח. 9. מאחר שהתובעת לא הוכיחה כל נזקים שהם מעבר לעובדה שהסכום שהיה אמור להיות מופקד בחשבונה ביום 12.8.10, הופקד בפועל בחשבונה רק ביום 9.1.12, הרי שהנזק שנגרם לה הינו החסר של סכום זה לתקופה שבנידון. התובעת לא הוכיחה כי באותה תקופה היתה ביתרת חובה ולפיכך אין לקבל את טענתה כי נגבתה ממנה ריבית חריגה. אדגיש, כי אמנם עדנה העידה כי הטווח בו מחויב חשבון של חברה בריבית חריגה, הינו בדר"כ ריבית פריים + 6 ואולם כאמור, התובעת לא הציגה דפי חשבון ולא הוכיחה כי חשבונה היה בחריגה בתקופה הרלוונטית. גם במקרה זה בנקל היתה התובעת יכולה להגיש תדפיס חשבון בנק ולהוכיח כי נגבתה ממנה ריבית חריגה, ומה היתה הריבית (או לכל הפחות להראות כי חשבונה עמד ביתרת חובה, לצורך חישוב הנזק על פי ריבית חריגה מקובלת, כפי שהעידה עדנה). אולם התובעת לא המציאה כל אסמכתאות בעניין. לאור האמור ובהעדר ראיות לכך שחשבונה של התובעת עמד בתקופה הרלונטית ביתרת חובה, לא זכאית התובעת לנזק כתוצאה מריבית חריגה. 10. אכן ברור כי אילו היו הכספים מופקדים לחשבון התובעת, וככל שלא היתה ביתרת חובה, היתה התובעת יכולה לעשות בכספים שימוש. יחד עם זאת, גם בעניין זה לא טרחה התובעת להציג בפני כל ראיות באשר לריבית אשר ניתן היה לקבל בתקופה הרלוונטית בבנק דיסקונט, או בכל בנק אחר, על פקדון שקלי בסך 58,000 ₪. בית המשפט אינו בנקאי ואינו רשאי להסתמך על בדיקות עצמאיות באשר לשיעורי הריבית המקובלים. יודגש כי שיעור הריבית המקובל לפיקדון בסכום הנידון הינו בגדר עניין המצדיק ראיה. ראה בעניין זה דברי בית המשפט בע"א 2666/05 מדינת ישראל נ. אינסופקו הספקה לתעשיה בע"מ, שם הביע בית המשפט דעתו כי חוות דעת שמאי שהגיש צד אחד (לעניין שיעור הריבית שניתן היה להפיק שם מהכספים), לא היתה מבוססת. מאידך הצד האחר שם לא המציא כל נתונים רשמיים אליהם הפנה ולפיכך קבע בית המשפט: "אין זה מתפקידו של בית המשפט להשיג את הנתונים ולחשב בעצמו את שיעור הריבית ,עניין המסור למומחים". בהערת אגב אציין, כי גם הטענה כאילו הרוויח הבנק כתוצאה מהטעות לא הוכחה, שכן לא נסתרה עדות עדנה כי על כסף המועבר לחשבון עו"ש לא מקבל הבנק ריבית. 11. לאור האמור, בנסיבות ובהעדר ראיות מטעם התובעת, אם ראיות לכך שחשבונה היה מצוי בתקופה הרלוונטית ביתרת חובה, ואם לשיעור הריבית על פיקדון בו יכלה להפקיד הכספים(ככל שחשבונה לא עמד ביתרת חובה), אין אלא לפסוק הפרשי הצמדה וריבית על הסכום שלא הועבר לחשבונה. הפרשים אלו יש לחשב מהמועד שהיה צריך סכום הכסף להיות מופקד בחשבון התובעת ועד למועד בו הועבר הסכום לחשבונה בפועל ומאז ואילך עד מתן פסק הדין יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית על הסכום המתקבל. בעניין זה אציין כי כבר נפסק שהצמדת הכסף, היא הנותנת לנושה את שווי הסכום האמיתי אותו היה זכאי לקבל במועד החוקי אותו היה צריך לקבלו ואילו את המשמעות של חלוף הזמן והאיחור בתשלום מגלמת הריבית. המבחן הקבוע בחוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א- 1961 קובע את האופן בו ראה המחוקק לשקף את הסכום לו זכאי נושה שלא קיבל את הסכום המגיע לו במועד. לאור האמור, זכאית התובעת להפרשי הצמדה וריבית על פי החוק, על הסך של 58,000 ₪ מיום 12.8.10 ועד מועד הפקדת הכספים בחשבונה ביום 9.1.12- סה"כ 3,916 ₪. בהפחתת 10% רשלנות תורמת זכאית התובעת לסך של 3,525 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית עד מועד פסק הדין, ולפיכך אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סכום של 3,724 ₪. בנוסף, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט, לרבות שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 2,000 ₪. סכומים אלו ישולמו לתובעת תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. שיקיםפיצויים