ערעור כלפי ההחלטה להתנות את הרשות להתגונן בהפקדת סכום התביעה

ערעור כלפי ההחלטה להתנות את הרשות להתגונן בהפקדת סכום התביעה, והן לגבי הקביעה כי תינתן למבקשים רשות להתגונן, אך ורק בטענה לפיה אין תוקף לחתימת המערערים. ההחלטה הפרטים במלואם מופיעים בהחלטה ולכן אתאר אותם בקצרה. המערערות 1 ו- 2 התקשרו בהסכם שכירות לגבי נכס ברח' כצנלסון עם חברת אלי דן חברה לבנין בע"מ (להלן: "המשכירה"), (להלן: "הסכם השכירות"). המערערות 1 ו- 2 חפצו להשתחרר מהסכם השכירות וחתמו עם המשיבה על הסכם נוסף לפיו נוטלת על עצמה המשיבה את התחייבויות המערערות 1 ו- 2 כלפי המשכירה, בתמורה לכך שהמערערות 1 ו- 2 ישלמו למשיבה מידי חודש סכום של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ. (להלן: "ההסכם"). המערערות 1 ו- 2 שילמו למשיבה סכום זה במשך מספר חודשים ולאחר מכן הפסיקו את התשלומים. בעקבות כך הוגשה התביעה. המערערות 1 ו- 2 טוענות, כי ההסכם לא נחתם על ידם אלא על ידי המערער 3 (להלן: "המערער") ולא הוטבעה עליו חותמת החברה, ולכן אין תוקף לערבותו של המערער. המערערים טוענים כי ההסכם המאוחר הינו "לתשלומי עושק" שכן אין למערערים כל תמורה בגינו, ההסכם נחתם תחת לחץ פסול והטעיה חמורה ולכן אין לו תוקף. בהחלטה מנומקת נדחו הטענות בדבר עושק, אילוץ והעדר תמורה וניתנה הרשות להתגונן. בכל הנוגע למערערים 2 ו- 3 בטענה לפיה אין תוקף לחתימת המערערת 2, וממילא אין תוקף לערבות המערער 3 כלפי המערערת 2. בכל הנוגע למערערים 1 ו- 3 הותנתה הרשות להתגונן בהפקדת סכום התביעה, שכן המערערת 1 לא המציאה עותק ממסמכי ההתאגדות שלה, ולא הוכיחה כי אין די בחתימת המערער 3 גם כאשר היא מופיעה ללא חותמת, על מנת לחייב את המערערת 1. התוצאה האופרטיבית היא שלמערער 3 שערב לחיובי המערערת 1 ניתנה רשות להתגונן בתנאי שיפקיד את סכום התביעה. טענות המערער המערער טוען כי ההסכם הינו בלתי חוקי שכן לא מופיעה בו תמורה. אין תוקף להתחייבות של המערערת 1 ללא חותמת. המערער 3 העיד על כך בדיון ולערעור צורף פרטיכל שמאשר זאת. אין מקום לעריכת הבחנה בין המערערת 1 למערערת 2 לגביה לא הותנתה הרשות להתגונן בהפקדת מלוא סכום התביעה. התנית מתן הרשות להתגונן בהפקדת סכום התביעה כאשר המערערות 1 ו- 2 נמצאות בקשיים כלכליים תנעל בפניהם את שערי בית המשפט. בערעור קיימת הפניה להתנגדות, שם נאמר שההסכם נחתם עקב לחץ פסול ותוך הטעיה של המשיבה. המערערים סברו שתהיה להם תמורה מההסכם, אולם כאשר הבינו שלא מובטחת תמורה, נמנעו מלחתום חתימה מחייבת על ההסכם. ההכרעה לאחר שעיינתי בטענות החלטתי לדחות את הערעור. בע"א 248/89 החברה הכללית למוזיקה (1973) בע"מ נ' וורנר פ"ד מ"ו(2) 273, נאמר כי, בתביעה שמוגשת בסדר דין מקוצר יש לתת לנתבע רשות להתגונן, כאשר יש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה ולו בדוחק מפני התביעה. על בית המשפט לצאת מנקודת הנחה שהעובדות המפורטות בתצהיר הן נכונות. יחד עם זאת, מוסיף בית המשפט כי, אין מדובר בהנחה בעלמא. יתכן שהנחה עובדתית שטוענים לה תקרוס לחלוטין בעת החקירה הנגדית, או מול חומר הראיות כולו, וזאת כאשר בחינה של החומר אינה מצריכה לבחון שיקולי מהימנות, וכאשר אין צורך להכריע בין גרסאות נוגדות. די לעיין בהתנגדות לביצוע התביעה ובחקירת המערער, בכדי להגיע למסקנה שלא קיים בסיס לטענות הסתמיות והכלליות שהועלו בה. המערערים טוענים, שמדובר בהסכם שאין בגינו תמורה, ולכן התשלומים שמשולמים בעקבותיו משולמים כתוצאה מעושק. לטענת המערערים, היתה כוונה לבצע עסק משותף עם המשיב, אולם הכוונה לא התממשה ולכן דרש המערער החזר של התשלומים ששילם למשיבה. המשיבה הפעילה לחץ פסול וביצעה הטעיה של המערער עובר לחתימה על ההסכם. בהחלטה נדחות הטענות בדבר עושק, אילוץ והעדר תמורה על בסיס המסקנה העולה מתצהירי המערערים ומחקירת המערער 3. בית המשפט דן במרכיבי עילות ביטול אלה, ומגיע למסקנה שלא הוכחו התנאים המאפשרים שימוש בהם לצורך ביטול ההסכם. לכך יש להוסיף, כי המערערות פעלו על פי ההסכם ושלמו מספר תשלומים, וכי לא ניתנה הודעת ביטול במועד. יש להדגיש כי התמורה העיקרית שקיבלו המערערים, כתוצאה מחתימת ההסכם, היא שחרורם מחוזה השכירות. על מנת לסבר את האוזן, התמורה שהיה על המערערים לשלם בגין חוזה השכירות עומדת על 12,000 ₪ לחודש. בהסכם נאמר במפורש שהתשלום של 2,000 ₪ ניתן בתמורה לשחרורם של המערערות 1 ו- 2 מהסכם השכירות. אין להתפלא על המערערים, על שהעדיפו להתקשר בהסכם, מה שיבטיח להם ביטול בהסכמה של הסכם השכירות ותקווה לפעילות משותפת עם המשיב. במועד החתימה על ההסכם היו המערערים תחת סיכון, לפיו יאלצו לשלם דמי שכירות גבוהים על נכס שאין להם ממנו תמורה. במכתב מיום 28.4.11 שצרפו המערערים לתצהיריהם כותב ב"כ המשכירה כי המערערים חתמו על הסכם שכירות עם המשכיר. סמוך לאחר חתימת ההסכם, ביקשו המערערים להביא שוכר משנה חלופי במקומם, בתנאי הסכם השכירות המקורי. בעקבות החתימה על הסכם השכירות עם המשיבה, בא לידי סיום הסכם השכירות. לאחר שבוטל הסכם השכירות, ולאחר שהמערערים הגיעו למסקנה כי לא יפיקו תועלת מההסכם, החליטו להפסיק לכבד אותו. אלה העובדות העולות מההתנגדות, מהחקירה ומהמסמכים שצרפו המערערים, ולא ניתן להתחמק מהם. בדין החליט בית המשפט, לא לתת למבקשים רשות להתגונן בטענות הנוספות, שהועלו באופן כללי ללא פירוט, תוך קושי להבין מהי הטענה כלפי המשיבה "ששחררה" את המערערים מהסכם השכירות. גם בכל הנוגע לטענת תוקף ההתחייבות, לא עומדת הטענה על בסיס איתן. המערערים 1 ו- 3 לא עשו את המינימום הנדרש, ולא צירפו עותק ממסמכי ההתאגדות שמהם ניתן ללמוד כי אין די בחתימתו של המערער 3 ללא חותמת בכדי לחייב את המערערת 1. רק במסגרת הליכי הערעור צרפו המערערים פרטיכל של המערערת 1 מיום 14.9.08 לפיו חתימת המערער 3 בצירוף חותמת המערערת 1 תחייב את המערערת 1. לא היה המקום לצרף פרטיכל זה ללא הגשת בקשה מתאימה, תוך התיחסות לשאלה מדוע לא צורף להתנגדות. זאת ועוד, גם צירוף פרטיכל זה אין בו בכדי להועיל יתר על המידה למערערים. המערער 3 ציין בכותרת ההסכם כי הוא מוסמך לחייב את המערער 1 בחתימתו. לא נאמר בהסכם כי עליו להטביע את חתימתו על גבי חותמת החברה. כיום הוא מבקש להתכחש להצהרתו, שבעקבותיה הסכימה המשיבה לחתום על הסכם שכירות עם המשכירה. המערער אישר בחקירתו, שהשיקים שמשכו המערערות במשך מספר חודשים, על פי ההסכם, נחתמו גם על ידי השותף השני אצל המערערות, ויצאו מהחשבונות של שתי המערערות (עמוד 7 שורות 21 - 25). בהמשך מתוארת הסיבה להפסקת התשלומים. היתה כוונה לבצע פעילות משותפת בין המערערות לבין המשיב. לאחר מספר חודשים, עקב אובדן הכנסות של המערערים, החליט המערער שאינו יכול לשלם ללא תמורה והפסיק על דעת עצמו את התשלומים. (עמוד 8 שורות 1 - 8). כידוע גם חוזה שאיננו חתום על ידי מי מהצדדים יכול להעיד על גמירות הדעת של הצדדים להתקשר בהסכם מחייב. בע"א 2036/94 ברוך טרבלסי ואח' נ' דוד טרבלסי ואח' פ"ד נ"ג(1) 457 נאמר כי, יתכן ולמרות העדרה של חתימה יגלה בעל דין בהתנהגותו את דעתו כי ההסכם הינו מחייב. הויתור על דרישת החתימה מוצדק באותם מקרים שבהם ברור, כי נעשה ניסיון על ידי אחד הצדדים להתחפר מאחורי דרישה פורמליסטית, כדי לבטל התחייבות שנעשתה לאחר גמירת דעת. במקרה שבפני קיימת חתימה של המערער, כאשר בהסכם נאמר שחתימתו מחייבת את המערערת 1. בע"א 230/80 פנידר חברה להשקעות פיתוח ובנין בע"מ נ' דוד קסטרו פ"ד ל"ח(2) 713 נאמר, כי גם כאשר נחוצה חותמת של חברה והחוזה נחתם ללא הטבעת חותמת, אולם החברה ראתה בו מסמך מחייב ופעלה על פיו, ניתן לראות בהתנהגותה משום אישור בדיעבד של פעולות המנהל (סעיף 2 לפסק דינו של השופט ברק). לפיכך אני סבור שגם אם היו המערערות 1 ו- 3 מצרפות מלכתחילה את הפרטיכל שקובע את זכויות החתימה ועל אחת כמה וכמה כאשר לא צירפו אותו, היה מקום להתנות את מתן הרשות להתגונן בהפקדת ערבות על מלוא סכום התביעה. המדובר בפתרון מאוזן שמאפשר מחד ניהול פרשת הגנה כאשר סיכוייה נמוכים ומנגד אינו אפשר דחית הקץ בטענות הגנה שאינן מבוססות על ראיות נאותות ואשר הסיכוי לקבלתם נמוך. בע"א 507/85 בדר פנון נ' שטראוס פ"ד מ"ג(1) 106 נאמר, כי גם במקרה גבול אין מקום להתערבות בשיקול הדעת של הערכאה הראשונה (סעיף 6 לפסק הדין). קיימת הבחנה בין המערערת 1 לגביה קיים צורך בחתימת המערער 3 לבדו בצירוף חותמת לבין המערערת 2 לגביה קיים צורך בחתימת אדם נוסף על גבי חותמת החברה. סוף דבר הערעור נדחה. אני מחייב את המערערים בהוצאות הערעור ללא קשר לתוצאות בסכום של 3,500 ₪. לא יופקד מלוא סכום התביעה עד ליום 20.7.13 בקופת בית המשפט, יראו את בקשת המערערים 1 ו- 3 כבקשה שנדחתה, ובמקרה כזה ישלמו המערערים 1 ו- 3 למשיבה סכום של 2,800 ₪ כפי שנקבע בהחלטה.בקשת רשות להתגונןערעור