טען שהאמור בכתב ההגנה של הנתבעת מהווה "לשון הרע" כמשמעו בחוק איסור לשון הרע התשכ"ה - 1965. הנתבעת מצידה הגישה תביעה שכנגד ע"ס 40,000 ₪, תוך טענה לפגיעה בשמה הטוב, במטה לחמה, במוניטין שלה והוצאות שנגרמו לה כתוצאה מהתנהלות זו. הצדדים הסכימו לסיים את התיק במסגרת ק.מ. מורחב אשר יהווה דיון סופי ובמהלכו שמעתי את גירסת התובע ואת גירסת הנתבעת, כאשר התובע הגיש תצהיר כפי שהוריתי ואילו הנתבעת/התובעת שכנגד, לא הגישה תצהיר שכזה. בנסיבות אלה ניתן פטור ממחצית שנייה של אגרת בימ"ש (אך לא ביחס למחצית הראשונה ואליה אתייחס בסוף פסה"ד), הן ביחס לתביעה העיקרית והן ביחס לתביעה שכנגד. לאחר עיון בכתבי הטענות, בתצהיר התובע ובעדותו בפניי, בעדות הנתבעת וכן בכל החומר נשוא התביעה הקטנה אשר בגינו הוגשה תביעה זו, אני נותן בזאת את פסיקתי. אני דוחה את התביעה ואת התביעה שכנגד. להלן נימוקיי: 1. אתחיל בתביעה העיקרית - לצערי, לא מצאתי תום לב בהתנהגות התובע. לא ייתכן שיסכים לפשרה הוגנת ונדיבה על המקרה שהוצג בפני כב' השופטת לובנה שלאעטה, לא יביע בפרוטוקול מחאה כלשהי על האמור בכתב ההגנה ואח"כ, 3 חודשים אחרי פסה"ד, יתבע כאילו דבר לא קרה. כך העיד התובע בפרוטוקול ישיבת ביהמ"ש מיום 26.6.12 בפני כב' השופטת שלאעטה: "אני מבקש מביהמ"ש כי יחייב את הנתבעת ב- 300 ₪. שילמתי 5.60 ₪ שלא הייתי צריך לשלם. שילמתי 50 ₪ אגרת בימ"ש ואני מבקש שביהמ"ש יפסוק לי עוגמת נפש". נכון הדבר שפסה"ד ניתן תוך שמירה על טענות הצדדים, אך לא מצאתי כי התובע טען בפרוטוקול לפגיעה בשמו הטוב והסברו בע"פ בישיבה מיום 2.7.13 בפניי, כי אמר זאת לשופטת במפורש אך דבריו לא נרשמו בפרוטוקול נדחית על ידי. 2. המדובר בכתב הגנה שהוגש במסגרת תביעות קטנות. ספק בעיני אם האמור בכתב הגנה זה מהווה "פרסום" כמשמעו בחוק איסור לשון הרע. בכתב ההגנה מתארת הנתבעת התנהגות שנראתה לה בלתי הגיונית ולא נורמטיבית והיא הסבירה זאת היטב בישיבת ביהמ"ש מיום 2.7.13. אני מצטט: "כתבתי שהוא אדם בודד מאחר שכל הזמן הוא בא למרכז, יושב שעות ובוהה והבנתי מכך שהוא אדם בודד. זו היתה התחושה שלי. רק רשמתי את זה בכתב ההגנה". ובהמשך, ואני נותן אמון מלא בעדותה: "אם אני מכרתי עיתון לבן אדם וכעבור יום הוא מחזיר את העיתון ואני אומר לו שנכון, לא הייתי צריכה לגבות ממנו 5 ₪ והחזרתי לו 10 ₪ והוא אומר לי שהוא רוצה לתבוע אותי ואני אמרתי, על מה אתה רוצה לתבוע אותי? הוא אומר לי על ביזיון בימ"ש ועדיין לא היינו בבימ"ש. אז זה נראה לי התנהגות לא נורמטיבית". כלומר, הנתבעת פשוט מתארת מה שראתה ומה שהרגישה. דבריה מצוינים בכתב הגנה בתביעות קטנות, המיועד לעיני הצדדים בלבד במערכת סגורה ולא לעיני כל (אינטרנט) וגם אם ניתן לראות בדברים אלה "פרסום" כמשמעם בחוק פרסום לשון הרע, הרי ניתן בהחלט להפעיל את כל הגנות חוק איסור לשון הרע בכך שהיא מציינת "אמת דיברתי" לעניין תחושותיה לגבי התנהגותו, איומיו בתביעה ובביזיון בימ"ש (כאשר עדיין לא מתנהל בכלל בימ"ש) לעניין תחושתה כי הוא סובל מבעיה נפשית כלשהי. עוד יש לזכור, כי בכתב הגנתה בפני כב' השופטת לובנה שלאעטה, ציינה הנתבעת כי התובע צעק וגידף והיא זו שנפגעה מכך, ובעדותה בפניי העידה וציינה כי היא חוששת מהתובע ומפחדת ממנו וכי היא חשופה לאיומים (טענות שהוכחשו ע"י התובע מכל וכל). 3. לא ניתן להתעלם מחוסר הפרופורציונאליות שבהגשת כתב תביעתו של התובע. תחילה, מגיש התובע תביעה בתביעות קטנות ע"ס 1,600 ₪. בהמשך מוכן להקטין את התביעה, על פי הפרוטוקול, ל- 300 ₪ בלבד. לאחר מכן מוכן לסיים את התיק ב- 120 ₪ תוך אי ציון דבר וחצי דבר לגבי פגיעה בשמו הטוב. שלושה חודשים לאחר מכן מגיש תביעה ע"ס 100,000 ₪ וכאשר הוסבר לו כי הוא ייאלץ, אם תביעתו תידחה, לאור העובדה כי מדובר באירוע מינורי של קניית עיתון תוך תשלום הוא מתפרץ ומאיים ולבסוף מקטין את תביעתו ל- 30,000 ₪, כאשר עדין הוא חשוף לתשלום מחצית ראשונה של האגרה. כל ההתנהלות הזאת יוצרת תחושה לא נוחה לגבי התנהלותו של התובע. אשר על כן, לא מצאתי כי דין התביעה להתקבל ודינה להידחות. לגבי התביעה שכנגד: לא היה צורך למעשה בהגשת תביעה שכנגד, שכן למעשה בתביעה שכנגד דורשת הנתבעת הוצאות אך בנוסף טוענת כי נפגע שמה הטוב, המוניטין שלה ומטה לחמה. הנתבעת לצערי לא הגישה תצהיר ולא הביאה כל ראיות לתמיכה בטענותיה. אין ספק שהתביעה וגרירתה לביהמ"ש היתה כרוכה באי נוחות מצידה, אבל לא היתה לכך שום הצדקה להגיש תביעה נגדית ע"ס 40,000 ₪ אשר מהווה אך ורק משקל נגד לתביעתו הלא מוצדקת של התובע. אשר על כן, דין תביעתה להידחות ולאור העובדה שלא הגישה תצהיר ושלמעשה התביעה שלה היתה רק משקל נגד, אם כי ברור שנגרמו לה הוצאות מוצדקות, פסיקתי תהיה כדלקמן: בקשתו של התובע לפטור מהאגרה בתביעה שהגיש, שכאמור נדחתה ע"י כב' הרשם קבאני, כאשר התשלום יהיה על פי התוצאה ועל פי תוצאת פס"ד זה, ישלם התובע את המחצית הראשונה של האגרה על פי הודעה שתשלח אליו ממזכירות ביהמ"ש, עד סכום של 30,000 ₪. אם לא ישלם את המחצית הראשונה של האגרה תוך 30 יום, יש להעביר את התיק למדור אגרות לצורך טיפולו. בנוסף, התובע ישפה את הנתבעת על סכום האגרה ששילמה בתביעה שכנגד ובתוספת הוצאות משפט מינימאליות בסך של 1,000 ₪ כולל. סכום זה יישלם התובע לנתבעת תוך 30 יום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק. קרוב לוודאי שהתובע יבקש לערער לבימ"ש מחוזי, זו זכותו כמובן ולא אמנע אותה ממנו. עם זאת, הייתי מציע לו בטרם יגיש תביעות שכאלה בבימ"ש כי יתייעץ ביחס אליהן. כתב הגנהמסמכיםלשון הרע / הוצאת דיבה