נטען כי הסכם השכירות הופסק בהסכמה נוכח קשיים כלכליים אליהם נקלעו טענה אותה מכחישה התובעת מכל וכל. העובדות התובעת הינה חברה פרטית ובעלת זכויות החכירה במבנה תעשייתי ברחוב היצירה 2, באור יהודה (להלן: "המבנה"). הנתבעת 1, מיכאל ינוקא בע"מ (להלן: "הנתבעת") הינה חברה פרטית והנתבע 1, מיכאל ינוקא (להלן: "הנתבע") הינו בעל השליטה בנתבעת. במסגרת זכויותיה במבנה, לתובעת זכות החכירה בחנות בשטח של 168 מ"ר בקומת הקרקע במבנה (להלן: "המושכר"). בהתאם לחוזה שכירות מיום 7.9.04 השכירה התובעת את המושכר לחברה בשם כרמל אחזקות אי.אל. בע"מ. מספר שנים לאחר מכן, ביום 13.9.10, נכרת הסכם בין התובעת לבין הנתבעת שלפיו שכרה הנתבעת את המושכר באותם תנאים שבהסכם השכירות מיום 7.9.04 (ההסכם בין התובעת לנתבעת יכונה להלן: "הסכם השכירות"). בהסכם השכירות נקבע, בין היתר, שהנתבע יהיה ערב אישית להתחייבויות הנתבעת. עוד נקבע בהסכם השכירות שהנתבעת תשכור את החנות לתקופה של 4 שנים מיום 1.10.10 וכי דמי השכירות יהיו סך של 10,936 ₪ לחדש בתוספת מע"מ (לפי 65.10 ₪ למ"ר). במהלך ספטמבר 2011, בטרם הסתיימה תקופת השכירות שנקבעה בהסכם השכירות, פינתה הנתבעת את המושכר ושיקים שמסרה לתובעת חוללו בשל הוראת ביטול. ביום 9.11.11 פנתה התובעת לנתבעים בכתב בדרישה לפירעון החוב המתייחס לתקופה שעד ליום 30.10.11 אך הפנייה לא זכתה למענה. לגורל דומה זכתה פנייה בכתב ביום 2.1.12 וביום 10.9.12 הוגשה תביעה זו. תמצית טענות הצדדים, ההליך והראיות לטענת התובעת, החלטת הנתבעים לחדול מתשלומים לפי הסכם השכירות ולפנות את המושכר בספטמבר 2011 הייתה חד צדדית והפרה יסודית של הסכם השכירות. התובעת מכחישה כל טענה שלפיה הסכימה להפסקת הסכם השכירות, וטוענת שיש לחייב את הנתבעים לשלם לה פיצויים על נזקיה בגין הפרת הסכם השכירות. התובעת טוענת שלאחר מאמצים עלה בידיה להשכיר את המושכר לשוכר אחר מיום 1.5.12 וכנגד דמי שכירות נמוכים יותר של 35 ₪ למ"ר בצירוף מע"מ. טוענת לפיכך התובעת שיש לחייב את הנתבעים לשלם את מלוא דמי השכירות שלא שולמו עד ליום בו השכירה את המושכר ביום 1.5.12; את מלוא ההוצאות השוטפות עד לאותו מועד (חשמל וארנונה); ואת ההפרש בין דמי השכירות שאמורה הייתה לקבל מהנתבעים לדמי השכירות שקבלה בפועל עד לתום תקופת השכירות שנקבעה. לטענת הנתבעים, הסכם השכירות לא הופר כלל אלא הופסק בהסכמה. לגרסת הנתבעים, לקראת ספטמבר 2011 נקלעו הנתבעים לקשיים כלכליים ולפיכך בקשו ממנהל התובעת שיאפשר להם לעזוב את המושכר. מנהל התובעת הסכים לבקשה זו וכך פונה המושכר בהסכמה בסוף ספטמבר 2011. עוד טוענים הנתבעים כי פעילות התובעת לאיתור שוכר אחר איננה עולה כדי קיום חובתה לפעול להקטנת הנזק. לפיכך, טוענים הנתבעים בכתב ההגנה שאין בסיס לתביעה ויש לדחותה. בדיון אשר התקיים ביום 13.2.13 הודיעו הנתבעים שביחס לאותם שיקים שמשכה ומסרה הנתבעת לתובעת, וחוללו, חוזרים בהם הנתבעים מהתנגדותם לפירעונם. נוכח הסכמה זו ניתן באותו דיון פסק דין חלקי לחיוב הנתבעים בתשלום סך של 26,000 ₪. בירור התביעה נמשך ביחס ליתרת סעיפי התביעה. התובעת תמכה גרסתה בתצהיר מנהלה, יאיר טננבוים. הנתבעים תמכו את גרסתם בתצהיר הנתבע וכן בתצהירה של רות ינוקא, רעייתו של הנתבע. בדיון שהתקיים בפני היום נחקרו המצהירים ובתום הדיון סכמו ב"כ הצדדים את טיעוניהם בעל פה. דיון אין בין הצדדים מחלוקת על כך שיחסיהם מושתתים על הסכם השכירות, אותו הסכם בכתב שנכרת עוד ביום 7.9.04 ואומץ בהסכם מיום 13.9.10. במוקד טענות הנתבעים עומדת הטענה שלפיה פינוי המושכר במהלך ספטמבר 2011 נעשה בהסכמה, לאחר שבפגישה שהתקיימה בסמוך לכך בין מנהל התובעת, יאיר טננבוים, לבין הנתבע - סוכם על הפסקת השכירות ופינוי המושכר בסוף ספטמבר 2011. למעשה, טוענים הנתבעים שבכך סוכם שתקופת השכירות הקבועה בהסכם השכירות תתוקן ותקוצר כך שתסתיים בסוף ספטמבר 2011. התובעת מכחישה את טענת הנתבעים לסיכום שכזה ונוכח מחלוקת זו הנה אשר התברר: בהסכם השכירות, בסעיף 16, נקבע במפורש שכל שינוי או תיקון בהסכם יהיו בתוקף רק אם נעשו בכתב ונחתמו כדין על ידי הצדדים. הנתבעים לא הציגו כל מסמך כתוב המבטא הסכמה לתיקון הסכם השכירות כפי שלטענתם סוכם. בגרסת הנתבעים בכל הנוגע לנסיבות פינוי המושכר חלה "התפתחות". בכתב ההגנה מטעמם אין כל זכר למסמך שנעשה בקשר עם הפסקת השכירות. בקדם המשפט שהתקיים ביום 13.2.13 טען ב"כ הנתבעים שאין מסמך חתום שכזה (עמ' 1; ש' 9 בפרוט') וזאת במענה לשאלת בית המשפט אשר הסב תשומת ליבו לאותה דרישה בהסכם השכירות לכך ששינויים מחייבים מסמך בכתב. רק בתצהירי הנתבעים אשר הוגשו מספר חודשים לאחר קדם המשפט הופיעה לראשונה הגרסה שלפיה נערך "מסמך עזיבה" במועד פינוי המושכר. הנתבע לא ידע בעדותו ליתן הסבר של ממש לשאלה מדוע לא הופיעה גרסתו בדבר קיומו של "מסמך עזיבה" בכתב ההגנה. האיחור בהעלאת הטענה והאופן בו הועלתה כאמור מקשים על מתן אמון בגרסת הנתבע לקיומו של "מסמך עזיבה". העדה מטעם הנתבעים, רות ינוקא, טענה שהייתה נוכחת בעת שהוסכם בין הנתבע למנהל התובעת, יאיר טננבוים, לקצר את תקופת השכירות. במהלך חקירתה הנגדית טענה גב' ינוקא שאף הייתה עדה לחימת "מסמך העזיבה" (עמ' 10; ש' 29 בפרוט'), אלא שבתצהירה אין רמז לקיומו של מסמך שכזה. לא ברור כיצד עובדה כה מהותית נשמטה מתצהירה של גב' טננבוים. במהלך עדותו הביא הנתבע תיאור של הפגישה עם מר טננבוים וחתימת אותו "מסמך עזיבה". כשנשאל מדוע לא צולם אותו "מסמך עזיבה" טען שמכונת הצילום התקלקלה, טענה שלא פורטה כלל בתצהירו. כשנשאל מדוע לא נטענה הטענה בכתב ההגנה טען שהייתה הצעה למתן פרקט במקום תשלום החוב, שאף זו גרסה שלא הוזכרה כלל קודם לכן. לפי המסמכים שצורפו פנתה התובעת לנתבעים במכתב מיום 9.11.11 ובמכתב נוסף מיום 2.1.12 בדרישה לתשלום החובות לפי הסכם השכירות. הנתבעים כלל לא הגיבו למכתבים אלו ואף זו התנהגות תמוהה, אם לטענתם היה סיכום שלפיו הופסקה השכירות. ואם טוענים הנתבעים לקיומו של "מסמך עזיבה", אפילו באיחור, לא ברור מדוע לא הוגשה כל בקשה שתחייב את התובעת לגלות את המסמך. נוכח העובדות אשר התבררו כאמור, אין כל אפשרות ליתן אמון בגרסת הנתבעים ונראה שכל הטענות לקיומו של "מסמך עזיבה" לא הובאו אלא לאחר שהתברר לנתבעים קיומו של אותו סעיף שמונע שינויים בהסכם השכירות בלא מסמך בכתב. לא בכדי לא הוצג מסמך שכזה, שכן מסמך שכזה לא נערך מעולם. זאת ועוד, ובפרט נוכח הקושי ליתן אמון בגרסת הנתבעים, מהתנהגות הצדדים עד להגשת התביעה עולה שהתובעת לא הסכימה מעולם לקיצור תקופת השכירות על ידי הנתבעים. פינוי המושכר בספטמבר 2011 לא נעשה בהסכמה אלא חד צדדית על ידי הנתבעים. חד צדדית על רקע הקשיים אליהם נקלעו ומאותן סיבות בגינן לא כובדו השיקים שמשכו. למעשה, בהיעדר מסמך כתוב וחתום, ניתן היה לדחות את טענת הנתבעים להסכם שכזה על הסף. לא בכדי הסכימו הצדדים בהסכם השכירות שכל שינוי ייעשה בכתב, אלא בדיוק כדי למנוע טענות שכאלו להסכמות בעל-פה. אשר על כן, אני דוחה את טענת הנתבעים וקובע שאי עמידתם בתנאי הסכם השכירות מאז ספטמבר 2011 ואילך היוותה הפרה יסודית של הסכם השכירות, הפרה אשר מקנה לתובעת את הזכות לפיצוי על נזקיה. אשר לנזקי התובעת, הרי שאלו פורטו בתצהירו של מר טננבוים והנה שהתברר בעניין זה: ביחס לשני השיקים שחוללו - הנתבעים הודו בחבותם וניתן בגינם פסק דין חלקי, שלפי מה שהתברר היום לא כובד בשל מצבם הכלכלי הקשה של הנתבעים. ביחס לחובות בגין צריכת החשמל (3,399 ₪ בגין הצריכה עד 1.8.11; 2,310 ₪ בגין הצריכה עד ליום 11.11.11) - העיד מר טננבוים שבעת פינוי המושכר נערכה קריאת מונה והחוב מתייחס אך ורק עד למועד הפינוי. לא הוצג כל תחשיב אחר מצד הנתבעים כך שלא מצאתי סיבה שלא לקבל את תחשיב התובעת בעניין זה. ביחס לחובות בגין ארנונה (20,400 ₪ בגין מסי ארנונה עד 1.6.12) - מר טננבוים הסביר שמדובר בהערכה כאשר בפועל שולם לעירייה סכום גבוה יותר והנתבעים לא הציגו כל ראיה שלפיה "וויתרה" העירייה על מסי הארנונה בתקופה זו. הנתבעים טענו שניתן היה לבקש פטור מתשלום בגין היות המושכר "נכס ריק" אלא שעליהם הייתה החובה לעשות כן ובכלל, לא הובאה כל ראיה שלפיה הייתה עיריית אור יהודה נעתרת לבקשה ואם הייתה הבקשה עומדת בתנאי תקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), תשנ"ג-1993. הנתבעים גם לא הסבירו מדוע חייבת הייתה התובעת לנסות ולנצל האפשרות לפטור שכזה כשהוא ניתן פעם אחת ולששה חודשים, כשסביר שינסה בעלים לשמור האפשרות לניצול זכות זו במצב בו אין הוא מאתר שוכר ולאו דווקא במצב בו שוכר הפר חוזה שכירות. ביחס לחובות בגין הפרשי שכר דירה (885 ₪) - לא הציגו הנתבעים כל גרסה נוגדת לתחשיבי התובעת. ביחס לחובות בגין דמי השכירות בסך של 65,621 ₪ בגין התקופה שעד 1.5.12 (מועד השכרת המושכר לשוכר חדש) ודמי השכירות בסך של 171,007 ₪ בגין ההפרשים ממועד זה ועד ליום 30.9.14 (מועד תום תקופת השכירות לפי הסכם השכירות) - לא הוצגה על ידי הנתבעים כלל כל כפירה בתחשיבי התובעת, ככאלו שמבטאים את נזקיה כדבעי. לטענת הנתבעים, לא פעלה התובעת במאמץ ראוי להקטין את נזקיה, כשכוונתם לכך שהתובעת לא פעלה כדבעי להשכרה מוקדמת יותר של המושכר או בדמי שכירות גבוהים יותר. בהתאם לסעיף 14 בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, מוטלת על נפגע מהפרת חוזה החובה לפעול להקטנת נזקיו. עם זאת, יש לזכור שנטל ההוכחה כי ניתן היה להקטין את הנזק הוא על המפר. נפגע יוצא ידי חובתו אם פועל הוא בסבירות. אין הוא נדרש לצאת מגדרו כדי להקטין את הנזק (ע"א 195/85 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סוראקי פ"ד מב (4) 811, 827). אם טוענים הנתבעים שהתובעת הפרה חובתה להקטנת הנזק, עליהם החובה להביא ראיות לביסוס טענה זו. אם, למשל, טוענים הנתבעים שהתובעת יכולה הייתה להשכיר את המושכר מוקדם יותר או בדמי שכירות גבוהים יותר, עליהם היה הנטל להביא ראיות לכך. הנתבעים לא עשו כן ולא הציגו ולו בדל של ראיה לביסוס טענה זו. התובעת מאידך, תיארה כיצד עשתה ניסיונות להשכיר את המושכר, כולל פנייה למתווכים ומו"מ עם חברה בשם דלקוב, אך בלא הצלחה. בהיעדר כל ראיה סותרת, לא מצאתי לפיכך כל סיבה לקבוע שהתובעת לא עשתה די להקטנת הנזק וטענת הנתבעים - נדחית. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים. כך מתברר כי קשיים כלכליים אליהם נקלעו הנתבעים הביאו לכך שנטשו חד צדדית את המושכר וחדלו מלקיים את התחייבויותיהם כלפי התובעת. ניסיון הנתבעים לטעון שהסכם השכירות הופסק בהסכמה או במסמך בכתב הופרכו, התברר שהנתבעים הפרו את הסכם השכירות ויש להשית עליהם את תשלום הפיצויים שיעמיד את התובעת באותו מקום בו הייתה לולא הופר הסכם השכירות. אשר על כן אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 301,980 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה. בהתחשב בכך שכבר ניתן פסק דין חלקי שלפיו חויבו הנתבעים ביום 13.2.13 בתשלום סך של 26,000 ₪, יש להפחית מסכום החוב האמור לעיל כפי שעמד ביום 13.2.13 - סך של 26,000 ₪. כמו כן ישלמו הנתבעים לתובעת את אגרת בית המשפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 35,000 ₪. חוזה שכירותעורך דיןחוזהמקרקעיןשכירות