נדחתה תביעה בגין העלאת דמי שכירות לניצולת שואה פסק הדין ניתן בהמשך לסיכומים בעל פה של הצדדים, בתום דיון ההוכחות שהתנהל ביום 25.6.13 בתביעה כספית שהגישה התובעת נגד הנתבעת בגין סך של 131,040 ₪. טענות התובעת בכתב התביעה התובעת היא ניצולת שואה ילידת 4.12.21, ובתה הגב' X X היא מיופת כוחה ומטפלת בענייניה מזה שנים רבות. הנתבעת היא עמותה רשומה המנהלת בית דיור מוגן ברחוב מרגולין 7 בת"א שאמור היה לספק דיור מסובסד לניצולי שואה. ביום 6.1.89 התקשרה התובעת עם הנתבעת בחוזה אחיד, פרי ניסוחה של הנתבעת (להלן: "ההסכם") שלפיו קיבלה התובעת זכות שימוש בדירה בת חדר אחד עם חדר אמבטיה ומטבח (להלן: "הדירה"). בהתאם לסעיף 3 להסכם שילמה התובעת לנתבעת את הסך של 22,500 ₪ כדמי כניסה (להלן: "דמי הכניסה"). בשנים האחרונות לא רוותה התובעת נחת ממגוריה בדירה בשל התנהלות הנתבעת, כשבין היתר נעלמו חפצים מדירתה, וכנגד זאת זכתה לפיצוי זעום בסכום של 450 ₪ בלבד. "הקש ששבר את גב הגמל" היה העלאה פתאומית, דרסטית ושרירותית של דמי השכירות החודשיים בשיעור של 115% מהסכום של 325 ₪ לסך של 750 ₪ לחודש הכוללים לטענת הנתבעת 50 ₪ עבור טלוויזיה וכבלים, שעה שלתובעת הייתה צלחת לוין משלה. העלאה זו היא בלתי חוקית ומהווה הפרה יסודית של ההסכם והתנהגות בחוסר תום לב מצדה של הנתבעת. התובעת קיבלה הסבר מטעם הנתבעת שלפיו ההעלאה דרושה לנוכח עליית תשלומי השכירות באזור, ואף הודיעו לתובעת כי אם לא תשלם את דמי השכירות המוגזמים, אזי היא תפונה מהדירה. התובעת סירבה להשלים עם רוע הגזירה, ובנסיבות אלו החליטו ילדי התובעת לבדוק אפשרות להעביר את התובעת, לניסיון בלבד, למקום מגורים אחר. הילדים הזיזו ארון בדירה לצורך העברתו למקום מגורים חלופי וזמני, וגילו פטריות ורטיבות על הקיר שמאחורי הארון. ילדי התובעת הסבירו למנהלת הנתבעת כי התובעת עוברת זמנית למקום מגורים אחר, "מבלי לשנות עדיין דבר ביחסים המשפטיים שבין הצדדים". למרות זאת, כעבור ימים אחדים התברר כי הנתבעת החליפה את מנעול הדירה ללא רשות התובעת ומבלי לומר לה או לילדיה דבר על כך. בהמשך למכתב הנתבעת מיום 22.12.10 ילדי התובעת שכנעו אותה סופית כי לא תוכל להוסיף ולגור בדירה. ב"כ התובעת שלח אף הוא מכתבים לנתבעת ובהעדר מענה הוגשה התביעה. התובעת טוענת באמצעות בא כוחה כי הנתבעת הפרה את ההסכם הפרה יסודית בכך שהעלתה את שכר הדירה באופן שרירותי ובכך שהחליפה את מנעול הדירה ללא הסכמתה וללא ידיעתה של התובעת. כן הפרה הנתבעת את ההסכם הפרה יסודית על ידי ביטולו שלא כדין ותפיסת החזקה בו שלא כדין. ההפרות היסודיות של ההסכם מזכות את התובעת לסעדים המפורטים בסעיף 14 לכתב התביעה. סעיף 4 ג' 1 להסכם המתיר לכאורה לנתבעת לשנות את גובה דמי השימוש לפי שיקול דעתה המוחלט וסעיף 3 ב' מאפשר לנתבעת לכאורה לאפס את דמי הכניסה תוך פרק זמן קצר של שנים ספורות, מנוגדים לתקנות הציבור, בלתי חוקיים בעליל, ועל כן בטלים. לחילופין נטען כי יש לראות בהוראות ההסכם הנ"ל תנאים מקפחים בחוזה אחיד כהגדרתם בחוק אשר אינם מחייבים את התובעת וראוי להכריז עליהם כבטלים. בנוסף לכך הועלתה טענה כי התובעת זכאית לבטל את מחמת עושק לפי סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973. כמו כן הועלתה טענה של עשיית עושר שלא במשפט בכך שהנתבעת השתלטה על הדירה ועל החפצים שהיו בתוכה. התביעה הוגשה בגין השבת דמי הכניסה בסך של 22,500 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ממועד התשלום ועד מועד הגשת התביעה, כאשר מדובר בסך כולל של 187,197 ₪, אך זאת בהפחתת 30% בהתאם ל"שיעור השחיקה המקובל לדמי כניסה" כך שהתביעה הועמדה על סך של 131,040 ₪. לחלופין נתבע סך של 750 ₪ לחודש או סכום גבוה יותר שתגבה הנתבעת מהשכרת הדירה לדייר אחר לפי הגבוה מבין השניים, וזאת מיום שהנתבעת הפקיעה את החזקה בדירה, קרי חודש דצמבר 2010, ועד לאריכות ימי התובעת לפי חשבונות שתגיש הנתבעת לתובעת כפי שיורה לה ביהמ"ש, כאשר מדובר בסך של 15,750 ₪ לפחות עד למועד הגשת התביעה. טענות הנתבעת בכתב ההגנה מדובר בתביעה קנטרנית והזויה שבאמצעותה מנסה התובעת "לעשות קופה" ולהתעשר שלא כדין על חשבון הנתבעת. הנתבעת היא עמותה המפעילה על בסיס הומניטרי וללא מטרות רווח, מרכז רפואי גדול לשיקום ולמחלות ממושכות, שלושה בתי הורים, מרכז דיור קהילתי, מרכז דיור לקשישים ולבני משפחתם ועוד. התובעת קיבלה מהנתבעת ב- 6.1.89 רשות להתגורר במרכז הדיור הקהילתי של הנתבעת המכונה "בית ברכה" הנמצא ברחוב מרגולין 4 בת"א (להלן: "בית ברכה"). בית ברכה יוסד בכדי לספק למעוטי יכולת קורת גג במחירים מינימליים. בעת מגוריהם בבית ברכה זוכים הדיירים לשירותים שונים לרבות שירותי אחזקה שוטפים, שירותי גינון, שירותי אבטחה, מתקנים ציבוריים, מעלית ומים באופן קבוע, פעולות פנאי ותרבות רבות ומגוונות, שרותי "אם בית" ושרותי עו"ס. כל השירותים הללו ניתנים לדיירי בית ברכה במחירים נמוכים אשר אינם משקפים את העלות הריאלית שלהם. עקב כך פעילותה של הנתבעת בבית ברכה היא גרעונית, כך שמדי שנה יש לנתבעת גרעון תפעולי של כמיליון ₪ שאותו היא נאלצת לכסות ממקורות חיצוניים. כתנאי למתן רשות להתגורר בבית ברכה מתחייב הדייר לשלם דמי שימוש מינימליים, קרי הוצ' הצריכה השוטפות, ארנונה, חשמל וכיוצא בזה. חלק מהדיירים מתבקשים לשלם גם דמי כניסה סמליים. דמי הכניסה שדייר משלם בעת שהוא מקבל את הדירה נשחקים במהלך השנים הראשונות, כך שכעבור 6 שנים אין הדייר זכאי לקבלם בחזרה. התובענה נגועה בכפיות טובה של התובעת, או ליתר דיוק של ילדיה, כנגד מי שסיפקה לתובעת בעלות מזערית קורת גג במשך כ- 21 שנים, דהיינו 15 שנים נוספות לאחר חלוף ששת שנים הראשונות שבהן נשחקו דמי הכניסה. התובעת התגוררה בבית ברכה בין השנים 2010-1989 ושילמה דמי כניסה בסך של 22,500 ₪ סכום שהיה שווה בזמנו ל- 12,403$ ארה"ב. סעיף 4 (ג) (1) לחוזה קובע: "ש.נ.ס. (הנתבעת הח"מ) יהיה רשאי, בכל עת, לפי שיקול דעתו המוחלט, לשנות את גובה דמי השימוש ובלבד שנתן על כך הודעה מוקדמת של 14 ימים מראש לפחות". עד אפריל 2010 שילמה התובעת, כמו יתר דיירי בית ברכה, דמי שימוש חודשיים בשיעור של 325 ₪. בשל עליה משמעותית בעלויות הפעלת בית ברכה, ובשל קשיים של הנתבעת בגיוס תרומות, נאלצה הנתבעת להעלות את גובה דמי השימוש החודשיים לכל דיירי בית ברכה בחודש אפריל 2010. ביום 20.1.10 שלחה הנתבעת מכתב לכל הדיירים והסבירה להם את פשר העלאת גובה דמי השימוש מ- 325 ₪ לחודש ל- 700 ₪ לחודש. במכתב צוין בין היתר כי דיירים אשר אינם מקבלים סיוע בשכר דירה ישלמו החל מחודש אפריל סך של 700 ₪ לחודש, ודיירים אשר זכאים לקבל סיוע בשכר דירה, ישלמו בנוסף לסיוע סך של 200 ₪ בלבד. כן צוין כי הנתבעת ממליצה לכל הדיירים אשר עדיין אינם מקבלים סיוע בשכר דירה לבדוק האם הם זכאים לקבל סיוע כזה. למרות זאת, התובעת סירבה לשלם את ההפרש והמשיכה לשלם 325 ₪ בין החודשים אפריל 2010 עד אוקטובר 2010. ביום 23.11.10 הופתעה הגב' גבעונה ברק לגלות כי נמצאים בבית ברכה מובילים אשר מוציאים ריהוט מדירתה של התובעת בבית ברכה מבלי להודיע לנתבעת דבר על פינויה של התובעת מהדירה. תצהירי התובעת התובעת לא התייצבה לדיון ההוכחות שנקבע ואף לא ערכה תצהיר שלה בתמיכה לתביעתה. ילדיה של התובעת, הגב' X X ומר X X, הגישו תצהירי עדות ראשית. הגב' X X הצהירה בין היתר כי היא מיופת כוחה של התובעת והיא זו אשר מטפלת בכל ענייני אמה מזה שנים רבות. סעיפים 5-12 לתצהירה של הגב' X X זהים כמעט לחלוטין לטענות בסעיפים מקבילים בכתב התביעה. תצהירו של מר X X זהה כמעט לחלוטין לתצהירה של גב' X X. תצהירי הנתבעת מטעם הנתבעת הוגשו שני תצהירים. תצהירו של מר נתן בורנשטיין אשר משמש מנהל כספים של הנתבעת וכן תצהירה של גב' שולמית וילר אשר משמשת אם בית בבית ברכה. מר נתן בורנשטיין הצהיר בין היתר כי בשל השירותים הרבים אשר מוענקים לדיירי בית ברכה, פעילותה של הנתבעת בבית ברכה היא גרעונית והנתבעת נאלצת לכסות את הגרעון ממקורות חיצוניים. לתצהירו של מר בורנשטיין הנ"ל צורפו דוחות כספיים של 2010-2008. מר בורנשטיין חזר על טענות רבות אשר פורטו בכתב ההגנה וכן הצהיר כי במרוצת השנים עדכנה הנתבעת את שיעורי דמי השימוש של התובעת לשלם - בשנת 1989 שילמה התובעת דמי שימוש בסך של 75 ₪, בשנת 1992 שילמה התובעת דמי שימוש בסך של 135 ₪, בשנת 2001 שילמה התובעת דמי שימוש בסך של 290 ₪ ואילו משנת 2002 שילמה התובעת דמי שימוש בסך של 325 ₪. כן הוצהר כי ב- 20.1.10, וכצעד אחרון להתמודדות עם הגרעון וההוצאות נשלחה הודעה שלפיה סכום דמי השימוש יעלה מ- 325 ₪ ל- 700 ₪ לחודש. גם בתצהירו של מר בורנשטיין ישנה התייחסות לסעיף 4 (ג) (2) להסכם (שאליו מפנה גם כתב ההגנה) אשר קובע כדלקמן: "מסרה ש.נ.ס. (הנתבעת הח"מ) הודעה על העלאת דמי השימוש כאמור בס"ק (2) (1) לעיל, יהיה הדייר רשאי להודיע על רצונו להפסיק את השימוש בדירה עד למועד כניסתו לתוקף של התעריף החדש של דמי השימוש. לא הודיע הדייר כאמור, יחשב כמי שהסכים במפורש לשינוי דמי השימוש, ויראו את דמי השימוש, לכל דבר וענין, כאילו שונו בהתאם". בהמשך לכך הוצהר כי התובעת לא נקטה בדרכים הנקובות לעיל ולא הודיעה על רצונה להפסיק את רשות השימוש בדירה, ובהתאם לכך רואים את דמי השימוש כאילו שונו בהתאם. עוד הוצהר כי התובעת לא נקטה באחת מהדרכים אשר הועמדו לרשותה, לרבות בחינת קבלת סיוע בשכר דירה באופן שהיה מפחית את התשלום החודשי מ- 325 ₪ לחודש ל- 200 ₪ לחודש בלבד. כן עולה מתצהירו של מר בורנשטיין כי הנתבעת הודיעה לתובעת במכתב מיום 22.12.10 כי עליה להסדיר את חובה לנתבעת, וכן הודיעה לה שבשל אי תשלום דמי השימוש, מבטלת הנתבעת את ההסכם, כשדובר ביתרת חוב לנתבעת בסך של 3,325 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מחודש נובמבר 2010. מר בורנשטיין חזר על כך שהיה ברור שמתחילת השנה השישית ואילך לא יוחזר לדייר כל סכום שהוא בגין דמי הכניסה ששולמו, והתובעת אף המשיכה והתגוררה כ- 15 שנים נוספות לאחר שהמועד הנ"ל חלף. הודגש כי התובעת אינה זכאית להחזר דמי הכניסה, וכי אינה בעלת הדירה אלא רק קיבלה רשות להשתמש בה. כן הוצהר כי התובעת הפרה את ההסכם, ומכאן שדין התביעה להידחות. קיימת חזרה בתצהירה של הגב' וילר על טענות רבות אשר פורטו בכתב ההגנה. לעניין המיטלטלין אשר פונו מדירתה של התובעת בניגוד להסכמתה, הוצהר כי התובעת הייתה זו שהניחה את המיטלטלין, גרוטאות ועציצים ישנים, מחוץ לדירה במרפסת המשותפת. הנתבעת התבקשה על ידי מכבי אש לפנות את הגרוטאות על מנת לקבל רישיון כיבוי אש, אך התובעת שהתה בחו"ל באותה עת, ועל כן הנתבעת נאלצה לפנות חפצים אלו בכוחות עצמה. כן הוצהר כי מתוך רצון למנוע ויכוחים מיותרים, הסכימה הנתבעת לשלם עבור כיסא נוח משנות ה- 50 סך של 450 ₪ על פי קבלה שסיפקה משפחת התובעת בגין רכישת כיסא נוח חדש. לעניין טענות בדבר מפגעים תברואתיים בדירה, הוצהר כי לו הייתה התובעת מסבה את תשומת לב הנתבעת לכך, אזי הנתבעת הייתה מתקנת ליקוי זה לאלתר. עוד נטען בהקשר זה כי הנתבעת מכבדת את פרטיות דייריה, משתדלת להימנע מלהיכנס לחדריהם, וודאי שלא יוזמת הזזת ארונות בהתאם. כמו כן הצהירה הגב' וילר כי אחד מדיירי בית ברכה מסר לה שהתובעת וילדיה טענו בפני אחד הדיירים כי בכוונתם לנהוג בדירה מנהג בעלים ולהשכירה לצד ג'. ארבעת המצהירים נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם, ובתום הדיון סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה. סיכומי התובעת ב"כ התובעת חזר בסיכומיו על מכלול טענות התובעת הנ"ל. ב"כ התובעת הדגישה כי ההוראות בהסכם לעניין שחיקת דמי הכניסה והאפשרות להעלות את גובה דמי השכירות החודשיים הן הוראות שיש בהן תנאים מקפחים, ועל כן הן אינן מחייבות. כן נטען כי יש לראות בהתנהגות הנתבעת הפרה בוטה של ההסכם ומכאן שיש לקבל את התביעה במלואה. ב"כ התובעת הדגיש בסיכומיו את עניין ההעלאה הבלתי מבוססת והבלתי צודקת לדבריו של דמי השכירות בשיעור של 115% מסך של 325 ₪ לסך של 750 ₪ לחודש. ב"כ התובעת הוסיף וטען כי במצב דברים שבו התובעת שהיא ניצולת שואה מקבלת מכתב התראה לפינוי על רקע העלאת דמי השימוש, כשהתובעת וילדיה סברו כי אין זה ראוי ונכון לבקש את הסיוע הנ"ל, לא נותרה לתובעת ברירה אלא לעזוב את הדירה. ב"כ התובעת טען כי הגב' גבעונה, מנהלת הנתבעת, לא הגיעה להעיד ועל כן אין אלא לקבוע כי בהעדר זימונה לדיון ההוכחות, הנתבעת לא הוכיחה את טענותיה ויש לפרש זאת לרעת הנתבעת. סיכומי הנתבעת ב"כ הנתבעת סיכם אף הוא את טענותיו בעל פה, תוך שהוא חוזר על טענות הנתבעת שבאו לידי ביטוי בכתבי טענותיה. כבר בראשית הסיכומים הפנה ב"כ הנתבעת למכתב על אודות העלאת דמי השימוש החודשיים וציין כי ניתן הסבר להעלאה וצורפו דוחות כספיים אשר מעידים על הגירעון בבית ברכה. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו כי יש הסכם אשר מחייב את הצדדים, ואין לראות בו הוראות ותנאים מקפחים כלשהם, וכן נטען בהקשר זה כי לא הוכח כי הוראות ההסכם מקפחות זכויות כלשהן של התובעת. ב"כ הנתבעת הפנה למכתב הנתבעת משנת 2010 אשר הסביר את המצוקה ואת המצב הגירעוני שהנתבעת נקלעה אליו, וכן הוסיף כי משנת 2002 לא היה כל שינוי בשכר הדירה שעמד על 325 ₪. נוסף על כך נטען כי לא מדובר במצב שבו יש לראות את התובעת כדיירת מוגנת, אלא כברת רשות, כאשר בהוראות ההסכם נקבע במפורש כי אין באמור בהסכם כדי להקנות לתובעת מעמד של דיירות מוגנת, כי דמי הכניסה "נשחקים" כעבור 5 שנים וכי הנתבעת רשאית להעלות את דמי השכירות בהתאם להוראות ההסכם. ב"כ הנתבעת הרחיב בסיכומיו בנוגע למצב הגירעוני אשר נוצר כתוצאה מהקטנה משמעותית בתרומות שנתקבלו, ובשל ההוצאות המרובות לצורך אחזקתו והפעלתו של בית ברכה. ב"כ הנתבעת התייחס בסיכומיו לעליות המחירים שהיו בעבר כאשר בשנת 1992 עמדו דמי השכירות ע"ס 135 ₪ ובשנת 2002 הגיעו לסך של 325 ₪, אשר הוקפאו לסכום זה עד לשנת 2010 כאמור לעיל. דיון בסיכומי ב"כ התובעת נטען כאמור כי בפנינו הסכם אחיד עם תנאים מקפחים וכי הנתבעת הציגה בפני התובעת בשנת 1989 את ההסכם ואמרה "קחי או עזבי" משום שיש רשימת המתנה וביקוש רב לדירה, "דבר שלא מתמרץ את הנתבעת לנהל מו"מ" (עמ' 35 ש' 19-20). מהראיות שבפני עולה כי התובעת נעזרה בסיוע של ביתה, הגב' X X ושל בא כוחה עו"ד הוס בעת ניהול המו"מ על ההסכם עוד בשנת 1989, וההסכם נחתם לאחר קבלת הייעוץ המשפטי הנ"ל. התובעת התקשרה בהסכם, והתגוררה בדירה למשך תקופה ארוכה בת 21 שנה. בתה של התובעת הגב' X X העידה כי היא זו שחתמה על ההסכם (אם כי מהעתק ההסכם שבפני בית המשפט לא עולה כי נחתם באמצעות מיופה כוח). הגב' X X הוסיפה כי אמרו לה שמדובר בהסכם סטנדרטי וכי קיבלה ייעוץ משפטי מעו"ד הוס לפני שחתמה על ההסכם, "ואני חתמתי בייעוץ משפטי" (עמ' 7 ש' 24). הגב' X נשאלה שנית "והסכמת למה שכתוב?" והיא השיבה "בייעוץ משפטי, כן" (עמ' ש' 25-26). אין אלא להבין כי הגב' X X והתובעת באמצעותה חתמה על ההסכם תוך שהיא מסכימה לתנאיו וזאת לאחר שזכתה לקבל ייעוץ משפטי בהתאם. התובעת שילמה דמי כניסה בסך של "22,500 שקל" וכן שילמה תחילה "75 שקל" בגין דמי שימוש חודשיים. התובעת לא הציגה ראיות כלשהן על מנת לבסס את טענתה כי בעת חתימת ההסכם נעשה ניסיון לשנות את תנאיו. התובעת אף לא הציגה מכתבים של עו"ד הוס, של התובעת, של בתה או של אחד מהם שמהם ניתן היה ללמוד כי הועלו טענות, לפני או אחרי שנת 1989, על כך שמדובר בהסכם אחיד שבו תנאים מקפחים. בהקשר זה קשה לקבל טענה לפיה אילצו את התובעת לחתום על ההסכם ולהתגורר בדירה כשעליה לשלם דמי שימוש חודשיים מינימאליים. יתר על כן, במהלך השנים שבהן הועלו דמי השימוש מסך של 75 ₪ לחודש לסך של 325 ₪, לא הוצגו בפנינו ראיות כלשהן על מנת לבסס כי בשנת 1989 סברה התובעת כי בפניה הסכם אחיד עם תנאים מקפחים וכי היא מתנגדת לאותן "עליות מחיר". גם מכתב התביעה עולה כי כל ההתנהלות בין הצדדים הייתה תקינה אלא ש"בשנים האחרונות לא רוותה התובעת נחת ממגוריה בדירה" כאשר התובעת מזכירה שני אירועים בלבד: אירוע שבו נלקחו חפצים של התובעת מחוץ לדירתה (וכנגד זה קיבלה פיצוי כמפורט בתביעה); וכן "הקש ששבר את גב הגמל" העלאת דמי השימוש החודשיים מסך של 325 ₪ לסך של 750 ₪ לחודש באופן פתאומי והודעה בכתב מהנתבעת לפיה בהעדר תשלום הסכום הנ"ל תפונה התובעת מדירתה (סע' 5 לכתב התביעה). די בכך שהתובעת עצמה לא ערכה תצהיר עדות ראשית על מנת לקבוע שהתובעת לא הוכיחה כי "הקש ששבר את גב הגמל" עבורה היה העלאת התעריף שעמד משנת 2002 על סך 325 ₪ לסך של 750 ₪ בשנת 2010 כנ"ל, כשילדיה של התובעת אינם יכולים להעיד על אמיתות תוכנם של דברים שהם שמעו (אם אכן שמעו) מאמם התובעת. אכן קיימות שתי הוראות בהסכם, אחת אשר קובעת כי דמי הכניסה "נשחקים" בחלוף 5 שנים מיום החתימה על ההסכם, קרי בשנת 1995, והוראה נוספת שלפיה הנתבעת רשאית להעלות את סכום דמי השימוש החודשיים לפי שיקול דעתה הבלעדי והמוחלט. מכתב הנתבעת שבו הודיעה לדיירים על העלאת דמי השימוש החודשיים מסך של 325 ₪ לסך של 700 ₪, עם אופציה לשלם 200 ₪ בלבד אם תפנה התובעת בבקשה לקבל סיוע, הוא מיום 20.1.10 כאשר צוין שם כי ההעלאה תיכנס לפועל מספר חודשים לאחר מכן, בחודש אפריל 2010. ממכתבה של הנתבעת לתובעת מיום 22.12.10 עולה כי התובעת לא שילמה את מלוא הסכום הנ"ל עד חודש אוקטובר 2010 וכן לא שילמה ולו 325 ₪ כל חודש עבור החודשים נובמבר - דצמבר 2010. כן צוין במכתב כי יש לראות בכך שהתובעת פינתה את הדירה ביום 23.11.10 מבלי לתת כל הודעה מוקדמת, הודעה של התובעת על אודות סיום ההתקשרות בין הצדדים ומשלא עמדה התובעת בתשלומים והפרה את ההסכם אזי בהתאם לסע' 8(ג) להסכם, ההסכם בא לקיצו, תוך 48 שעות. מכתב ב"כ התובעת הראשון בראיות שבפנינו הוא מיום 30.12.10 שם נטען כי יש לראות בדרישת התשלום של הנתבעת הפרה של ההסכם. במכתב זה אין טענה כלשהי שלפיה מדובר בהסכם אחיד עם תנאים מקפחים, אלא נטען כי אגב החלפת המנעול של הדירה ונטילת חפצים של התובעת, היא "לא תוכל להוסיף ולהתגורר בדירה, בביטחון ובנינוחות להם היא ראויה כניצולת שואה בגיל מתקדם" (סע' 2 במכתב). גם במכתב מטעם התובעת מיום 21.6.11 אין כל זכר לטענה כי ההסכם הוא חוזה אחיד עם תנאים מקפחים. התובעת שילמה כאמור דמי כניסה שנקבעו בהסכם, קרי סך של "22,500 שקל", והתגוררה בדירה במשך כ- 21 שנה. התובעת, כאור לעיל, החלה לשלם דמי שימוש חודשיים בסך של 75 ₪ לחודש שעלה לסך של 135 ₪ בשנת 1992 ולאחר מכן לסך של 325 ₪ בשנת 2002, דהיינו עלייה בשיעור של למעלה מ- 240%. גם אז, ואף שנטען כי התובעת סברה עוד מראשית הדרך כי אין לה כל ברירה אלא לחתום על ההסכם "המקפח" מתוך אילוץ, התובעת לא התנגדה כלל לעליה בשיעור של למעלה מ- 240% כנ"ל, לא בעל פה ולא בכתב. התובעת טוענת כעת כי העלייה בשיעור של 115% לסך של 750 ₪ לאחר תקופה של כ- 8 שנים שבהן עמדו דמי השימוש החודשיים על סך של 325 ₪ היא עלייה מופרזת ובלתי מתקבלת על הדעת. בהקשר זה יצוין כי התובעת טענה לעליה לסך של 750 ₪ בעוד שהנתבעת טענה לעליה לסך של 700 ₪ בלבד, והתובעת לא הוכיחה כי אכן נדרש ממנה לשלם 750 ₪ ולא 700 ₪ בלבד. הנתבעת צירפה לתצהירה מסמכים ודוחות שמהם עולה כי "בית ברכה" הייתה גירעונית, וזאת בתמיכה להודעתה שלפיה אין לה ברירה אלא לעלות את סכום דמי השימוש החודשיים מסך של 325 ₪ לסך של 700 ₪, בהעדר פניה לקבלת סיוע כאמור לעיל מטעם התובעת, טענה אשר לא נסתרה על ידי התובעת. התובעת טענה באמצעות בא כוחה כי מדובר בדוחות של "בית ברכה" להבדיל מדוחות של הנתבעת, ועל כן אין ללמוד מכך שהנתבעת אכן הייתה גירעונית. בנספח 1א לתצהירו של מר נתן בורנשטיין, דו"ח מיום 31.12.08, צוין במפורש בסע' 2 כי הנתבעת היא זו שמשלמת את כל תשלומי "בית ברכה", ובסע' 4 צוין כי בהעדר תשלום דמי חכירה לעיריית תל אביב, העירייה לא תסכים לחדש את תקופת השימוש ויוחזרו לה הבניינים והקרקע, "ולדבר תהיה השפעה מהותית על המשך קיומה של החברה כעסק חי". כן ראו הערה דומה בדו"ח של שנת 2010, כשניתן לראות עלייה משמעותית בעלויות בהתאם (דו"ח ממיום 26.3.12). ב"כ התובעת טען במהלך סיכומיו כי לכל היותר ניתן היה לעלות את גובה דמי השימוש החודשיים בשיעור הפרשי עליית המדד, קרי ב- 16% בלבד. ואולם, הנתבעת הוכיחה כי הפעלתו של "בית ברכה" הייתה גירעונית, כך שאלמלא העלאת דמי השימוש החודשיים, המפעל של "בית ברכה" היה בסיכון, ולכן לא היה מנוס מהעלאת דמי השימוש החודשיים לאחר שלא הייתה כל עלייה משנת 2002. התובעת ומי מטעמה ידעו היטב בעת החתימה על ההסכם כי דמי הכניסה נשחקים לאחר השנה השישית. מחקירתה של הגב' X X עלה כי הסעיפים בדבר דמי הכניסה ובדבר האפשרות לעלות את דמי השימוש החודשיים לא נראו להם, אולם בכל זאת ולאחר שקיבלו ייעוץ משפטי בחרו לחתום על ההסכם. היה מנגנון ברור אשר קבע איזה סכום יוחזר לידי התובעת אם תחליט לעזוב את הדירה עד השנה השישית. כך היה ברור לתובעת כי אם תחליט לסיים את ההסכם תוך תקופה של עד שנה, היא תהא זכאית להחזר של 90% מסכום דמי הכניסה ששולמו. די גם בכך על מנת לדחות את תביעת התובעת להשבת דמי הכניסה ששולמו ואשר "נשחקו" וכן את התביעה הנוספת לקבל "עד לאריכות ימיה" של התובעת 750 ₪ לחודש החל מדצמבר 2010. לא היה במנגנון ההחזר בגין שנת שימוש אחת בלבד כדי לקפח את זכויותיה של התובעת, כך גם לא לגבי השנה השנייה, לא לגבי השנה השלישית, הרביעית, החמישית והשישית, ולבטח לא לאחר 21 שנה בדירה. די במנגנון זה על מנת לשלול טענה או תביעה מטעם התובעת לפיה דובר באילוץ או מו"מ בלתי הוגנים של הנתבעת לדרוש בעקבות העלאת תעריף של דמי שימוש חודשיים בשנת 2010 כדי לזכות את התובעת בעקבות אירוע בשנת 2010 בדמי הכניסה ששולמו ו"נשחקו" בשנת 1995. עד השנה השישית הייתה התובעת רשאית לסיים את ההתקשרות בכל עת תוך מתן הודעה מראש והייתה זוכה לקבל לידיה את יתרת דמי הכניסה עד השנה השישית בהתאם. בחינת הוראות ההסכם לגבי התקופה שעד השנה השישית על ידי בית משפט זה מעלה כי ההוראה אשר נוגעת "לשחיקת" דמי הכניסה איננה מקפחת כלל, קו"ח דרישה ותביעה להשיב את סכום דמי הכניסה בגין אירוע אשר אירע בשנת 2010. התובעת אינה בעלת זכויות בעלות בדירה ולפי הוראות ההסכם אף איננה דיירת מוגנת בדירה. אין לראות בסכום הנמוך אשר שולם בגין דמי כניסה כ"דמי מפתח" או כסכומים שבגינם יש לראות את התובעת כדיירת מוגנת. מכאן שהתובעת אינה אלא ברת רשות בדירה, ודמי הכניסה ששילמה "נשחקו" בשנת 1995. יצוין בנוסף כי הנתבעת לא פינתה את התובעת מהדירה. התובעת לא הגיבה בכתב, כנדרש בהסכם, להעלאת דמי השימוש החודשיים, כשהיא יכלה לעשות כן. לנתבעת נודע בהפתעה כי התובעת פינתה את דירתה ללא כל הודעה מראש. נוסף על כך, התובעת לא עשתה כל שביכולתה על מנת להפחית את סכום דמי השימוש החודשיים שנטען כי היה "הקש ששבר את גב הגמל", וזאת באמצעות פנייה לקבלת סיוע. הנתבעת ציינה במפורש בהודעה שנשלחה לתובעת מראש כי היא ממליצה לפנות לקבלת סיוע, ובמצב זה אם מאשרים סיוע, יורד סכום דמי השימוש מסך של 325 ₪ לחודש לסך של 200 לחודש. ילדי התובעת טענו והעידו כי על רקע העבר של התובעת, הגשת בקשה לקבלת סיוע לא הייתה אופציה עבורה. כאמור לעיל, לא הוגש תצהיר של התובעת עצמה על מנת לבסס זאת, ואין לקבל את שהצהירו ילדיה כראיה להוכחת מחשבות התובעת ומניעיה לא לבקש סיוע ואף סיבת עזיבתה את הדירה. אל מול זאת התברר כי דיירים רבים אשר התגוררו בבית ברכה פנו לקבלת סיוע, ולאחר קבלת הסיוע נשארו לגור בבית ברכה, ושילמו סכום אשר נמוך ממה ששילמו קודם לכן, קרי סך של 200 ₪ במקום 325 ₪ כנ"ל. בהעדר עדות ותצהיר של התובעת עצמה, אין אפשרות לקבוע כי התובעת לא רצתה ולא הייתה מסוגלת לפנות ולבקש סיוע. יוצא כי אף לו היה מקום לקבל את תביעות התובעת, לא נסתר כי התובעת הייתה יכולה להקטין את נזקה ואף לשפר את מצבה הכספי אך היא לא עשתה כן, וגם מסיבה זו יש מקום לדחות את התביעה. בהעדר תצהיר של התובעת, אין לשלול את האפשרות כי התובעת עזבה את הדירה משום שהעדיפה לגור עם ילדיה, לאחר 21 שנה שבהן התגוררה לבדה ב"בית ברכה". אין לראות בהחלפת מנעול הדירה לאחר שהתובעת נטשה אותה, תוך שהיא עוקרת את הארון ואת המזגן, משום הפרה של הסכם מצידה של הנתבעת אלא כהפרה מצידה של התובעת. כך גם לגבי נטישת חפציה של התובעת אשר פונו לאחר שלא הייתה לנתבעת ברירה אלא לפנותם כאמור לעיל, וכל זאת כאשר הנתבעת אף פיצתה את התובעת ושילמה עבור כיסא חדש סך של 450 ₪ כנ"ל. ב"כ התובעת הפנה לפסיקה בנוגע לסוגיית העלאת המחירים. אין צורך בחוות דעת של מומחה על מנת לקבוע כי דרישה לתשלום דמי שימוש בסך של 700 ₪ בשנת 2010 עבור דירה בתל אביב יחד עם כל השירותים הנלווים, כמתואר לעיל, אינה דרישה שיש בה כדי לקפח את זכויותיה של התובעת. אין גם צורך בחוות דעת של מומחה כדי לבסס כי תשלום בסך של 325 ₪ אינו מכסה את כלל ההוצאות אשר כרוכות בהפעלת דיור קהילתי על כל המשתמע מכך. הוכח כי הנתבעת פועלת למען ניצולי שואה ומספקת להם דיור קהילתי במחירים מינימאליים וכן הוכח כי אכן היה מקום לבקש את ההעלאה לנוכח הגירעון הנ"ל. הגם שקיים פער יחסית גבוה בין 325 ₪ ל- 700 ₪, עדיין מדובר בסכום מינימאלי עבור דירה יחד עם השירותים הנלווים. אין לתובעת זכות לא לגור בדירה ולהשאיר לעצמה את האפשרות לחזור לדירה מתי שתחפוץ בכך. כך גם אין לתובעת זכות לא לגור בדירה ולקבל שווה ערך לדמי שימוש חודשיים שישולמו על ידי ניצול שואה אחר אשר יכול לעשות שימוש בדירה ולשלם סכום מינימאלי בסך של 700 ₪ לחודש. יובהר ויודגש בנוסף כי הנתבעת אכן דרשה לעלות את המחיר בגין דמי השימוש החודשיים תוך הצגת פתרון כיצד ניתן להפחית את גובה הסכום באמצעות הגשת בקשה לקבלת סיוע. התובעת לא פעלה בהתאם להסכם בכך שלא הגישה התנגדות אודות ההעלאה האחרונה הנ"ל, וגם לא הודיעה לנתבעת כי אין היא מתכוונת לבקש סיוע ואף מתנגדת לכך. הנתבעת לא פעלה על מנת לפנות את התובעת מהדירה כאשר התובעת היא זו אשר ללא תיאום והודעה לנתבעת מראש בחרה לעזוב את הדירה מרצונה הטוב, עקרה את רהיטיה מהדירה ועזבה את הדירה. די גם בעובדה זו על מנת לדחות את התביעה וזאת ללא כל צורך להכריע בשאלה האם ההעלאה היתה מוצדקת בנסיבות העניין. לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעת בגין שכ"ט עו"ד סך של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. שכירותניצולי שואהדמי שכירות