הוגשה תביעה בגין נזקי רכוש לרכב בתאונת דרכים אשר התרחשה בתוך מגרש חניה, כאשר עובר לתאונה המזדה נכנסה למגרש החניה ואילו ההונדה הייתה במגמה לצאת ממנו. המחלוקת בענייננו היא לגבי השאלה האם המזדה פגעה בהונדה בזמן שיצאה ההונדה מחניה בתוך המגרש או שההונדה פגעה, בעת יציאתה מחניה, במזדה שהייתה בעצירה. המחלוקת בין הצדדים ממוקדת בשאלת אחריות הנתבעות בנזיקין לתאונה, כאשר במישור הנזק ושיעורו אין, למעשה, מחלוקת, והנתבעות גם לא הציגו חוות דעת שמאי נגדית לחוות דעת השמאי מטעם התובעת שצורפה לכתב התביעה ואף לא ביקשו לחקור את השמאי מטעם התובעת. שיעור הנזק הנתבע מוחזק אפוא להיות בלתי שנוי במחלוקת. הראיות שהציגו הצדדים טופסי הודעה על תאונה מטעם שני הצדדים (מוצגים ת/1, נ/1). תמונות נזקי המזדה (מוצג ת/2). שרטוטים שערך נהג ההונדה (מוצגים נ/2, נ/3). עדויות שני הנהגים ועד נוסף מטעם הנתבעים שהיה עם נהגת ההונדה ברכב בזמן התאונה. הכרעה לאחר שעיינתי בכל מסמכי וטענות הצדדים ולאחר שנתתי דעתי לממצאי חקירת העדים בפניי, אני מוצא לקבל את התביעה, באופן חלקי. מצאתי לקבוע כי נהגת ההונדה אשמה בתאונה, אך מצאתי גם לקבוע שלנהג המזדה יש אשם עצמי תורם לקרות התאונה (עפ"י סעיף 68 לפקודת הנזיקין) בשיעור של % 50, כך שבסופו של יום תהיה התובעת זכאית לפיצוי חלקי בשיעור של % 50 בלבד מהנזק הנתבע. אנמק בקצרה את מסקנתי האחרונה: יש לציין כי הנתבעות לא הגישו תמונות נזק מטעמן ודבר זה פועל לחובתן משהצגת מיקומו וסוגו של הנזק יכולה הייתה לשפוך אור על אופן התרחשות התאונה ועל זוויות ומיקומי הפגיעה של הרכבים. מניתוח העדויות והראיות, הגעתי למסקנה כי בזמן שנהגת ההונדה פנתה ימינה לשם יציאה מהחניה, המזדה הגיעה ובלמה ליד ההונדה אך התרשמתי גם כי המזדה הגיעה למקום התאונה במהירות גבוהה מדי ובחוסר זהירות מספקת. בעדותה אמרה נהגת ההונדה שלפני שפנתה ימינה, נסעה ברוורס ועצרה לשם הורדת נוסעת מהרכב. נראה כי בזמן הורדת הנוסעת מהרכב ולפני שהחלה נהגת ההונדה לפנות ימינה, הגיעה המזדה אך נהגת ההונדה, שלא ראתה לפני כן במראות את המזדה, החלה בנסיעה מבלי להיזהר ולבדוק היטב, גם במבט אחורנית (ולא רק במראות), כנדרש מכל נהג שמתכוון לפנות, האם יש מכוניות שמסכנות את היציאה מהנתיב או במקרה דנן, מחניה. זאת ועוד, ייתכן כי נהגת ההונדה הסתמכה על בדיקתה לפני נסיעת הרוורס שביצעה ולא טרחה לבדוק בשנית האם יש רכבים בסביבתה לפני שהחלה בפניה ימינה. יחד עם זאת, סבורני כי גם לנהג המזדה יש אשם עצמי תורם לקרות התאונה מאחר והתרשמתי כי נסיעתו הייתה מהירה ולא זהירה בנסיבות. לא סביר כי בתוך מגרש חניה שבו רכבים רבים, שעלולים להתחיל בנסיעה בכל רגע, ייסע נהג רכב במהירות שלא מאפשרת עצירה מיידית באם הוא מבחין ברכב נוסע או יוצא מחניה, כאשר בענייננו סביר להניח שאם נסיעתו של נהג ההונדה הייתה איטית יותר, הוא היה מצליח לעצור בעת שהבחין ברכב מונע ולפני שהייתה נגרמת פגיעה. מסקנתי לגבי מהירות נסיעת המזדה מבוססת גם על עדות נהגת ההונדה שאמרה כי בכניסה למגרש החניה לא היו שער או עמדת תשלום. כמו כן, לא עולה מן העדויות והראיות כי נהג המזדה נקט באמצעים שיש בהם כדי להזהיר את נהגת ההונדה מפני פגיעה במזדה, כאשר ייתכן כי צפירה הייתה יכולה למנוע את התאונה. משהוא לא פעל כך, נראה כי כפי שטוענות הנתבעות, נהג המזדה הגיח במהירות לתוך מגרש החניה ולפיכך הופתע מההונדה ולא הספיק להזהירה. סיכום התביעה מתקבלת באופן חלקי (כמידת אחריות נהג רכב הנתבעים). על הנתבעים לשלם לתובעים את הסכומים הבאים: סך של 2,892 ₪, שהינו סכום התביעה (בהפחתת שיעור האשם העצמי התורם), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 09/09/12 ועד יום התשלום המלא בפועל. סך של 365 ₪ בגין אגרת בית משפט ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 09/09/12 ועד יום התשלום המלא בפועל. סך של 350 ₪, בגין שכר העדים בו חויבו התובעים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל. סך של 1,200 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל. תאונת דרכיםקרקעותחניה