התנגשות ברכב והדיפתו לרכב שלפניו

התובעת טוענת, כי הספיקה לעצור לפני הרכב שלפניה, ואלו רכב הנתבעות פגע בה והדף אותה לרכב שלפניה. גרסת הנתבעות היא כי הצטרפו לתאונה קיימת וקודם לפגיעה של רכבן ברכב התובעת, פגע רכב התובעת ברכב שלפניו. בנסיבות אלה, הכירו הנתבעות באחריותן החלקית לתאונה ופיצו את התובעת באופן חלקי על הנזק בחלק האחורי של הרכב. התובעת טוענת היא זכאית לקבל את יתרת נזקיה גם על הנזק בחלק הקדמי. כמצוות תקנות סדר הדין האזרחי לגבי תובענות המתנהלות ב"סדר דין מהיר", פסק הדין ינומק באופן תמציתי (ראו תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וראו גם פסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 4735/03 צברי נ' מדינת ישראל (27.11.03)). העידו לפני, התובעת, שני נוסעים מן הרכב הראשון והנתבעת. התובעת העידה, כי התאונה ארעה באיזור גלילות בסמוך להשתלבות בין הנתיבים, כאשר כלי הרכב שלפניה האטו והיא אחריהם האטה בבלימה איטית, הסתכלה במראות וראתה שהרכב מאחוריה מתקרב ושהמרחק בינה ובין הרכב שלפניה מצטמצם, לחצה חזק יותר על דוושת הבלם ואז הרכב שמאחוריה המשיך להתקדם עד שהוא פגע בה והדף אותה לרכב שלפניה. בחקירה הנגדית, העידה התובעת כי אינה יודעת להגיד במאה אחוז שהייתה בעצירה מוחלטת, שכן יכול להיות שהייתה ממש ממש לקראת עצירה. בד בבד הכחישה התובעת נחרצות, כי קודם פגעה ברכב ואחר כך נפגעה מאחור. נהג הרכב הראשון, מר מאור יצחק העיד, כי נסעו בכביש והתנועה מקדימה החלה להאט וגם הוא האט ועצר לפני הרכב שלפניו. אחרי מספר שניות שמע בום חזק ופגעו בו מאחורה. הרגיש מכה חזקה ואחרי זה יצא החוצה וראה שני רכבים מעורבים. העד העיד, כי הסתכל במראה לפני שבלם, הרכב היה מאחוריו, ראה שהיא הספיקה לבלום ואחרי זה הרגיש את המכה. לדבריו, גם רכבו נהדף קדימה, חצי מטר. הוא לא פגע באף רכב ולא נגרם לו נזק כי הוא נוהג בג'יפ. כאשר הוצגה בפניו האפשרות שרכבו נפגע מרכב התובעת קודם לפגיעת הנתבעת ברכב התובעת, השיב, כי לא יכול להיות שכן הסתכל במראה וראה שהבחורה שאחריו בלמה ואחרי כמה שניות הרגיש את הבום. בחקירה חוזרת הבהיר, כי ראה שהיא בלמה ממש לידו אבל לא ראה שהיא פגעה בו, אחרי כמה שניות שמע בום, שמע והרגיש מכה אחת חזקה, לא הייתה עוד מכה ולא הייתה חריקת בלמים. העדה הנוספת שהייתה ברכב הראשון, העידה כי ישבה מאחור, הרכב עצר, הרגישה בום וזהו. אינה זוכרת שהרכב נהדף קדימה. גם עדה זו הדגישה שהרגישה מכה אחת בלבד. הנתבעת העידה, כי כאשר התקרבה לרכב התובעת ראתה שהוא נעצר בפתאומיות וכשהיא הגיעה כבר הייתה תאונה וגם היא פגעה מאחורה אבל נזק מאחור כמעט לא היה. כאשר נשאלה מה קרה לרכבה השיבה שהוא התכווץ, נמעך כלפי פנים, התיקון עלה לה בין 4,000 ל- 5,000 והיא גם הזמינה חוקר מחברת הביטוח. הנתבעת השיבה בחקירה הנגדית, כי הייתה במרחק של כמטר מרכב התובעת, היה פקק, רכב התובעת נעצר בפתאומיות והפתיע אותה. בחקירה הנגדית דייקה, כי את פגיעת רכב התובעת ברכב הראשון לא ראתה אבל ראתה שהם היו אחד אחרי השני. כאשר נשאלה על מה שרשמה לחברת הביטוח, כי לא נגרם נזק. השיבה, כי לא ראתה פגיעה, רק כאשר ניסו לסגור את הבגז' הוא לא נסגר, היה חושך והיא לא הסתכלה ליד הגלגלים. כאשר נשאלה מדוע ציינה בפני החוקר שהדפה את הרכב שלפניה, השיבה, כי אינה זוכרת מה אמרה לפני שנתיים וכאשר נשאלה מתי מסרה את ההודעה לחברת הביטוח, השיבה משהו כמו חודשיים לאחר התאונה. דיון והכרעה מאחר ומדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% - הרי שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה, על מנת להעדיפה על הגרסה אחרת. הכלל הוא, שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו, על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליו להוכיח את קרות המקרה נושא התביעה, את אופן התרחשות התאונה ואחריות הנהג הנתבע. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבן וקביעת משקלן הראייתי. במקרה דנן, ההכרעה פשוטה. אני מעדיפה במובהק, את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבעת. עדות התובעת הייתה שוטפת, בהירה ומהימנה. עדות הנתבעת לעומת זאת, הייתה מתחמקת ומתחכמת ולא התיישבה עם הגרסה שמסרה לחוקר לפיה הדפה את הרכב שלפניה. הנתבעת העידה לכתחילה בבטחון רב, כי רכב התובעת פגע ברכב לפניו, אולם בחקירה הנגדית הסתבר, כי כלל לא ראתה את הפגיעה. נסיון הנתבעת להמעיט בנזקים הקשים שנגרמו לרכב התובעת מאחור לא מוסיף למהימנותה. אם צריך עוד להוסיף, עדותו של נהג הרכב הראשון, שאין לו כל אינטרס בתביעה זו מסירה כל ספק. הנהג העיד בבטחון רב, ובעדות מהימנה, כי רכב התובעת לא פגע ברכבו קודם שנפגע על ידי רכב הנתבעת. הנהג העיד, כי הבחין שרכב התובעת מספיק לעצור ואז שמע מכה אחת. העדה שנסעה ברכבו גם היא העיד ששמעה והרגישה מכה אחת בלבד. ב"כ הנתבעת טענה להבדלים בין הנזק הקדמי לאחורי ברכב התובעת, אולם בחינת חוות דעת השמאי אינה מצביעה על הבדלים כה משמעותיים עד כדי קביעה שהנזק הקדמי ארע בנפרד מהאחורי, כך במיוחד כאשר, כידוע, בחלק הקדמי ברכב ישנם רכיבים רגישים וכאשר הרכב בחלק הקדמי פגע בג'יפ מסיבי שלא נגרם לו כל נזק. בנסיבות אלה, אני קובעת, כי רכב הנתבעים הוא זה שהדף את רכב התובעת לעבר הג'יפ וגרם הן לנזק הקדמי והן לנזק האחורי. משכך, ישלמו הנתבעות לתובעת גם את הנזק הקדמי כפי שיפורט להלן: נזקי התובעת הסתכמו בסך של 10,770 בניכוי שרידים בצירוף שכר טרחת שמאי בסך 850 ₪, סה"כ 11,620. הנתבעות שלמו לתובעת 5,103 ₪, ולפיכך ישלמו לה את ההפרש בסך 5,953 בצירוף ריבית והצמדה מיום התאונה. התובעת דרשה עוד טרדה ובטלה בסך 1,000 ₪. סכום זה לא הוכח, יחד עם זאת לא יכולה להיות מחלוקת כי תאונה מעין זו גורמת טרדה, בטלה ואף הוצאות ואני פוסקת סך מינימלי של 500 ₪ בראש נזק זה. כן תשלמנה הנתבעות, אגרה כפי ששולמה, שכר העדים כפי שנפסק ושכ"ט בסך 1,500 ₪ בתוספת מע"מ כדין. זכות ערעור כדין לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.רכבהתנגשות