קיימת הגישה כי לא ניתן לשלול כיסוי ביטוחי בכל מקרה בו הרכב נמכר לאחר, אלא יש לבחון באם חל שינוי בסיכון שבו עמדה המבטחת. לפי גישה זו, במצבים בהם לא חל שינוי שכזה, אין כל הצדקה שהמבטחת, אשר קיבלה פרמיית ביטוח בגין הפוליסה, תהנה מחילופי הבעלות (ראה- ש' ולר, חוק חוזה הביטוח תשמ"א- 1981, פירוש לחוקי החוזים - המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, תשס"ז, כרך שני, עמ' 128-129; ת"ק (נצרת) 1093/06, זאהי עואד נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, (פורסם ביום 2.01.2008; ת"א (שלום ב"ש) 8793/98 א.ד. כהן בע"מ נ' סהר חברה לביטוח, (פורסם ביום 9.12.2008)). 13. דעת הרוב בפסיקה באה לידי ביטוי בפסק דינו של כבוד סגן הנשיא השופט אהרון ד' גולדס (ת"א (פתח-תקוה) 6450/02 עאמר סאמי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם ביום 24.03.2005)), כדלקמן: "בית המשפט העליון פסק בע"א 427/64 אפרת נ' מריואת, פ"ד יט(2) 17 ברוב דעות ובהתבסס על המשפט המקובל כי "קובעת העובדה שאותו עניין ממשי שהיה למבוטח כבעל המכונית, שהווה למעשה את היסוד של הסכם הביטוח, חדל להתקיים עם מכירת המכונית לאחר...חוזה הביטוח אינו ניתן להסבה לקונה , בלי הסכמת חברת הביטוח." ולסיכומו של עניין ההלכה היא: "זכויות ביטוח על פי פוליסת ביטוח, לפי מהותן, הן זכויות אישיות שאינן ניתנות להעברה עם מכירת הרכב נשמט היסוד לחוזה הביטוח והפוליסה פוקעת." (מתוך ירון אליאס, דיני ביטוח, כרך א, תשס"ב, הוצאת בורסי, עמ' 65). ביהמ"ש חזר ובסס הלכה זו בד"נ 10/65, פ"ד יט(2)17. הלכתו זו של בית המשפט השתרשה היטב במשפטנו עד שאין מערערים עליה עוד (כך למשל בת"א (חיפה) 28741/01 פרץ אלי נ' אמאל אסעד ואח', תק-על 2004(4), 1986 (מיום 12.10.04). הלכה זו תקפה עד היום למעט החריג לגבי נזקי גוף שנחקק בסעיף 13 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל - 1970, שאינו חל בעניין דנן. יתר על כן, יצירת החריג על-ידי המחוקק בכל הקשור לנזקי גוף נוצרה לאור בקשת בית המשפט בעליון בהלכת אפרת הנ"ל ליצור חריג בעניין נזקי גוף למען לא להותיר אלמנות ויתומים מחוסרי כל. יצירת החריג יש בה כדי ללמד על הכלל, ולהביאנו לכלל הבנה והכרה כי המחוקק בקש בעצמו לבסס את ההלכה במשפטנו ובהביאו את היוצא מן הכלל ביקש ללמד על הכלל" (הדגשה שלי- א"א). הכלל האמור אינו נובע, אם כן, משינוי ביסוד הסיכון אלא מהיות חוזה הביטוח אישי ואינו ניתן להעברה. בפסיקה אף נשמעה הדעה כי עבירותה של זכות המבוטח מוגבלת גם מכוח הדין הכללי. לפי גישה זו, "סעיף 1 לחוק חוזה הביטוח, מציב דרישה קונסטרוקטיבית של יריבות ישירה בין המבטח לבין מבוטח. יריבות זו פוקעת כאשר מול המבטח נמצא אדם שלא היה שותף ליצירת החוזה" (ראה- אליאס, שם, עמ' 66). כלומר, עצם החלפת הבעלות ברכב היא היא מפקיעה את הפוליסה ולא שינוי ביסוד הסיכון שבין בעלי הרכב. 14. בעניינינו, עצם העובדה שלא היתה לנתבעת 2 אפשרות להתאים את תנאי הפוליסה לבעלת הרכב, הנתבעת, ולהוציא עבורה חוזה ביטוח אישי מתאים, היא שמפקיעה את הפוליסה עד שאינה קיימת עוד. 15. חרף זאת, אין ביכולתי להתעלם מהתנהלותה של הנתבעת מהמועד בו הובא לידיעתה קרות האירוע הביטוחי ובו צויין שם הנהגת, הנתבעת "...בתאריך שבנדון ארעה תאונת דרכים, בין מבוטחכם למבוטחנו, בעת שהרכב המבוטח על ידכם היה נהוג על ידי סלאמה מהדייה" (מכתב הדרישה לשיפוי מיום 21.06.2009- נספח ד' לכתב התביעה). במכתב הדחיה מיום 9.09.2009, הכחישה הנתבעת 2 רשלנות כלשהי של מבוטחה, טענה לאי כיסוי ביטוחי והפנתה את התובעת לתבוע ישירות את הנהג (נספח ו' לכתב התביעה). לא נטען, כי הרכב נמכר ובשל כך פקעה הפוליסה. רק ביום 24.12.2012, במסגרת כתב ההגנה, העלתה הנתבעת 2, לראשונה, את הטענה, לפיה פקעה הפוליסה וחדלה כאשר נמכר הרכב לנתבעת. טענה שלא נטענה במכתב הדחיה 16. בהנחיה שפורסמה ביום 9.12.1998 קבע המפקח על הביטוח, כדלקמן: "מבוטח או צד ג' המגיש תביעה לחברת הביטוח (להלן: "התובע") זכאי וצריך לקבל לידיו, בכתב, את מלוא עמדתה של חברת הביטוח בנוגע לכל עילות תביעתו. הסברים ארוכים ושונים שנמסרו לתובע, בשיחות טלפון רבות ארוכות ומנומקות ככל שיהיו, אינן משנות את העובדה שללא מסמך כתוב בו מוצגת עמדתה של המבטחת, התובע אינו יכול להתייעץ עם גורמים מקצועיים ולפיכך גם אינו יכול לכלכל את צעדיו. כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחיה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה ואם לא עשתה כן, לא תוכל המבטחת להעלות, במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה". בהנחית המפקח על הביטוח ביום 29/05/02, הובהר, כי: "על פי ההכרעה העקרונית הנ"ל, חברת הביטוח רשאית להעלות נימוקים נוספים מעבר לנימוק שהובא לידיעת המבוטח בהזדמנות הראשונה, רק מקום בו מדובר בעובדות ו/או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד או אם לא היה ביכולתה של חברת הביטוח לדעת עליהם, במועד בו דחתה את התביעה" (הדגשה שלי- א"א). ברע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אסולין (פורסם ביום 4.05.2006) קבע כב' השופט רובינשטיין, כדלקמן: "אף לענייננו שלנו קיימים איזונים: ראשית, ההנחיות צודקות; אין הן מונעות מחברות הביטוח לטעון כל טענה ובלבד שיפרטוה כדבעי במועד בפני המבוטח. באיזון שבין המשאלה ל"שמירת זכויות" לטענות נוספות מצד חברת הביטוח לבין הפרשי הכוחות בין הצדדים שביסוד המדיניות כאמור, ידה של ההנחיה על העליונה. שנית, ייתכנו נסיבות - אם גם חריגות - שיצדיקו העלאתן של טענות נוספות בבית המשפט מעבר לנטען בתשובות המבטחות למבוטחים, והדלת לא תינעל כליל. נסיבות אלה, בסופו של יום, יהיו כאלה שהצדק זועק בהן כנגד יישום ההנחיה, כגון שנטען למרמה של המבוטח - התובע, כבפרשת מנורה הנזכרת, ואין מקום לקבוע רשימה סגורה. זאת בנוסף לסייגים שבהנחיית המפקח מיום 23.5.02, כאמור. מכל מקום, ראוי שנסיבות אלו יפורשו בצמצום, שאחרת ירוקנו מתוכן הנחיות המפקח. במבחני השכל הישר, לחברות הביטוח די משאבי כסף ומשאבי זמן כדי להיערך כך שתשובותיהן למבוטחים לא יהיו חלקיות אלא מבוססות ורציניות, ובכך יינטל עיקר העוקץ מן הטענה." הנחיות המפקח על הביטוח הוכרו בפסיקה כהנחיות מחייבות, אשר על הנתבעת כמבטחת לפעול לפיהן, ולא בנקל יסטה בית המשפט מהאמור בהנחיות אלה (ראה - ת"א 159067-09 ברוך נ' ביטוח ישיר, חברה לביטוח בע"מ (פורסם ביום 17.06.2013)). 17. במכתב הדרישה ששלחה התובעת לנתבעת 2 צויין, כי הרכב המבוטח על ידי הנתבעת 2 היה נהוג על ידי הנתבעת, שכונתה בתואר "מבוטחכם". ההזדמנות הראשונה של הנתבעת 2 להעלות את הטענה, כי הפוליסה פקעה בשל מכירת הרכב היתה במכתב הדחיה. היא לא עשתה כן. מצאתי כי בעניינינו אין המדובר בעובדות ו/או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד או שלא היה ביכולתה של הנתבעת 2 לדעת עליהן, במועד בו נשלח מכתב הדחיה. הנתבעת 2 בחרה, שלא במכוון שלא לכלול טענה זו במכתב הדחיה, ובכך יצרה מצג כלפי התובעת לפיו היא ויתרה על הטענה. הנתבעת 2 גם לא הגישה תצהיר או ראייה אחרת בדבר הנסיבות, אשר הניעו את כותבי מכתב הדחיה מטעמה שלא לכלול טענה זו במכתב. אין בהעלאת טענה זו במועד מאוחר יותר, בכתב ההגנה, כדי להצדיק סטייה מהוראות המפקח על הביטוח. 18. זאת ועוד, מעיון בפוליסה עולה, כי אין בה סעיף הקובע, כי עם העברת הבעלות ברכב, בטלה פוליסת הביטוח ובוטל חוזה הביטוח (נספח ב' לכתב ההגנה). יפה לעניין זה הערתה של כב' השופטת וילנר, כי "טוב יעשו חברות הביטוח אם יוסיפו תניה ברורה ולפיה הפוליסה פוקעת, מקום בו הועברה הבעלות" (ת.א.(חיפה) 28741/01 פרץ אלי נ' אמאל אסעד (פורסם ביום 12.10.2004)). הנתבעת 2 אף לא טענה, כי לו היתה הנתבעת, בעלת הזכות הנעברת, פונה אליה, היתה מסרבת לבטח את רכבה. 19. לאמור לעיל יש להוסיף, כי למרות סירובה של הנתבעת 2 לפצות את התובעת ולמרות טענתה כי הפוליסה פקעה, היא לא הודיעה למבוטחים, ריאן עדנאן ו/או נוח, על פקיעתה של הפוליסה, במועד הראשון שנודע לה על התאונה, ואף לא השיבה להם את סכום הפרמיה שגבתה מהם בגין התקופה בה לטענתה הרכב לא היה מבוטח. לא ניתן ליישב את פקיעת תוקף הביטוח עם השארת דמי הביטוח בגין התקופה שלאחר אותה פקיעה בידי הנתבעת (עד עצם הרגע הזה). 20. אשר על כן, אני קובע, כי פוליסת הביטוח אשר הונפקה על ידי הנתבעת 2 תקפה בנסיבות המובאות במסגרת תובענה זו. הנתבעת 2, הראל חברה לביטוח בע"מ, תשלם לתובעת סך של 23,850 ₪, שהינו הסכום המשקף את תביעת השיבוב בלבד, זאת בהתאם להסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים. בנוסף, תשלם הנתבעת 2 לתובעת הוצאות משפט בסך של 365 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 2,800 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק. פוליסהביטוח רכבכיסוי ביטוחי