פלישה למקרקעין בחצי מטר 1. תביעה שעילתה שימוש במקרקעין ללא רשות ושלא כדין. על פי הנטען בה: במועד שאינו ידוע, הנתבעים פלשו לחלקה 142 בגוש 39630 שהיא בבעלות המדינה. מהות הפלישה ו"עומקה" לא פורטה בתביעה. רק במהלך שמיעת הראיות התברר, שעל פי הנטען, הפלישה מתבטאת בכחצי מטר. 2. הסעד שהתבקש הוא פינוי וסילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין אליהם פלשו. 3. העובדות בקצירת האומר הן אלו: הנתבעים הם בעלי זכויות ב"מגרש" המצרני שמספרו 141. בתוך ה"מגרש" הזה, הנתבעים הקימו מחסן, אלא שעל פי הנטען, מקצתו של המחסן הוקם בתוך חלקה 142. 4. הנתבעים טענו את הטענות הבאות: א. מי שהוגדרו בתביעה כ"נתבע" מס' 2 -"יורשי המנוח אורגד ז"ל" - אינם גוף משפטי. הטענה היא, שהיה לה לתובעת לנקוב בשמם המפורש של היורשים. ב. התובעת הגישה תשובה ובה טענה שלוש טענות עקריות: הטענה האחת - שבמות אדם עובר עזבונו ליורשיו. הטענה השניה - שלצורך ההליך הנדון, יורשיו של המנוח אורגד ז"ל, הם החליפים הנכונים. הטענה השלישית -שאין כל הצדקה, בענייננו, להטיל חובה על הזוכה לחקור ולדרוש בדבר זהות היורשים, מקום שהחייבים הם בעלי הידע והמידע אודות זהותם האפשרית של יורשי עזבון המנוח. הדברים צוטטו בהסכמה מתוך פסק דין של כב' השופטת י. שטופמן בר"ע (ת"א) 2056/04 גינות לאה נ' בנק המזרחי בע"מ. אומר מיד, כי בענין זה, אני מעדיף באופן ברור את עמדתם של הנתבעים. הלכה היא כי: "תביעה בה התובע הוא עזבונו של אדם שהלך לעולמו, או תביעה נגד עזבון היא פגומה, משום שעזבון אינו אישיות משפטית, ומשכך, אינו יכול להיות בעל דין בהליך משפטי". ראו: רע"א 6590/10 עזבון המנוח פואד אשתיה ואח' נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון. אכן, כטענת התובעת, חליפיו של בעל הזכויות במקרקעין, באים ב"נעליו", אלא שאין להגדירם כ"קולקטיב", תחת הכותרת הכללית "יורשים" ויש לנקוב בשמותיהם. איני מקבל את טענת המדינה, כי אין הצדקה להטיל על המדינה לחקור ולדרוש בדבר זהות היורשים. הנדון אינו דומה לראיה. בפסק הדין של כב' השופטת שטופמן שהובא כראיה, היה מדובר בהליך הוצל"פ. הזוכה שם היה בנק. רק בנסיבות הספציפיות של אותו ענין, נקבע שאין להטיל את בדיקת זהותם של יורשי עזבון החייב על הזוכה . ודאי שאין מדובר בהלכה כללית. זאת ועוד, וזה עיקר: המדינה היא בעל דין הנהנה מכוחות ומפרבילגיות מיוחדות. ודאי שהיתה לה היכולת, בלי שהדבר מצריך מאמץ מיוחד, להגיע לזהות יורשיו של המנוח אורגד ז"ל. העולה מן המקובץ הוא, שהתביעה נגד יורשי שללי אורגד נדחית. 5 הטענה המהותית השניה מטעם נתבעת 1, היתה "שהתביעה מנוסחת באופן עמום ולא ברור, וחסרים בה פרטים מהותיים כמו מועד הפלישה הנטענת, היכן בדיוק ממוקם אותו "מחסן" לגביו נטענת טענת הפלישה לרבות תשריט מודד המתאר את מיקומו..." (סעיף 12 (א) ל"הגנה"). עוד נטען, כי בעת שנחתם חוזה החכירה כבר היה בנוי על המגרש בית מגורים לרבות "המחסן" וכי המחסן נבנה עשרות שנים קודם לפני חוזה החכירה. מכל מקום, נטען גם, שהמחסן מצוי בתוך גבולות המגרש שהוחכר לנתבעת. (ראו: סעיפים 17 ו- 18 ל"הגנה"). ולבסוף נטען, כי המדינה הגישה, בשנת 2008, בקשה ללשכת רישום המקרקעין לרשום את הבית "של" הנתבעת - כבית משותף. לבקשה זו צורף תשריט והמחסן מופיע בתשריט בתוך החלקה "של" הנתבעת. כלומר, הנתבעת טענה, שמבחינה עובדתית, כלל לא היתה פלישה וכי המחסן נבנה כפי שנבנה לפני שנים רבות ומאז - ממדיו לא השתנו והוא מצוי כל כולו בתוך המגרש של הנתבעת. כראיה "צורפו" מסמכי הרישום משנת 2008 שנעשו ביוזמת המדינה. 6. על רקע המחלוקת העובדתיות והמשפטיות, התיק נדחף לשמיעת ראיות. 7. המדינה הגישה (ב- 24.10.13) את ראיותיה ובכללן תצהיר של מפקח מטעם מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל")) - מר אופיר בניטה, ומפת מדידה שנערכה על ידי מר משה שטרית. 8. משביקש בא כח המינהל , עו"ד מינדל להגיש את מפת המדידה, הוא נתקל בהתנגדות. הצדדים טענו מה שטענו, ובמחלוקת שנפלה ביניהם קבעתי, כי איני מתיר את העדתו של המודד שבאמצעותו ביקש ב"כ המינהל להגיש את מפת המדידה. עתה אני מבקש לנמק: כידוע, אדם מעיד בבית המשפט על מה שהוא מאמין כי ראה או שמע, לאור הרשמים שקלט. ראו: ע"פ 126/62 דיסנצ'יק פד"י יז 169, עמ' 181-182. וכן ראו: א. הרנון: דיני ראיות חלק א', עמ' 41. העד "הרגיל" מעיד על עובדות שקלט בחוש מחושיו. שונים הם פני הדברים כאשר מדובר בעדות של עד "מומחה", בענין שהוא בתחום מומחיותו. לעד כזה, בית המשפט מתיר להעיד על מסקנות, "מקום שהוא זקוק לכזה (הכוונה למומחה) שיגלה לו את "הצופן" להבנת העובדות". (ראו: ע"א 1639/01 קרישוב נ' קיבוץ מעין צבי). חוששני שבא כח התובע נתפס לכלל טעות. דבר אחד הוא הוראת הדין ביחד לכשירות הפרופסיונלית להכין מפת מדידה. דבר אחר לגמרי היא הוראת הדין ביחס לטכניקה של הגשת חוות דעת כראיה בבית המשפט . לשם הדגמה: פקודת הרופאים [נוסח חדש] תשל"ו - 1976 קובעת (בסעיף 2) מי הוא רופא מורשה הרשאי לעסוק ברפואה, אבל, הדין המסדיר הגשת חוות של רופא, מצוי בתקנות סדר הדין האזרחי. לענין זה ראו: ת.א 262/94- (ירושלים) לייזר נ' עירית הרצליה ואח' פסק דינו של חברי, כב' השופט ע. קמא . פשוט הוא בעיני, שמפת מדידה היא תוצר של מומחיות. בתור שכזו, לא ניתן להגישה כאילו היתה מסמך "סתם", בלי חוות דעת של מומחה. חוות דעת של מומחה אינה רק דרישה "טכנית". עליה לכלול את הפרטים של השכלתו של המומחה ופרטי נסיונו ועליה לכלול את כל הנתונים שהובילו את המומחה למסקנותיו. זוהי התשתית המאפשרת חקירה נגדית יעילה. לרוב, יעילותה של החקירה הנגדית נובעת מייעוץ מקצועי שניתן לבעל הדין האחר. מכוחו של יעוץ זה, בעל הדין האחר מבקש לערער את תוקפה של חוות הדעת. יעוץ כאמור, איננו אפשרי בהעדר חוות דעת, שהרי לא ניתן לדעת מהם הנתונים הגולמיים שהיו בפני המומחה וכיצד הגיע למסקנות שהסיק. במקרה דנא, הגשת מפה "סתם כך", בלי הצגת כישוריו ונסיונו של המודד, ובלי הצגת שיטת המדידה, כלי המדידה וכו' - היתה פוגעת ביכולתם של הנתבעים לקיים חקירה נגדית יעילה. אין זה מיותר לציין, שבפני התובע עמדה אפשרות ריאלית לתקן את שעיוות, בדרך של הגשת חוות דעת של המודד במועד נדחה, כפוף להוצאות שהיו מתחייבות מדחיית הדיון. אבל, כאמור לעיל, דעתו היתה שניתן גם ניתן להגיש את המפה מכוחה של הוראת סעיף 5 לפקודה, ואין צורך בחוות דעת. כנראה שמטעם זה לא התבקשה דחיה. התובע העיד את המפקח, מר אופיר בניטה (להלן: "בניטה"). עד זה העיד: " אני יוצא לשטח עם מפות, תצלום אויר, ומפת מדידה ובהתאם עורך את הדו"ח". (עמ' 3 שורה 27). לדבריו: "יש ביכולתי להשוות את התצ"א למציאות ולהגיע לדיוק של חצי מטר" (שם, שורה 32). חרף התיימרותו של בניטה, בהסתמך על תצלום אווירי, להגיע לדיוק של חצי מטר - נראה לי, בכל הכבוד, שעמדתו של בניטה אינה אלא עדות סברה, ובתור שכזו, לא ניתן, לבסס עליה ממצא עובדתי בדוק. "ההתאמה" בין התצ"א ל"שטח" , היא בין השאר פונקציה שך קנה המידה של התצ"א , וגם של מה שרוצים לזהות. זיהוי של פינה של בית הוא דבר אחד, זיהוי של המקום שבו עובר קן דמיוני בין שתי חלקות- הוא עניין אחר והרבה יותר קשה. צריך לקחת בחשבון גם אם הצילום האווירי נעשה בצילום אלכסוני או אנכי ועוד. נמצא לנו איפוא, שטענת הפלישה לא הוכחה ומשום כך, דין התביעה להדחות. ב"כ התובע טען גם, שבעצם, על פי סעיפים 29 ו- 30 לפקודת הנזיקין - הנטל להוכיח שלא היתה פלישה, הוא נטל שמוטל על הנתבעים. אכן, סעיף 30 לפקודת הנזיקין קובע, שבתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין - על הנתבע הראיה, שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין. הנטל המוטל על התובע להוכיח שבכלל היתה הסגת גבול, קודם לוגית וכרונולוגית לנטל המוטל על הנתבע להראות שהסגת הגבול לא היתה שלא כדין. כאמור לעיל, התובע לא עמד בנטל להוכיח את הסגת הגבול. משום כך, פשוט הוא, שהנטל להוכיח את היסוד "כדין" - טרם עבר אל הנתבע. בהקשר הזה, אין זה מיותר לציין, שהמדינה עצמה יזמה בשנת 2008, רישום של ביתם של הנתבעים. במסגרת זו, בצעה המדינה מדידה של השטח ותשריט מפורט של המגרש שבטיעון. לגבי המפה והתשריט, הוגש מסמך שמקורו במשרד המשפטים ובו נאמר כי: "מסמך זה הינו העתק שנסרק בשלמותו ביום ובשעה המצוינים בסריקה ממוחשבת מהימנה מהמסמך המצוי בתיק בהתאם לנוהל הבדיקות במשרד המשפטים". על פי המפה והתשריט האלה, כלל לא היתה פלישה. נכון הוא, שבא כח המינהל התנגד להגשת המסמכים האמורים. נכון גם ש"טכנית" צריך היה להגישם באמצעות עד של משרד המשפטים. אבל, התנגדות זו צורמת נוכח העובדה, שמדובר בראיה שמקורה במדינה שהתובע הוא אורגן שלה. בין כך ובין כך - התביעה נדונה, לדחיה בלי קשר לראיה הנוספת שהנתבעת בקשה להציג. בכל הנסיבות, ובכלל זה בתשומות של בעלי הדין, אני קובע, כי התובע ישא בהוצאות הנתבעים בסכום כולל של 10,000 ₪. מקרקעיןפלישה למקרקעין