תביעה לתשלום דמי השכרת רכב וכן לתשלום בגין נזקים שנגרמו לרכב אותו השכירה התובעת. עיקרי העובדות התובעת הינה חברה להחכרת רכב ובמועדים הרלבנטיים לתביעה היתה הבעלים של כלי רכב שונים שהושכרו לטענתה לנתבע. ביום 8.9.09 חתם הנתבע על הסכם השכרת רכב מהנתבעת, בו שכר מתובעת רכב מ.ר. 4604269 לתקופה שמיום 8.9.09 ועד 1.2.10. על-פי הסכם זה, התחייב הנתבע בתשלום דמי השכירות וכן בתשלום נזק שייגרם לכלי הרכב עד לסכום של 600 דולר (להלן: "הסכם השכירות הראשון"). בהסכם זה נרשם כנהג נוסף (להלן: "הנהג הנוסף"), שהינו גיסו של הנתבע. בתנאי ההסכם המופיעים בצדו השני של העמוד נקבע בסעיף 34, כי בכל מקרה של החלפת רכב במהלך תקופת השכירות ו/או של הארכת תקופת השכירות, יונפק לשוכר חוזה מעודכן חדש, וחתימת השוכר על חוזה ההנפקה הראשוני תחייבו אף ביחס לכל חוזה חדש שיונפק עבורו כאמור. יצוין, כי בעמוד הראשון של ההסכם מעל חתימת הנתבע נאמר כי השוכר מאשר שקרא את התנאים משני צידי ההסכם וכי הוא מסכים להם. ביום 1.2.10 הושב הרכב לידי התובעת והונפק הסכם שכירות שני וביום 2.3.11 הונפק הסכם שכירות שלישי לרכב מ.ר. 4360870 לתקופה בת חודש ימים (להלן: "הסכם השכירות השלישי"). אף הסכם זה הוארך מעת לעת. הסכמי השכירות השני והשלישי אינם חתומים על ידי הנתבע, כי אם על ידי הנהג הנוסף בלבד. אין מחלוקת כי הרכב אשר הושכר על ידי הנתבע שימש את הנהג הנוסף, שהינו גיסו של הנתבע. כך גם אין חולק כי דמי השכירות שולמו בפועל על ידי הנהג הנוסף. טענות התובעת התובעת טוענת כי עסקת השכירות הראשונית היא עסקת שכירות שנמשכה באופן רצוף עד ליום 6.9.11, במהלכה שולמו דמי השכירות כסדרם כמעט עד לתום התקופה וכי התובעת התבקשה להוציא חשבוניות על שם עסקו של הנתבע. נוכח החלפת הרכב במהלך התקופה, הונפק הסכם נוסף בו רשום שהסכם זה הוא על בסיס ההסכם הראשוני. כך גם סעיף 34 להסכם השכירות הראשון קובע כי במקרה של החלפת רכב במהלך תקופת השכירות או הארכת תקופת השכירות, יונפק לשוכר חוזה חדש מעודכן וחתימת השוכר על חוזה ההשכרה הראשוני תחייבו אף ביחס לכל חוזה חדש שיונפק עבורו. התובעת טוענת כי דרך זו של עסקאות מקובלת ונעשית כדבר שבשגרה במיוחד כאשר מדובר בעסקאות ארוכות טווח הנעשות עם עסקים, כאשר בעל העסק חותם על ההסכם הראשוני ואילו עובדי העסק נרשמים כנהגים או שוכרים נוספים. במקרה זה, הנתבע חתם כשוכר והוא מחויב בכל החלפת רכב שהחליף הנהג ועל כן לא היה צורך להשיג את חתימתו על ההסכמים הנוספים. יתר על כן, החשבוניות הוצאו על שם עסקו של הנתבע והוא היה מודע היטב להתקשרות. לטענת התובעת, עם סיום תקופת השכירות, התברר כי הנתבע נמנע מלשלם דמי שכירות לתקופה שמיום 30.6.11 ועד 6.9.11 בסך של 4,271 ₪ כולל מע"מ. עוד התברר כי לרכב מ.ר. 436070 נגרם נזק המחייב תשלום על ידי הנתבע. נזקי הרכב הוערכו על ידי שמאי בסך של 4,568 ₪ וכן נשאה התובעת בתשלום שכ"ט שמאי בסכום של 527 ₪. לטענת התובעת, סכום חובו של הנתבע עומד על סך של 9,641 ₪ במועד הגשת התביעה. במהלך הדיון הסכימה התובעת להעמיד את הסכום בגין הנזק הרכב שנגרם לרכב על סכום גובה ההשתתפות העצמית הקבוע בהסכם בסך של 3,744 ₪. טענות הנתבע הנתבע מודה כי התקשר עם התובעת ביום 8.9.09 בהסכם להשכרת רכב מ.ר. 4604269 לתקופה של חודש ימים וכי ההסכם הוארך עד ליום 01.2.10. לטענתו, הסכם השכירות הראשון בוטל עם החזרת הרכב לידי התובעת ביום 1.2.10. עוד טוען הנתבע, כי חתם על ההסכם כערב לחובות הנהג הנוסף על-פי הסכם השכירות וכי חתם רק על העמוד הראשון של ההסכם אך לא הסכים לתנאים המופיעים על גבי העמוד השני של ההסכם. כן טוען הנתבע, כי ביום 2.3.11 מסרה התובעת לידי הנהג הנוסף רכב מ.ר. 4360870, כאשר לא היה מודע לכך. בנוסף, התובעת, ללא רשותו, השתמשה בפרטי כרטיס האשראי שלו כעירבון להתחייבויותיו בהסכם השלישי. כאשר פנתה התובעת לנתבע כשבועיים לפני תום תפוגת כרטיס האשראי, ודרשה מהנתבע להעביר את פרטי כרטיס האשראי, הודיע לה הנתבע כי הוא מסרב להתקשרות. כך, מימש הנתבע את זכותו לביטול העסקה המתמשכת. לטענת הנתבע, הסכומים הנתבעים מבוססים על אירועים אשר התרחשו בתקופת ההסכם השלישי, אשר הנתבע אינו חתום עליו ואף לאחר שפג תוקפו של כרטיס האשראי של הנתבע בחודש 06/11. הנתבע מוסיף וטוען כי ההסכם ממנו מנסה התובעת להיבנות הוא הסכם בלתי חוקי, שכן התובעת היא חברת החכר ובהתאם לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעות סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב), תשמ"ה-1985 (להלן: "הצו"), החכר רכב מוגדר כהשכרה לתקופה שלא תפחת משישה חודשים. מכאן, שהתובעת אינה רשאית להשכיר רכב לתקופה קצרה משישה חודשים, כאשר הסכמי ההתקשרות נשוא התביעה נקצבו לתקופה של חודש ימים והוארכו מעת לעת בתנאי שכירות חודשית. עוד טוען הנתבע, כי סעיף 40 לצו קובע כי תנאי להשכרת הרכב הוא כי השוכר מחזיק ברשיון נהיגה תקף. ואולם, התובעת לא טרחה לדרוש את רשיון הנהיגה של הנתבע, וזאת כאשר תוקף רשיון הנהיגה של הנהג הנוסף פג ביום 5.2.10. כך גם לא מילאה התובעת אחר הוראת סעיף 44 לצו המחייבת אותה לרשום ברשיון הרכב את הגבלת היותו שכור או חכור. דיון והכרעה אין מחלוקת כי הנתבע חתום הסכם השכירות הראשון בלבד וכי לא חתם על הסכם השכירות השלישי. ואולם, לטענת התובעת עסקת השכירות הראשונית היא עסקת שכירות שנמשכה באופן רצוף עד ליום 6.9.11, במהלכה שולמו דמי השכירות כסדרם כמעט עד לתום התקופה וכי התובעת התבקשה להוציא חשבוניות על שם עסק של הנתבע. נוכח החלפת הרכב במהלך התקופה הונפק הסכם נוסף בו רשום שהסכם זה הוא על בסיס ההסכם הראשוני. כאמור, התובעת נסמכת על סעיף 34 להסכם הראשון הקובע כי במקרה של החלפת רכב במהלך תקופת השכירות או הארכת תקופת השכירות, יונפק לשוכר חוזה חדש מעודכן וחתימת השוכר על חוזה ההשכרה הראשוני תחייבו אף ביחס לכל חוזה חדש שיונפק עבורו. מנגד העיד הנתבע, כי לא ידע על כך שהעסקה עם הנהג הנוסף המשיכה להתקיים, לא קיבל לידיו את הסכמי השכירות השני והשלישי וסבר כי בתום תקופת ההסכם הראשון הסתיימה העסקה בין הצדדים. יתר על כן, לאחר שפנתה התובעת לנתבע והודיעה לו כי תוקף כרטיס האשראי שלו עומד לפוג, נדהם הנתבע לגלות כי העסקה עודנה בתוקף, הודיע לתובעת כי הוא מסרב למסור את פרטי כרטיס האשראי שלו וביקש לסיים את העסקה. ראשית, אקדים ואומר, כי איני מקבלת את טענת הנתבע כי הוא חתום על ההסכם כערב. בהסכם השכירות הראשון עליו חתום הנתבע מופיע במפורש מעמדו כשוכר ואף הנתבע הודה בעדותו כי הסכם זה מחייב אותו לכל דבר ועניין, לרבות תשלום דמי השכירות ונזקים שנגרמים לרכב. השאלה הטעונה הכרעה היא האם יש מקום מקום לחייב את הנתבע בתשלום דמי השכירות ובתשלום הנזקים שנגרמו לרכב מכוח הסכם השכירות השלישי. אכן, בסעיף 34 להסכם השכירות הראשון, אשר מופיע בצדו השני של ההסכם, נקבע כי בכל מקרה של החלפת רכב במהלך תקופת השכירות או של הארכת תקופת השכירות, יונפק לשוכר חוזה מעודכן חדש וחתימת השוכר על חוזה ההשכרה הראשוני תחייבו אף ביחס לכל חוזה חדש שיונפק עבורו כאמור. ואולם, התובעת לא הוכיחה כי חוזה השכירות השלישי שהונפק נמסר לידי הנתבע ומנהל התובעת אף הודה בעדותו כי חוזה השכירות השני והשלישי שהונפק לא נמסר לידי הנתבע (עמ' 8 ש' 29 לפרוטוקול). גם הנתבע העיד , כי הסכמי השכירות השני והשלישי מעולם לא הובאו לידיעתו ולא נמסרו לידו, ועדותו היתה אמינה עלי. איני מקבלת את טענת התובעת כי בהתאם לסעיף 34 להסכם השכירות, די בהנפקת הסכמי שכירות נוספים ואין חובה למסור אותם לידי שוכר הרכב וכי יצאה ידי חובתה משמסרה אותם לנהג הנוסף. התובעת אינה יכולה לאחוז במקל משני קצותיו. מחד, לטעון כי הנתבע קשור עמה בהתחייבות חוזית ומנגד לא למסור לו את הסכמי השכירות שמכוחם היא טוענת לקיומה של אותה התחייבות. על השוכר לכל הפחות להיות מודע לכך שחוזה השכירות הוארך מעת לעת ועל כן מוטלת על התובעת לדאוג כי הסכמי השכירות הנוספים שהונפקו על יסוד ההסכם הראשון יובאו לידיעתו. כבר נפסק כי חוזה השכרת רכב הינו הוא חוזה אחיד (ראו: ת.א. (שלום, ת"א) 124755/00 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' תמר דהן ואין מחלוקת כי הסכם זה נוסח על ידי התובעת. בנסיבות אלה, יש להפעיל את כלל הפרשנות כנגד המנסח. פרשנות סבירה מובילה למסקנה כי הנפקת חוזה שכירות מעודכן כוללת גם מסירת העתק ממנו לשוכר הרכב, על מנת שיהיה מודע לקיומו בפרט כאשר השוכר אינו זה אשר עושה שימוש בפועל ברכב. לפיכך, התובעת אינה רשאית לטעון כי בהתאם לסעיף 34 להסכם השכירות די בהנפקת חוזה מעודכן חדש ואין צורך במסירתו לידי השוכר. אני מקבלת את עדותו של הנתבע כי לא היה מודע לקיומם של הסכמי השכירות הנוספים שהופקו וכי לא ידע כי עסקת השכירות הוארכה מעת לעת. בעניין זה איני מוצאת מקום להיתלות בעובדה שהחשבוניות אשר הוצאו על ידי התובעת הינן על שם עסקו של הנתבע. הנתבע העיד כי אין מדובר ברכב אשר שימש את העסק וכי הנהג הנוסף הוא זה אשר ביקש כי החשבוניות יופקו על שם עסקו. עוד העיד הנתבע כי חשבוניות אלה לא נמסרו לידיו, כך שלא היה מודע לכך כי בתום תקופת השכירות על-פי הסכם השכירות הראשון הוארכה תקופת השכירות על ידי הנהג הנוסף. אציין כי עדותו של הנתבע היתה אמינה עלי ואני מקבלת את גרסתו כי הסכם השכירות חודש על ידי הנהג הנוסף, מבלי שהנתבע ידע על כך ומבלי שנמסרו לו החשבוניות. אף מנהל התובעת בעדותו לא יכול היה לומר האם החשבוניות שהופקו על ידי התובעת נמסרו לנתבע ובתצהירו אף ציין כי אלה נמסרו לנהג הנוסף. לפיכך, משלא דאגה התובעת להעביר העתק מהסכמי השכירות השני והשלישי לנתבע, אשר הינו שוכר הרכב ואשר היא טוענת כי הוא קשור עמה בהתחייבות חוזית לתשלום דמי השכירות, היא אינה יכולה להסתמך על סעיף 34 להסכם השכירות הראשון ולטעון כי חתימת השוכר על הסכם השכירות הראשון מחייבת אותו לגבי כל הסכם שכירות נוסף שיונפק עבורו. זאת ועוד, גם לו הייתי סבורה כי התובעת רשאית להסתמך על סעיף 34 להסכם השכירות, וכי הסכם השכירות השלישי שהונפק מחייב את הנתבע, אף כי העתק ממנו לא נמסר לידיו, הרי שלנתבע מסורה הזכות להודיע על ביטול העסקה המתמשכת בהתאם לסעיף 13ד לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981. מעדותו של הנתבע, עולה כי הנתבע מימש זכותו זו בחודש יוני 2011, זאת כאשר התובעת פנתה לנתבע כשבועיים לפני תום תפוגת כרטיס האשראי, וביקשה מהנתבע להעביר את פרטי כרטיס האשראי החדש שלו. אז הודיע הנתבע לנציג התובעת כי לא ידע על כך שההתקשרות עודנה בתוקף, כי הוא מסרב להתקשרות וכי אינו מוכן למסור את פרטי כרטיס האשראי שלו. למעשה, בכך מימש הנתבע את זכותו לביטול העסקה המתמשכת והודיע מפורשות לנתבעת כי אינו מוכן להיות קשור עמה בהסכם השכירות. אף מנהל התובעת הודה בעדותו כי אילו היה מסכים הנתבע למסור את פרטי כרטיס האשראי החדש שלו, העסקה היתה נמשכת מעבר לחודש ספטמבר 2011 (עמ' 6 לפרטוקול ש' 21-22). יוצא אפוא, שהעסקה הסתיימה מן הטעם שהנתבע סרב למסור את פרטי כרטיס האשראי שלו. לא נטען על ידי התובעת כי במעמד זה נאמר לנתבע כי עליו להשיב את הרכב לידי התובעת וכי זהו תנאי לביטול העסקה, והנתבע אף העיד כי לא ידע האם הרכב ברשותו של הנהג הנוסף. התובעת אף לא פירטה בהסכם השכירות את דרך ביטולה של העסקה המתמשכת, כנדרש על-פי הוראת סעיף 13ג לחוק הגנת הצרכן, ומשכך היא אינה יכולה לטעון כי תנאי לביטול העסקה הינו השבת הרכב לידיה וכי רק ממועד זה תיחשב העסקה כמבוטלת. יובהר, כי הסכומים הנתבעים הינם בגין תקופה מאוחרת להודעת הביטול, ועל כן אין מקום לחייב את הנתבע בסכומים אלה, לאחר שהודיע לתובעת על ביטול העסקה. מן האמור לעיל עולה המסקנה, כי אין מקום לחייב את הנתבע בתשלום מכוח הסכם השכירות השלישי וגם אם ניתן לראות בחתימתו על הסכם השכירות הראשון הסכמה להנפקת הסכמי השכירות הנוספים, הרי שהנתבע מימש את זכותו לביטול העסקה. נוכח המסקנה אליה הגעתי, פטורה אני מלדון בטענות הנתבע בדבר אי חוקיותם של ההסכמים. לאור האמור, אני דוחה את התביעה. התובעת תישא בהוצאות הנתבע בסכום של 2,500 ₪. רכבשכירותהשכרת רכב