עתירה לביטול דרישת תשלום ארנונה בהפעלת אולמות אירועים, עבור נכס מקרקעין המצוי בתחומי נמל תל-אביב (להלן: "הנמל"). רקע עובדתי בין הצדדים התנהלה התכתבות ענפה שאין מנוס אלא לפרטה על מנת לרדת לשורש המחלוקת שהתגלעה ביניהם. ביום 13.9.00 כרתה העותרת חוזה הרשאה עם חברת אוצר מפעלי ים בע"מ, חברה ממשלתית המחזיקה ומנהלת שטחים במתחם נמל תל אביב הישן (להלן: "אוצר מפעלי ים") להשתמש בשטח במבנה בנמל תל אביב לתקופה של שבע שנים, עד ליום 31.8.07 למטרת אירועים, הפעלת בית קפה ומסעדה (להלן: "הסכם ההרשאה"). לטענת העותרת, אוצר מפעלי ים הוליכה את העותרת בכחש, שכן לא הביאה לידיעתה שהמשיבה אינה מעניקה רישיונות עסק לעסקים בתחומי הנמל. העותרת טוענת, כי לאור הוראות תב"ע, סירבה המשיבה להוציא רישיון לעסקה. העותרת החלה להפעיל במקום אולם אירועים לאחר שנערכו בו על ידה שיפוצים. אמנם, ב"כ העותרת טען במכתבו למשיבה מיום 1.2.06, כי "המבנה היה בשיפוץ כללי עד לימים אלה" (נספח ב' לתגובת המשיבה), אך ביום 3.7.03 נערכה ביקורת בנכס על ידי המשיבה, שממצאיה היו אלה: "בביקורת ביחידה- הינה סגורה מבחוץ מבעד לויטרינה ניתן לראות כי היחידה איננה בשיפוצים וכי יש בתוכה שולחנות וכסאות והיא נראית פעילה. כנ"ל לגבי קומת הגלריה שביחידה" (ההדגשה במקור, נספח כ"ב לתגובת המשיבה). העותרת פנתה למשיבה ביום 1.1.05 וביקשה ממנה לפטור אותה מתשלום ארנונה לאחר שהוברר לה, כי לא ניתן לקבל רישיון להפעלת עסק (נספח י"א לעתירה). לטענת העותרת, משלא השיבה המשיבה לפניותיה ולא הוציאה לה שומות ארנונה בגין הנכס, ראתה זאת כהודאה בטענתה, שיש לפטור אותה מתשלום ארנונה. ביום 21.4.05 נכרת בין העותרת לבין חברת סקאפה (להלן: "סקאפה") הסכם לפיו ניתנה הרשאת משנה לאחרונה לקיום אירועים בנכס, וזאת עד ליום 31.8.07 (להלן: "הסכם הרשאת המשנה"). החוזה נחתם עם סקאפה בשמה הקודם, חברת "בלו אירועים בע"מ" (להלן: "בלו אירועים"). ביום 11.10.05 פנתה בלו אירועים למשיבה בבקשה לרשום אותה כמחזיקה בנכס לאור הסכם הרשאת המשנה. כמו כן, ביקשה "בלו אירועים" פטור מתשלום ארנונה למשך תקופה שבה בוצעו על ידה שיפוצים בנכס (נספח ב' לתגובת המשיבה). ביום 2.11.05 השיבה המשיבה לבלו אירועים, כי על מנת לשנות את שם המחזיק בנכס, יש להמציא הסכם שכירות עדכני עם בעלי הנכס, לתקופה העולה על שנה אחת (נספח ג' לתגובת המשיבה). ביום 1.2.06 פנה עו"ד תומר מגיד, בשם העותרת, למשיבה וציין, כי "המבנה הנדון סגור מאז שנת 1996 עקב העדר תב"ע המאפשרת להפעיל אותו (בהתאם לצו סגירה)". עו"ד מגיד ביקש לעדכן, כי הנכס הושכר לבלו אירועים בהתאם להסכם הרשאת המשנה מיום 21.4.05. עוד ציין, כי ככל הידוע לו, המבנה היה בשיפוץ כללי עד למועד פנייתו זו למשיבה (נספח ד' לתגובת המשיבה). ביום 15.3.06 השיב מנהל הארנונה, כי לאור העובדה שמדובר בשכירות משנה בין העותרת לבין "בלו אירועים", לא ניתן לרשום את האחרונה כמחזיקה בנכס, וזאת עד להמצאת חוזה שייחתם בינה לבין אוצר מפעלי ים ישירות. מנהל הארנונה הודיע, כי עד לקבלת המסמך המבוקש, נותר חיוב הארנונה ללא שינוי, וכי עומדת לעותרת זכות ערר על החלטה זו בפני ועדת הערר תוך 30 יום, בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה), התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר") (נספח ה' לתגובת המשיבה). לקראת תום תקופת הרשאת המשנה, ניהלה סקאפה מו"מ ישיר עם אוצר מפעלי ים, לקבל זכות הרשאה בנכס במישרין, שלא באמצעות העותרת. בסופו של יום, נחתם ביום 22.10.06 הסכם בין אוצר מפעלי ים לבין סקאפה. על פי המוסכם, תינתן לאחרונה הרשאה בנכס לתקופה שמתום תקופת השכירות לפי הסכם הרשאת המשנה עם העותרת, מיום 1.9.07 ולמשך עשר שנים. ביום 4.1.07 שונה שם המחזיק בנכס מהעותרת ל"סקאפה אירועים על הים בע"מ", החל מיום 1.1.07 (נספח ו' לתגובת המשיבה). ביני לביני, הפסיקה סקאפה לשלם לעותרת את דמי השכירות ותשלומים נוספים, בהתאם להסכם הרשאת המשנה, ומשכך הגישה העותרת תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב נגד סקאפה. התביעה, אשר התבררה בסופו של יום בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, לאחר שתוקן סכום התביעה, התקבלה ונקבע כי סקאפה הפרה את הסכם הרשאת המשנה (נספח י"ד לעתירה). לטענת העותרת, רק ביום 24.5.11 קיבלה את דרישת תשלום הארנונה הראשונה, בסך של 850,757 ₪ לתקופה המסתיימת ביום 31.12.06 (להלן: "דרישת תשלום הארנונה") (נספח א' לעתירה). ביום 13.6.11 פנה עו"ד אילן בומבך, בשם העותרת, למשיבה והלין על מכתב דרישת תשלום הארנונה. העותרת טענה כי, היא אינה חייבת בארנונה וכן עומדת לה טענת התיישנות. העותרת הדגישה, כי ביום 21.4.05 השכירה את הנכס ל"בלו אירועים" עד ליום 31.8.07 בשכירות משנה. משכך, טענה העותרת, כי יש להפנות את דרישת התשלום מיום 21.4.05 ועד ליום 31.12.06 ל"בלו אירועים". למכתב צורף אישור שהונפק, לטענת העותרת, על ידי המשיבה, ובו צוין כי אין לה חובות ארנונה (נספח ב' לעתירה). ביום 28.8.11 השיב עו"ד אילן שרקון, בשם העירייה לעותרת, כי חוב הארנונה מתייחס לתקופה שבין שנת 2004 ועד גמר שנת 2006, כך שלא יכולה להיות מחלוקת שטרם חלפה תקופת ההתיישנות. בתקופה זו הייתה העותרת רשומה בספרי העירייה כמחזיקה בנכס. לטענת המשיבה במכתב זה, חוב הארנונה היה ידוע לעותרת, בין היתר לאור הפגישה שהתקיימה במשרדי המשיבה ביום 18.4.05 בנוכחות מר יחזקאל כהן, מנהלה של העותרת (להלן: "מר כהן") ובא כוחו עו"ד חן עובדיה (להלן: "הפגישה מיום 18.4.05"). לטענת המשיבה, כל מטרתה של הפגישה הייתה הסדרת החובות של החברות אותן מנהל (או ניהל בעבר) מר כהן (נספח י' לתגובה לעתירה), ובכללן העותרת. בסיומה של הפגישה התחייב מר כהן, כי יעביר המחאה בסך 100,000 ₪ על חשבון החוב. עוד ציינה המשיבה, כי האישור שצורף למכתב העותרת בדבר העדר חובות זויף ככל הנראה, שכן האדם החתום על המסמך אינו מוכר לה והאישור לא יצא מטעמה. באשר לטענת העותרת, כי לא יכולה הייתה להפעיל את הנכס לאור העדר רישיון עסק, כתבה המשיבה, כי היה על העותרת לפנות למשיבה בתקופת השיפוצים במקום, לצורך בדיקת זכאותה לפטור (נספח י"ח לעתירה). ביום 8.11.11 השיבה העותרת למשיבה. העותרת שבה והדגישה, כי היה על המשיבה לפנות לסקאפה ולחייבה בארנונה מיום 21.4.05 וטענה, כי התריעה פעמים רבות בפני המשיבה על חוסר האפשרות להפעיל את הנכס לאור העדר רישיון עסק (נספח י"ט לעתירה). בתאריך 17.5.12 השיבה המשיבה לפניית העותרת וחזרה על האמור במכתבה מיום 28.8.11. המשיבה הדגישה, כי חוב הארנונה של העותרת הוא חוב חלוט, ועל כן היא נדרשת להסדירו (נספח כ"א לעתירה). בעקבות מכתב זה, הוגשה העתירה דנן. טענות העותרת עיקר טענות העותרת בסיכומיה מושתתות על תצהירו של מר אבי שטינמץ, לשעבר המשנה למנכ"ל עיריית תל-אביב. מדובר בתצהיר שהוגש לראשונה בשלב הסיכומים ובטענות שלא בא זכרן בעתירה או בדיון שהתנהל במעמד הצדדים. על פי האמור בתצהיר, מר שטינמץ שימש כיו"ר הועדה לשמיעת טענות בעלי העסקים בנמל תל אביב שלא ניתן להם רישיון עסק. לדבריו, הוועדה החליטה, כי לא תיגבה ארנונה מעסקים בנמל שלא קיבלו רישיון בשל העדר תב"ע. בזמן כהונתו בתפקיד, בין השנים 1994 ל-1999, ואף לאחר מכן, "לא חויבו עסקים בנמל תל אביב במיסי ארנונה, שהתב"ע לא אפשרה להם קבלת רישיונות עסק במקום" (נספח א' לסיכומי העותרת, סעיף 5 לתצהיר). משכך, טוענת העותרת, כי יש לבטל את דרישת הארנונה לגבי התקופה שקדמה ליום 21.4.05, שכן העסק היה סגור ולא ניתן היה להפעילו, זאת לנוכח העדר תב"ע. העותרת שבה ומדגישה, כי אוצר מפעלי ים הטעתה אותה בעת חתימת הסכם ההרשאה והובילה אותה לחשוב, כי יהיה באפשרותה לקבל רישיון עסק, למרות שלא כך הדבר. העותרת מפנה לפסק הדין שניתן בה"פ 1119/00 ש.א.י מועדונים בע"מ נ' עיריית תל-אביב ואח' (11.7.04), שם קבעה כב' השופטת ציפורה ברון, כי התנהלות אוצר מפעלי ים והמשיבה בכל הנוגע להענקת רישיונות בתחומי נמל תל-אביב פסולה מיסודה. העותרת טוענת, כי הסתמכה לאורך השנים על הרשומות המוסדיות של המשיבה מהתאריכים 1.5.07, 11.12.07, 11.3.08 (נספח ב' לעתירה), המעידות על העדר חוב ארנונה. לטענת העותרת, המשיבה לא הנפיקה לה הודעות תשלום ארנונה עד ליום 15.5.11 (נספח א' לכתב העתירה), ושמכך היא מנועה מלתבוע חוב ארנונה בגין שנים קודמות. העותרת מוסיפה וטוענת, כי הודעות העיקול שהוציאה המשיבה על שם חברות אחרות, שאינן העותרת, אינן יכולות להוות תחליף להודעה כדין של שומת ארנונה. לטענתה, הודעות אלה הומצאו לה לראשונה תוך כדי ניהול ההליך המשפטי בעניין אי תשלום דמי השכירות על ידי סקאפה. עוד טוענת העותרת, כי המשיבה החליטה לאחד את כלל החברות שבבעלות מר כהן לידי תיק חוב אחד, ללא יידוע העותרת או מנהלה, זאת כאשר האחרון עומד על טענתו, כי הוא מנהלה של העותרת בלבד. דרישת תשלום הארנונה עומדת בניגוד להנחיית היועץ המשפטי לממשלה בנושא הפעלת הליכי גבייה מנהליים לפי פקודת המסים (גבייה) (הנחייה מס' 7.1002). לטענת העותרת, דרישת התשלום אשר נשלחה אליה רק ביום 15.5.11 לוקה בהתיישנות ושיהוי, שכן לפי ההנחיה, פרק הזמן מהמועד שבו היה החוב לסופי, שבסיומו ניתן לומר שהרשות מנועה מלנקוט הליכי גביה, ראוי שלא יהיה ארוך משלוש שנים (סעיף 5 להנחיה). העותרת מפנה למכתבו של בא כוחה דאז, עו"ד אמיר גולדפרב, אשר נשלח אל מבקרת עיריית תל-אביב ביום 1.4.07. במכתב זה העלה ב"כ העותרת טענה, לפיה בעליה של חברת סקאפה, מר ירי הלוי, מסר למנהל העותרת, כי הוא נפגש עם גורמים במשיבה "במטרה להוציא חיובי ארנונה חסרי בסיס במטרה לגרום למרשתי נזקים ללא עוול בכפה" (סעיף 4 למכתב, נספח ט"ז לעתירה). בהתייחס לטענת המשיבה בדיון במעמד הצדדים, שנערך ביום 17.2.13, ביחס לפגישה שנערכה במשרדי המשיבה ביום 18.4.05, מפנה העותרת לתצהירו של מר שטינמץ הנ"ל, אשר לדבריו "במהלך הפגישה, הוזכרו חובותיו האישיים של מר יחזקאל כהן, ובסיומה של הפגישה סוכם בע"פ כי הוא ישלם סך של 100,000 ₪ בגין חובותיו האישיים" (סעיף 7 לתצהיר). טענות המשיבה כטענה מקדמית טוענת המשיבה, כי העותרת צירפה לראשונה לסיכומיה תצהיר חדש (נספח א') וכן ראיה חדשה (נספח ב'), בניגוד לסדרי הדין וללא קבלת אישור בית המשפט. הדבר עומד בניגוד לעמדת הפסיקה המחמירה בעניין צירוף מסמכים שלא כדין לסיכומים (ע"א 355/78 ניסנוב נ' ניסנוב ואחק, פ"מ לב(3) 735; בש"א 17011/06 כתב נ' בתי יציקה וולקן בע"מ (7.10.07)). כמו כן, העותרת פעלה בניגוד לתקנה 12(א) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א- 2000 (להלן: "תקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים), הקובעת, כי הגשת מסמכים שלא צורפו לכתב העתירה היא סמכות שבשיקול דעתו של בית המשפט. לפיכך, התנהלותה חסרת תום הלב ונקיון הכפיים של העותרת מצדיקה דחיית העתירה. המשיבה טוענת, כי העותרת העלתה בסיכומיה טענות חדשות נוספות לעניין הסתמכותה על "רשומות מוסדיות" מטעם המשיבה, טענות שכלל לא הוזכרו בכתב העתירה, ועל כן מהוות הרחבת חזית אסורה. לטענת המשיבה, באופן תמוה, בחרה העותרת להתייחס רק לחלק מהמסכים כ"רשומה מוסדית", תוך התעלמות מיתר המסמכים שהגישה המשיבה, ואשר צורפו לכתב העתירה. העלאת טענות חדשות בשלב הסיכומים מונעת מהמשיבה את האפשרות להתייחס לטענות אלה. לגופו של עניין, טוענת המשיבה, כי טענות העותרת בנוגע להעדר רישיון עסק, וטענות הנוגעות להעדר תב"ע אינן רלוונטיות לסוגיית החיוב בארנונה ואינן מהוות עילה לפטור מתשלום. המשיבה מדגישה, כי החיוב בארנונה נעשה בהתאם לשימוש בפועל בנכס, כאמור בהוראת סעיף 8 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 ועל כן אין כל רלוונטיות לטענת העותרת בנוגע לאי מתן רישיון עסק. המשיבה יוצאת כנגד טענת העותרת, לפיה הוטעתה לחשוב בעת שחתמה על ההסכם עם אוצר מפעלי ים, כי תוכל לקבל רישיון עסק, שכן במסגרת ההסכם הצהירה האחרונה, כי בדקה את מצבו של הנכס, לרבות מצבו התכנוני והמשפטי, ומצאה אותו ראוי לצרכיה. המשיבה אף מפנה לביקורת שנערכה בנכס ביום 6.7.03 (נספח כ"ב לתשובה לעתירה), במהלכה התברר, כי "היחידה איננה בשיפוצים וכי יש בתוכה שולחנות וכיסאות והיא נראית פעילה". בנוסף, העותרת לא פעלה להסדרת פטור מתשלום ארנונה בתקופה שקדמה לחתימת הסכם הרשאת המשנה, ולכן אין לה אלא להלין על עצמה. המשיבה מפנה לסעיף 3 לחוק הערר, הקובע את זכותו של הנישום להשיג על הודעת החיוב בארנונה בפני מנהל הארנונה בעילות שונות, כגון גודלו של הנכס או השימוש בו, וכן טענת "איני מחזיק". בנושאים אלה אין הנישום רשאי לפנות ישירות לבית המשפט, שלא על דרך של ערעור על החלטת ועדת הערר. טענות העותרת בנוגע לסוגיית החזקה בנכס נדחו על ידי מנהל הארנונה עוד בשנת 2006 (נספח ה' לתשובה לעתירה). המשיבה טוענת, כי העותרת היא המחזיקה בפועל בנכס. לטענתה, העותרת עצמה מודה, כי החזיקה בנכס עד ליום 21.4.05. טענתה, כי החל מתאריך זה הנכס הוחזק על ידי חברת סקאפה, נדחתה על ידי מנהל הארנונה בהשגה מיום 15.3.06, ולא הוגש ערר על החלטה זו. על כן, מדובר בשומה חלוטה שלא ניתן לתקוף אותה כיום ובית המשפט נעדר סמכות לדון בטענות העותרת בעניין זה. באשר לטענת העותרת, כי אינה חייבת בתשלום ארנונה מרגע שהתקשרה בהסכם הרשאת המשנה, דין טענה זו להידחות, שכן העותרת היא בעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס. יתרה מזאת, סעיף 269 לפקודת העיריות (נוסח חדש), קובע כי הגדרת המונח "מחזיק" אינה כוללת דייר משנה. לטענת המשיבה, העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, תוך ניסיון לעקוף את ההליכים הקבועים בדין. לטענתה, העותרת ידעה על חוב הארנונה מושא העתירה דנן, אולם רק לאחר שנשלחה אליה שוב דרישה לתשלום חוב הארנונה, החליטה להגיש עתירה זו. המשיבה מפנה לסיכום (נספח י' לתגובה לעתירה). באשר לטענת העותרת, כי בפגישה שנערכה בעירייה בתאריך 19.4.05 דובר בחובותיו האישיים של מר כהן, טוענת המשיבה, כי פגישה זו עסקה אך ורק בחוב החברות שבבעלות מר כהן. המשיבה מוסיפה, כי בפגישה זו ציין מר כהן, כי משנת 1996 הוא משמש כמנהלה של חברת ניו אלי בנמל בע"מ. באשר לטענת העותרת, לפיה הודעות תשלום הארנונה נשלחו לחברות אחרות, טוענת המשיבה, כי כל הודעות התשלום נשלחו לעותרת בהתאם לכתובת המעודכנת בעירייה: הנמל 13 תל-אביב (נספח ז' לתגובת המשיבה) וברשם החברות (מש/1). המשיבה מוסיפה, כי מאחר שהודעת תשלום ארנונה אינה יוצרת את נטל המס, וגם אם לא קיבלה את ההודעות הקודמות, הדבר אינו פוטר את העותרת מתשלום הארנונה (ע"א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נד(2) 433, 450). המשיבה טוענת, כי מנהלה של העותרת, מר יחזקאל כהן, מנסה במשך שנים להתחמק מתשלום חובות לעירייה, בין היתר באמצעות הקמת חברות שונות. ביום 15.4.07 התקיימה ישיבה נוספת בעיריית תל-אביב (נספח י"ט לתגובה לעתירה), במסגרתה הוחלט כי חשבון הארנונה של שלושת החברות הבאות יאוחד לחשבון אחד: "ניואלי בע"מ", "ניו אלי בנמל בע"מ" ו"מציצים על הים". צעד זה נועד למנוע מצב שמר כהן יתחמק מתשלום חוב הארנונה למשיבה. בהתאם לכך הונפקו צווי עיקול אצל מחזיק על שם כל שלושת החברות. המשיבה מדגישה, כי החלטה זו התקבלה לאחר שהתברר, כי הסכם הרשאת המשנה נערך מול "ניו אלי בע"מ" ח.פ. 511572430, ואילו ההסכם חתום על ידי העותרת- "ניו אלי בנמל בע"מ ח.פ. 512986662". תשובת העותרת בתשובתה, טענה העותרת, כי המשיבה התעלמה מן הביקורת הרבה שנמתחה עליה בערכאות השונות, בכל הנוגע להשכרת נכסים מתוך ידיעה שלא יינתן להם רישיון עסק עקב העדר תב"ע. העותרת טוענת, כי המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח, כי נשלחו לעותרת הודעות חיוב וכן לא הכחישה, כי הודעת החיוב מיום 15.5.11 הועברה לעותרת באמצעות צד שלישי, במסגרת הליך משפטי שהתנהל ביניהם. העותרת דוחה את הטענה בדבר הרחבת חזית, שכן נספח ב' לסיכומיה מציג פעם נוספת הוכחה לכך, כי העותרת אינה חייבת בחוב ארנונה. המסמך מצטרף לשלושת האישורים שצורפו כנספח ב' לכתב העתירה. באשר לתצהירו של מר שטינמץ, מדובר במסמך השופך אור על ניסיונה של המשיבה להסתיר את החלטתה שלה עצמה בעניין גביית ארנונה מעסקים בנמל שלא קיבלו רישיונות עסק. דיון והכרעה הרחבתי בתיאור טענות הצדדים, על מנת להדגיש את היקף היריעה שמצאו לנכון לפרוס בפני בית המשפט. העותרת העלתה טענות שונות ומגוונות כנגד המשיבה, ביניהן טענות הקשורות להתנהלותה בנושא אי מתן רישיונות עסק לנכסים שהושכרו בידיעתה בתחומי נמל תל-אביב, והפנתה למספר פסקי דין בהם נמתחה עליה ביקורת. בפתח הדברים, מבקשת אני להדגיש, כי במסגרת פסק דין זה אתמקד אך ורק בבחינת טענתה של העותרת, לפיה היא אינה חייבת במיסי ארנונה לגבי התקופה שבין שנת 2004 לשנת 2006, ולא אתייחס לטענות השונות הקשורות לביקורת על התנהלות המשיבה בנושא רשיון העסק, שאינן רלוונטיות כלל ועיקר לנושא העתירה. ניתן לחלק את טענות העותרת בענין דרישת תשלום הארנונה לשניים: טענה המתייחסת לתקופה שמיום 1.1.04 ועד ליום 21.4.05 (להלן: "התקופה הראשונה")- העותרת טוענת, כי הנכס שהושכר לה היה סגור ולא ניתן היה להפעילו לאור העובדה, שהיה בשיפוצים כל אותה תקופה ואף לא ניתן לה רישיון עסק בניגוד למובטח. טענה המתייחסת לתקופה שמיום 21.4.05 ועד לסוף שנת 2006 (להלן: "התקופה השנייה")- העותרת טוענת, כי ביום 21.4.05 נחתם הסכם הרשאת המשנה עם סקאפה, ומשכך היא חדלה להיות המחזיקה בנכס, והיה על המשיבה לחייב את סקאפה בתשלום הארנונה. התקופה הראשונה העותרת הציגה בפעם הראשונה, במסגרת סיכומיה, את תצהירו של מר שטינמץ, לפיו התקבלה החלטה בעירייה שלא לגבות מיסי ארנונה מעסקים בתחומי הנמל, שלא קיבלו רישיון עסק. מדובר בתצהיר שהוגש ללא קבלת אישור בית המשפט ואף ללא דרישה מצד בית המשפט, בניגוד לתקנה 12(א) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים. במצב דברים זה, נמנעה מהמשיבה הזכות להתייחס לתוכן התצהיר ונמנעה ממנה הזכות לחקור את עורך התצהיר. לא ניתן לקבל התנהלות זו של העותרת, המבקשת לנצל את שלב הסיכומים לצורך הצגת ראיות חדשות, מתוך תקווה, כי אלו יסייעו לה בביסוס טענותיה. תמוהה גם העובדה שהעותרת לא התייחסה לעובדות המפורטות בתצהיר בשום שלב שקדם לעריכת הסיכומים, ואף לא מצאה לנכון לפרט בסיכומיה את פשר התנהגותה. לפיכך, איני מקבלת את התצהיר ואני קובעת כי לא ניתן להסתמך על האמור בו, ומשלב זה ואילך אתייחס אך ורק למסמכים שצורפו לעתירה על ידי העותרת. טענת העותרת, לפיה העסק היה סגור לאורך כל התקופה הראשונה, עומדת בסתירה לדו"ח הביקורת שנערך בנכס ביום 6.7.03 (נספח כ"ב לתגובה לעתירה), במהלכה נמצא, כי העסק אינו בשיפוצים וכי הוא פעיל. רק ביום 1.1.05, בחלוף ארבע וחצי שנים מיום חתימת הסכם ההרשאה עם אוצר מפעלי ים, שלחה העותרת מכתב אל המשיבה, בו היא מבקשת לקבל פטור מארנונה, בטענה שלא ניתן לעשות כל שימוש במבנה (נספח י"א לעתירה). משלא נענתה על ידי המשיבה, שקטה העותרת על שמריה ולא פנתה אל המשיבה שוב בנושא. העותרת לא ניסתה להתמודד עם ממצאי הביקורת במהלך הדיון בעתירתה ואף לא בסיכומים, והמסקנה המתבקשת מכך היא, כי האמור בדו"ח הוא נכון. גם אם נכונות טענות העותרת, כי הוטעתה לחשוב שתוכל לקבל רישיון עסק, למרות שהדבר מנוגד להוראות תב"ע, היה עליה לפעול בזמן ולפנות למשיבה על מנת להסדיר את סוגיית החיוב בארנונה. העותרת אינה יכולה "להתעורר" רק כעת ולטעון, כי הסתפקה בפנייה אחת ויחידה אל המשיבה, ומשלא נענתה - הסיקה כי היא אינה חייבת בתשלום ארנונה. פניה נוספת אל המשיבה נעשתה ביום 11.10.05 ביחס לנכס מושא העתירה (נספח ב' לתגובה המשיבה) . במועד זה פנתה "בלו אירועים", ולא העותרת, אל המשיבה בבקשה לשנות את שם המחזיק בנכס לאור הסכם הרשאת המשנה. בנסיבות אלה, אני דוחה את הטענה כי העותרת אינה חבה בארנונה לגבי התקופה הראשונה. התקופה השנייה סעיף 8 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג- 1992 מסמיך את הרשויות המקומיות להטיל חובת תשלום ארנונה על "המחזיק בנכס". סעיף 7 לחוק ההסדרים מציין, כי המונח "מחזיק" יפורש על פי ההגדרה שבסעיף 269 לפקודת העיריות, הקובע כדלקמן: "מחזיק- למעט דייר משנה" סעיף 1 לפקודת העיריות מגדיר "מחזיק" כך: "אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגר בבית מלון או בפנסיון". הפסיקה הגדירה את המונח "המחזיק בנכס" כ"בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס" (ראה פסק דיני בעמ"נ (תל אביב) 11143-05-11 נכסי אריאל נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב ואח' (13.6.12) וכן עת"מ (חיפה) 39183-10-11 דיור ופיתוח חברה לבנין בע"מ נ' עירית חיפה ואח' (4.12.12)). סעיפים 325 ו-326 לפקודת העיריות מטילים על בעל נכס חובת הודעה על כל שינוי מחזיק בנכס: 325. חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה. 326. נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם - ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו - למסור לעיריה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו; בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה. הפסיקה שבה ושנתה, כי מגמת סעיפים אלה היא שלא להכביד על העירייה יתר על המידה באיתור הגורם המהווה "המחזיק" בנכס לצורך תשלום הארנונה (ע"א 739/89 מיכקשוילי נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מה(3) 769). פנייתה הראשונה של העותרת למשיבה בבקשה לשינוי שם המחזיק בנכס נעשתה ביום 1.2.06. ביום 15.3.06 השיב מנהל הארנונה במשיבה לעותרת, כי לאור העובדה שמדובר בשכירות משנה, לא ניתן לרשום את בלו אירועים כמחזיקה בנכס, עד להמצאת חוזה שכירות בינה לבין אוצר מפעלי ים. במסגרת תשובה זו, הודעה לעותרת זכותה להגיש ערר על החלטה זו לועדת הערר תוך 30 יום, בהתאם לחוק הערר. לאור הוראת סעיף 269 לפקודת העיריות, הרי שבצדק לא איפשרה המשיבה שינוי שם המחזיק בנכס, משמה של העותרת לשמה של סקאפה, שכן השתיים כרתו ביניהם הסכם שכירות משנה ולכן סקפאה הייתה במעמד של דייר משנה. מצב הדברים השתנה לאחר שסקאפה התקשרה ישירות בהסכם שכירות עם אוצר מפעלי ים, או אז פנתה סקאפה לעירייה בדרישה לשנות את שם המחזיק. העירייה אכן נענתה לפניה זו, ובמכתבה מיום 4.1.07 הודיעה, כי שם המחזיק ישונה מ"מציצים בנמל ניו אלי" ל"סקאפה" (נספח ו' לתגובת המשיבה). חוב הארנונה- חוב חלוט העותרת בחרה שלא להגיש ערר על החלטת מנהל הארנונה מיום 15.3.06. משכך, הפך החיוב בארנונה לחלוט עוד בשנת 2006 ולא ניתן להשיג עליו כעת, בחלוף שש שנים, וודאי לא בדרך של עתירה מנהלית, כפי שעשתה העותרת. חוק הערר קובע סמכות ייחודית למנהל הארנונה ולועדת הערר לדון במחלוקות בשאלה מיהו "המחזיק בנכס", ועל כן אין הנישום רשאי לפנות לבית המשפט לעניינים מנהליים במסלול "עוקף". משנמנעה העותרת להעלות את טענותיה במסגרת ערר, היא מנועה כעת מלהעלותן במסגרת עתירה זו. בנוסף, אין בידי לקבל את טענת העותרת, כי לא ידעה על חובה למשיבה עד לקבלת הודעת התשלום מיום 15.5.11 משני טעמים: מסיכום הפגישה שנערכה במשרדי המשיבה ביום 18.4.05 בנוכחות מר כהן ובא כוחו דאז (נספח י' לתגובה לעתירה) עולה מפורשות, כי הפגישה עסקה בחובותיהן של חמש חברות שונות המזוהות עם מר כהן, ולא בחובותיו האישיים. יתרה מכך, מר כהן לא טרח להבהיר באלו חובות אישיים מדובר, וכיצד הטענה כי מדובר בחוב אישי מתיישבת עם העובדה שבמהלך הפגישה טען, כי הייתה תקופה של שלוש שנים "בהן המקום היה סגור" בגין עבודות תשתית וצו סגירה. בנסיבות אלה, נעלה מכל ספק, כי העותרת ומנהלה ידעו על חוב הארנונה עבור "המקום" כבר בשנת 2005, ואף הסכימו לשלם על חשבון החוב סך של 100,000 ₪, כאמור בסיכום הפגישה. המשיבה צירפה לתגובתה לעתירה העתק דרישות התשלום שנשלחו לעותרת ביום 26.7.06 וביום 20.11.06 (נספח י"ד לתגובה). אמנם, מספר הח.פ המופיע על גבי דרישות התשלום הוא 512758228, ואילו בדרישת התשלום האחרונה מיום 15.5.11 מופיע המספר 512986662 (כפי שמופיע בגוף העתירה), אולם העותרת עצמה עשתה שימוש בשני מספרי ח.פ. שונים, עת חתמה על הסכם ההרשאה (ההסכם נערך מול "ניו אלי בע"מ ח.פ. 511572430" ונחתם על ידי "ניו אלי בנמל בע"מ ח.פ. 512986662"). בנוסף, כתובת העותרת המעודכנת במשרדי המשיבה היא: הנמל 13 תל אביב (נספח ז' לתגובת העתירה). זו גם הכתובת המעודכנת של העותרת ברישומי רשם החברות (מש/1). המסקנה העולה מכל המפורט לעיל היא שהעותרת מבקשת להתחמק מתשלום חובה למשיבה, על אף שידעה על החוב כבר בשנת 2005. אם לא די בכך, העותרת הגישה עתירתה בשיהוי רב והיא מנסה להיתלות בטענות שונות ומשונות כדי לטשטש את העובדה, כי לא פעלה כדין להסדיר את חובה, ואף בחרה לא להגיש ערר על החלטת מנהל הארנונה, לפיה היא המחזיקה בפועל בנכס וחובת התשלום חלה עליה. סוף דבר העתירה נדחית. העותרת תשלם למשיבה הוצאות ההליך בסך של 30,000 ש"חאולם / גן אירועיםארנונה