תוספת פיגור בגין איחור בתשלום קנס זאת למרות שהמבקש שילם לפי הנטען את הקנס במועד שהיה נקוב בהודעת תשלום הקנס המקורית שנשלחה לו. המבקש הצביע על כך, שבעוד שבהודעת התשלום הקנס נכתב שמועד התשלום האחרון הוא 15.8.2011, בהודעה על תוספת הפיגור נכתב שמועד התשלום היה עד ליום 9.8.2011. המשיבה הגישה תשובה לבקשה לאישור. בתשובת המשיבה הוסבר, שמדובר בתקלה שאירעה במערכת תשלום הקנסות הממוחשבת של המשיבה. הרקע לתקלה הוא זה: לפי סעיף 229(א) לחוק סדר הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס עליו לשלמה תוך 90 ימים; כאשר לפי סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 במניין הימים יבואו גם ימי מנוחה או שבתון שעל-פי חיקוק זולת אם אלה הימים האחרונים שבתקופה. מאחר שהמערכת הממוחשבת של המשיבה לא ידעה לזהות ימי מנוחה, פגרה או שבתון, כך נטען, תוכנתה המערכת להוסיף חמישה ימים על מנת למנוע חיוב בתוספת פיגור במקרים שבהם שולם קנס למחרת יום מנוחה (כלומר, סה"כ 95 ימים). כך נעשה לגבי דוחות שנמסרו לנקנס "באופן ידני". לגבי דוחות שלא ידוע מועד המצאתם (דוחות שלא נמסרים באופן ידני ע"י שוטר - למשל "דוחות מצלמה"), המערכת תוכנתה כך שניתן יהיה לשלם את הדוח לאחר שלושים ימים נוספים (ובסה"כ תוך 125 ימים). כזה הוא הדוח שקיבל המבקש. כאשר מקבלי קנסות בדקו את המועד האחרון לתשלום במערכת תשלום הקנסות של משטרת ישראל זה היה המועד שהופיע כמועד אחרון לתשלום - המועד שלאחר 95 ימים או לאחר 125 ימים, לפי העניין. הבעיה שנוצרה היא, כך נטען עוד, שבמקרה כזה - כאשר היום האחרון לתשלום לפי המערכת נפל ביום מנוחה, שבתון - חויב משלם הקנס בפיגור אף אם שילם את הקנס ביום שלאחר המועד האחרון כפי שהופיע במערכת הממוחשבת, וכפי שהוצג לנקנס. בעילה זו הוגשה בקשה לאישור תובענה כייצוגית בת"צ (ת"א) 52918-01-11 כלפון נ' משטרת ישראל. באותו מקרה הגישה המשיבה הודעת חדילה, ובהמשך לכך נעשה תיקון במערכת הגביה שלה ביום 4.5.2011 - כך שהמערכת תדע לזהות אם היום האחרון לתשלום הוא יום מנוחה, פגרה או שבתון. אלא שהתיקון הוחל על כל הדוחות שלא היו בסטטוס של "דוחות סגורים עקב תשלום" ובהם דוחות שטרם שולמו, או ששולמו וטרם נקלטו במערכת באותו מועד (4.5.2011). הדבר הביא לתקלה נוספת, שהקדימה את מועד התשלום האחרון באותם דוחות שלא היו "סגורים" במערכת הממוחשבת של המשיבה. התקלה אותרה בסמוך להעלאת התיקון וטופלה, והוגשה בנדון גם בקשה לאישור - דומה מאוד לבקשה דנן - בת"צ (י-ם) 37489-09-11 כפיר נ' משטרת ישראל. בדיון שנערך בפרשת כפיר ניתן פסק דין בהסכמה ביום 30.8.2012. בפסק הדין הוגדרה הקבוצה כ"כל יחיד או תאגיד אשר פרעו או נדרשו לפרוע או יידרשו לפרוע בעתיד קנסות פיגורים שהוטלו באמצעות הודעת קנס של משטרת ישראל, החל מיום 4.5.2011 בגין תשלום קנסות בין הימים ה-90 עד ה-95 ממועד רישום הדוח". נקבע עוד בפסק הדין, שהבקשה והתובענה יתקבלו באופן שיינתן צו נגד המשיבה, שלפיו עליה לבצע פטור או השבה לפי העניין לכל חברי הקבוצה בגין קנסות פיגורים שהוטלו עליהם - ולא יאוחר מיום 31.12.2012. המשיבה הסבירה בתשובתה שהיא החלה בפעולות איתור, מתן פטור מתשלום תוספת הפיגור או השבה זמן קצר לאחר שעלתה הגרסה הממוחשבת ועוד לפני שהוגשה הבקשה לאישור. בעקבות פסק הדין בפרשת כפיר פורסמה גם הודעה הקוראת לכל מי שטרם קיבל הודעה על זכאות להחזר לפנות למשיבה. המשיבה הוסיפה, שאמנם פסק הדין בעניין כפיר חל לפי האמור בו רק על מי ששילם קנס בין הימים ה-90 עד ה-95 ממועד רישום הדוח, אך בפועל היא החילה אותו גם על הקבוצה ששילמה את הקנס בין הימים ה-120 עד ה-125 - כפי שהיה בעניינו של המבקש. נטען בהמשך לכך, שלא קיימת בין הצדדים מחלוקת שניתן לפתור באופן יעיל והוגן באמצעות תובענה ייצוגית. בהמשך לדיון שהתקיים לפניי ביום 14.2.2013, שבמסגרתו עלתה השאלה אם כל הכספים של מי שנגבתה מהם תוספת הפיגור (ואינם בקבוצה שהוגדרה בפסק הדין בפרשת כפיר) הושבו; הגישה המשיבה, בהסכמת המבקש, תצהיר משלים. על-פי התצהיר המשלים, ומסמכים שצורפו לו, מספר "דוחות המצלמה" (סוג הדוח שקיבל המבקש), ששולמו "ביתר" הוא 648. הסכום שנגבה שלא כדין היה 213,326 ₪. מתוך דוחות אלה הסכום שנפדה על-ידי המשלמים - כלומר הוחזר - הוא 134,180 ₪ (בגין כ-480 דוחות); ולא הוחזרו 79,140 ₪ בגין כ-168 דוחות. זאת, בעניינם של מי ששילמו את תוספת הפיגור והמשיבה שלחה להם הודעה על כך שמגיע להם החזר ועליהם להגיע לסניף בנק הדואר לקבלו. אך למרות זאת - הם לא משכו את ההחזר מבנק הדואר. בדיון לפניי הוסיפה באת כוח המשיבה, שיש להוסיף לנתונים אלה מספר דוחות בודדים המכונים "דוחות הדבקה", שלא הופיעו בתצהיר המשלים ואשר תוספת הפיגור שנגבתה בעניינם לא הוחזרה (עמ' 9-8 לפרוטוקול). כמו כן, נציג המשיבה הסביר, שמערכותיה של המשיבה אינן מאפשרות ביצוע החזר ישירות לכרטיס האשראי במקרים שבהם תוספת הפיגור שולמה בכרטיס אשראי (עמ' 12 לפרוטוקול). המשיבה, באמצעות באת כוחה, התחייבה, בדיון שהתקיים לפניי, שהיא תפעל להחזרת כל הכספים באופן הבא: יישלח מכתב נוסף לכל הזכאים להחזר שטרם משכו את ההחזר מבנק הדואר, שבו תצוין זכאותם להחזר. עוד היא התחייבה, שיוסף מידע בעניין זה באתר הפייסבוק שלה (עמ' 13-12 לפרוטוקול); וציינה שבכוונתה להקים אתר אינטרנט שבו יוכל הציבור לבדוק אם מגיע לו החזר. כמו כן התחייבה המשיבה להשיב את הכספים גם לאחר חלוף 120 הימים הנקובים בהודעה ששוגרה לנהגים ששילמו את תוספת הפיגור וזכאים להחזר, אם אותם נהגים יפנו למשיבה בנדון (עמ' 12-11 לפרוטוקול). בהמשך לכך הודיע בא כוח המבקש שבכוונתו להגיש הודעת הסתלקות. בא כוח המשיבה הסכימה להסתלקות. כמו כן, ביקשו הצדדים להגיש טיעונים לעניין גמול למבקש ושכר טרחה לבא כוחו. בקשת ההסתלקות והטענות בסוגיית הגמול ושכר הטרחה בבקשת ההסתלקות מציין המבקש, שבהסתמך על הצהרותיה והתחייבויותיה של המשיבה, הוא מבקש להסתלק מהבקשה לאישור. כמו כן, הגיש המבקש טיעון לעניין גמול ושכר טרחה. המבקש טען, שבין הבקשה שהוגשה על-ידו לבין הבקשות לאישור האחרות שנזכרו לעיל (בעניין כפיר וכלפון) אין קשר. עוד הוא טען, שחברי הקבוצה שעליה הוא נמנה אינם נכללים בחברי הקבוצה לפי פסק הדין שניתן בפרשת כפיר. בהמשך לכך המבקש טען, שהבקשה לאישור שלפניי הביאה "תועלת ממוקדת לציבור הספציפי שנפגע ישירות מאותה תקלה במחשבי משטרת ישראל". עוד הוא טען לתועלת שבהתחייבות המשיבה להקים אתר אינטרנט, כאמור. לטענת המשיבה יש לדחות את הבקשה לפסיקת גמול ושכר טרחה. המשיבה טענה, שהחל ממועד גילוי התקלה היא פעלה להשבת הכספים, אך בשל מורכבות העניין הדבר לקח זמן. המשיבה מפרטת בטיעוניה את הפעולות שביצעה, ובכלל זה משלוח שני מכתבים לזכאים להחזר; והפקדת הכספים בבנק הדואר עבור הזכאים. פעולת המשיבה בנדון אינה קשורה, לטענתה, לבקשה לאישור שהגיש המבקש. לא היא שהביאה לשינוי בהתנהגותה ולפיצוי בגין הנזקים שהיא גרמה. גם לא הייתה לה, לפיכך, חשיבות ציבורית. עוד טענה המשיבה, שהצהרתה לפיה היא מפתחת אתר אינטרנט שיסייע לאזרחים לבדוק אם עומדים לזכותם כספים וכיצד לקבלם - אינה קשורה לבקשה לאישור. המשיבה ממילא גם לא התחייבה להקים אתר שכזה. המשיבה גם הצביעה על כך, שהבקשה לאישור שבכותרת הוגשה לאחר שהוגשה הבקשה לאישור בפרשת כפיר, והקבוצה שהוגדרה באותה בקשה כללה את המבקש עצמו וחופפת לקבוצה בבקשת האישור. רק בפסק הדין שניתן בפרשת כפיר צומצמה הגדרת הקבוצה, כך שהמבקש ומי שנשלחו להם "דוחות מצלמה" לא נכללו בקבוצה. הבקשה לאישור לא הביאה אפוא תועלת לטענתה. עוד טענה המשיבה לפגמים בהתנהלותו של המבקש. נטען, שהמבקש לא פנה למשיבה לבירור מהות התקלה; דבר שיכול היה לייתר את ההליך שלפניי או להפוך אותו לפשוט וממוקד יותר. כן נטען, שהמבקש לא טרח לבדוק את פנקס התובענות הייצוגיות לפני שהגיש את בקשתו וליידע בדבר הבקשה לאישור שהוגשה בפרשת כפיר, וזאת בניגוד לסעיף 5(2) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006. המשיבה הוסיפה וטענה, שהבקשה לאישור לא הייתה ערוכה בהתאם לתקנה 2 לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010; וכן שקיים פער עצום בין הנזק הנטען בבקשה לאישור, לבין הודעת ההסתלקות המתייחסת לנזק של 79,140₪ בלבד. לבסוף נטען, שיש להביא בחשבון את העובדה שהמשיבה שילמה גמול ושכר טרחה בגין פרשת כפיר; וכן את העובדה שהמבקש ובא כוחו הם אב ובנו. בתשובה שהגיש המבקש לטענות המשיבה, חזר המבקש בעיקרו של דבר על טענותיו הנ"ל. המבקש גם הדגיש, שהגדרת הקבוצה בפסק הדין בפרשת כפיר אינה כוללת את המבקש וחברי הקבוצה שעליה הוא נמנה, שכן בעניינם מדובר בדוחות שנשלחו בדואר ולא בדוחות ידניים כפי שהיה בפרשת כפיר. לעניין טרוניית המשיבה, שהמבקש לא ציין בבקשה לאישור שהגיש את קיומה של הבקשה לאישור בעניין כפיר, טוען המבקש שהמשיבה ידעה על אותו הליך ולא ביקשה לצרף את הבקשות באופן שהיה מאפשר לברר את טענותיו של המבקש אל מול הטענות בפרשת כפיר ולהגדיר את הקבוצות הנפרדות. לבסוף טוען המבקש, שהטענה לקרבה משפחתית בלתי ראויה. דיון והכרעה בהתאם לסעיף 16(א) לחוק תובענות ייצוגיות אני מקבל את בקשתו של המבקש להסתלק מן הבקשה לאישור. בהתאם לכך דין ההליך דנן להימחק. אכן, המשיבה, לפי הצהרותיה, החזירה את מרבית הכספים לזכאים לכך; והכספים שלא הוחזרו בפועל (בהיקפים של עשרות אלפי שקלים) הועמדו לרשות הזכאים לכך בבנק הדואר לאחר שניתנו להם הודעות על כך באמצעים שונים. כמו כן, התחייבה המשיבה לשלוח מכתב נוסף לזכאים שלא הגיעו לבנק הדואר לקבלת ההחזר עד כה; ולפרסם את דבר הזכאות באתר הפייסבוק שלה. היא גם התחייבה להשיב את הכספים גם לאחר חלוף 120 הימים הנקובים בהודעה ששוגרה לנהגים ששילמו את תוספת הפיגור וזכאים להחזר, אם אותם נהגים יפנו למשיבה בנדון. בנסיבות אלה, ומשעה שקבלת בקשת ההסתלקות אינה מקימה מעשה בית דין - אין מניעה לקבלה ולהורות בהתאם לכך על מחיקת ההליך כולו. בנסיבות אלה גם אין הצדקה להורות על פרסום הודעה או על החלפת המבקש לפי סעיף 16(ד)(1) לחוק תובענות ייצוגיות ותקנה 11(ב) לתקנות תובענות ייצוגיות (ראו, ת"צ (מרכז) 24356-04-10 הר-הוז נ' כלל בריאות חברה לביטוח בע"מ (22.12.2010); ת"צ (ת"א) 1539-09 מופקדי נ' סלקון ישראל בע"מ (2.10.2011)). נותרה, אם כך, שאלת הגמול ושכר הטרחה. סעיפים 22(א) ו-23 לחוק מאפשרים לפסוק גמול ושכר טרחה אף אם לא אושרה התובענה כייצוגית או שלא ניתנה הכרעה לטובת הקבוצה. בתי המשפט מצאו לפסוק כך במקרים של הסתלקות כאשר הנתבע שינה את התנהגותו בעקבות הבקשה לאישור או שהבקשה לאישור הביאה תועלת לקבוצה (ראו למשל, ת"א 1204/09 דבורה נ' סלקום ישראל בע"מ (11.2.2010); ת"צ (מרכז) 29583-12-11 מוסקוביץ נ' עיריית ראשון לציון (7.1.2013)). בנסיבות העניין, מצאתי שקיימת הצדקה לפסיקת גמול ושכר טרחה; אם כי על הצד הנמוך. אפרט את הטעמים לכך: אכן, כפי שטענה המשיבה, הבקשה לאישור שלפניי הוגשה לאחר שהוגשה הבקשה בפרשת כפיר, והקבוצה שבגינה התבקש אישור הבקשה חפפה לקבוצה שבגינה התבקש אישור הבקשה שבכותרת. מחד גיסא, יש ממש בטענת המשיבה, שהמבקש לא עמד בחובתו לבדוק את פנקס התובענות הייצוגיות ולציין בבקשה לאישור שקיימת בקשה לאישור תלויה ועומדת באותו עניין. מאידך גיסא, המשיבה הייתה מודעת לחפיפה בין שני ההליכים ולא הודיעה לבית המשפט על כך אף היא - כאשר התיק בפרשת כפיר עוד היה תלוי ועומד. המצב שנוצר הוא, שלא ניתן היה לשקול את העברת הבקשות לפני אותו בית משפט ואותו מותב לפי סעיף 7 לחוק ולדון בהן תוך ראיה כוללת. כתוצאה מכך ניתן פסק הדין בפרשת כפיר - ביום 30.8.2012 (כחודשיים לאחר שהוגשה הבקשה שבכותרת) - כאשר הקבוצה צומצמה בו, באופן שלא כלל את המבקש ומי שקיבל "דוחות מצלמה" ו"דוחות מדבקה". למציאות זו שנוצרה הייתה אפוא תרומה הן של המשיבה והן של המבקש. יש בכך אפוא כדי להקהות במידה מסוימת את מחדלו של המבקש אך לא לאינו כליל. הדבר צריך להילקח בחשבון אפוא. עוד יש להביא בחשבון פגמים שנפלו בנוסח הבקשה לאישור (שהחזיקה שלושה עמודים בלבד), ובכלל זה את העובדה שהיא לא הייתה ערוכה בהתאם לתקנות תובענות ייצוגיות. המשיבה הצביעה על כך בתשובה, ואף התקיימו הליכים בנדון. הגם שבדיון לפניי מיום 10.7.2013 הודיעה המשיבה שאין היא עומדת על טענות אלה, יש להן משקל לעניין פסיקת גמול ולשכר טרחה בשל הצורך במתן תמריץ משמעותי להגשת בקשות לאישור שתהיינה רציניות וערוכות כדבעי. למרות האמור, מצאתי לנכון לפסוק, בנסיבות העניין, גמול ושכר טרחה למבקש ולבא כוחו. הטעם לכך הוא, שהייתה בבקשה לאישור תועלת ציבורית של הפעולות הנוספות שיינקטו על ידי המשיבה כאמור לעיל (הגם שמדובר בתועלת מוגבלת בין היתר בשל הנזק הקטן יחסית שנותר). בתשובה שהמשיבה הגישה לבקשה לאישור לא בא פירוט בנוגע להחזר שבוצע בפועל לאותה קבוצה של נהגים שקיבלו "דוחות מצלמה" ו"דוחות הדבקה". פירוט זה ניתן, כאמור, רק בתצהיר המשלים שהוגש עובר לדיון השני שהתקיים לפניי. הבקשה לאישור תרמה במובן זה - לפיקוח ובקרה על ההחזרים לקבוצות אלה, שכאמור לא היה בעניינן מעשה בית דין ולא היה ברור היקפן. תרומתה של הבקשה לאישור שהגיש המבקש היא גם בכך, שהמשיבה התחייבה להמשיך ולפעול להשבת הכספים לזכאים לכך, ובכלל זה באמצעות הפרסום באתר הפייסבוק ומשלוח מכתב נוסף, כאמור. עם זאת, אין לזקוף לזכות ההליך שהגיש המבקש את כוונתה של המשיבה להקים אתר אינטרנט, ויש ממש גם בטענת המשיבה שהיא לא התחייבה לכך. על רקע האמור, לנוכח התועלת שהביאה הבקשה לאישור, ובשים לב לקשיים הלא מעטים שפורטו, אני פוסק לבא כוח המבקש שכר טרחה בסך של 10,000 ₪ ולמבקש גמול בסך של 5,000 ₪, שבהם תישא המשיבה. סכומים אלו יישאו ריבית והצמדה כדין מיום פסק הדין ועד לתשלום בפועל. כאמור בסעיף 15 שלעיל, ההליך כולו נמחק. תוספת פיגוריםקנס