2. עניינה של העתירה בהחלטותיה של הוועדה הבינמשרדית לבחינת התקני תנועה ובטיחות (להלן: "הוועדה") כפי שהחלטות אלה פורטו ברישא לעתירה המתוקנת. מדובר בהחלטות המתייחסות למעקה בטיחות מסוג STEP, שהוועדה החליטה להכיר בו כעומד בדרישת התקן ברמת חומרה B . העותרת טענה כי החלטות הוועדה בהקשר זה הן בטלות מעיקרא - ולכל הפחות בלתי סבירות באופן קיצוני; וכי דין האישור שניתן למעקה step vp להתבטל אף הוא משום שדינו של מעקה זה כדין מעקה מסוג STEP. עוד נטען כי גם החלטת הוועדה מיום 28.4.10 היא בטלה, וכי על הוועדה להורות לכל גורמי הביצוע של תשתית הדרכים בישראל להימנע לאלתר משימוש כלשהו במעקות מסוג STEP ביחס לכל הפרויקטים בהם טרם הושלמה הנחת מעקי בטיחות. 3. יוער כי לאחר הגשת העתירה, התקיים ביום 10.6.13 דיון נוסף בוועדה - לאור מסמכים נוספים אליהם בקשה העותרת להפנות את הוועדה. בסופו של דבר לא מצאה הוועדה לנכון הצדקה לשינוי מאפייני מעקה ה-step בישראל. הוועדה קבעה בהחלטתה ממועד זה כי בעוד שנה יתקיים דיון חוזר בנושא. המשיבות 1-5 הודיעו אודות ההחלטה מיום 10.6.13 לעותרת ולבית המשפט. העותרת עתרה בתגובה כי בית המשפט יתן החלטה בבקשה לסילוק על הסף, וכי לאחר מכן תינתן לה אפשרות להגיש כתב עתירה מתוקן, אשר יתייחס להחלטה הנ"ל. הבקשה לסילוק על הסף 4. המבקשת - היא המשיבה 6 בעתירה (ותכונה להלן: "ארדן"). ארדן נוספה כמשיבה נוספת בעתירה המתוקנת. ארדן היא חברה העוסקת ביציקת מעקות בטון באתר, ובכלל זה מעקות מסוג STEP. 5. ארדן טענה בבקשה הנוכחית כי לבית המשפט לעניינים מנהליים אין סמכות עניינית לדון בעתירה. זאת משום שמהעתירה עולה כי נתקפות במסגרתה החלטות של הוועדה. הוועדה אינה אחד הגופים המנויים בתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים (להלן: "החוק"). לכן בית המשפט לעניינים מנהליים אינו מוסמך לדון בעתירות שעניינן תקיפה של החלטות של הוועדה. 6. המשיבה בבקשה (שתכונה להלן: "העותרת") השיבה לבקשה. היא טענה כי הבקשה הוגשה בשיהוי, כאשר ארדן כבשה את טענותיה בהקשר זה, והיא מנועה לכן מלהעלותן. לגופו של ענין, הפנתה העותרת לפריט 14 לתוספת הראשונה בחוק. בפריט זה נקבע כי בית המשפט לעניינים מנהליים מוסמך לדון בהחלטה של רשות לפי פקודת התעבורה. העותרת טענה כי החלטות "לפי" פקודת התעבורה כוללות גם החלטות לפי תקנות התעבורה. תקנה 16 לתקנות אלה מקנה למפקח הארצי סמכות לקבוע הסדרי תנועה. הסדרי תנועה כוללים כל התקן בינוי המוצב בדרך המיועד להסדיר את התנועה או את אופן השימוש בה. העותרת טענה כי המפקח הארצי על התעבורה הנחה את כל גורמי הביצוע של תשתית הדרכים בישראל להשתמש רק בהתקנים מרשימה שהוא צירף. כלומר מכוח החלטות המפקח הופכות החלטות הוועדה למחייבות ולהוראות מנדטוריות. ככאלה, יש לראות גם את החלטות הוועדה כהחלטות שניתנות מכוח או לפי פקודת התעבורה. 7. עוד נטען כי הוועדה ממלאת בפועל תפקיד ציבורי שהוגדר בתקנות, ולכן תפקידה הוא תפקיד ציבורי "על פי דין", באמצעות הסמכה מפורשת שניתנה לוועדה על ידי מנכ"ל משרד התחבורה, באישור ובידיעת שר התחבורה והמפקח הארצי על התעבורה. כך עולה ממכתב המינוי של הוועדה ומהמהדורות התקופתיות המפורסמות על ידי המפקח הארצי על התעבורה, שם מפורטת רשומת ההתקנים שאושרו לשימוש על ידי הוועדה. 8. לחלופין טענה העותרת כי יש לראות את המונח "רשות" ואת סמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים על רקע ההלכה על פיה בתקיפת החלטה מנהלית שהתקבלה על ידי גורם מוסמך במשרד ממשלתי, העותר יוצא ידי חובתו בצירוף המשרד הממשלתי כמשיב בעתירה. 9. העותרת הוסיפה כי בתי המשפט לעניינים מנהליים דנים, כדבר בשגרה, בעתירות נגד החלטות של ועדות בינמשרדיות שסמכותן אינה מוגדרת במפורש בפרט הרלבנטי לתוספת לחוק, וזאת גם כאשר המשיב היחיד בעתירה הוא המשרד הממשלתי אליו משתייכת הוועדה. העותרת הפנתה בהקשר זה לעתירות ביחס להחלטות של הוועדה הבינמשרדית במשרד הבינוי והשיכון ביחס לדיור הציבורי; וכן לעתירות נגד החלטה של ועדה בינמשרדית לעניינים הומניטאריים להסדר מעמד בישראל, אליה מעביר משרד הפנים לפי שיקול דעתו את הדיון בחלק מהבקשות להסדרת מעמד. כן צוינה הוועדה המייעצת לענייני פליטים שאינה נזכרת בספר החוקים, וחרף זאת מוגשות עתירות נגד החלטותיה לבית המשפט לעניינים מנהליים. העותרת טענה אם כן כי כאשר ההחלטה הנתקפת היא החלטה של ועדה בינמשרדית המוסמכת על ידי משרד ממשלתי שהוא "רשות" כמשמעה בחוק, בית המשפט לעניינים מנהליים קונה סמכות עניינית באמצעות צירופו של אותו משרד כמשיב לעתירה. ההצדקה לכך היא כי החלטת פקיד או גורם מוסמך במשרד הממשלתי נחשבת מרגע קבלתה כהחלטת המשרד הממשלתי, ואותו המשרד הוא הנדרש להגן על ההחלטה בבית המשפט. העותרת הוסיפה כי בקשת המבקשת מנוגדת גם למגמה המפורשת להרחיב את סמכויות בית המשפט לעניינים מנהליים. 10. ארדן השיבה לתגובת העותרת. היא טענה כי היא לא השתהתה בהגשת הבקשה, והיא העלתה את הטענה לגבי העדר סמכות עניינית בסמוך לאחר הגשת העתירה המתוקנת בה היא צורפה לראשונה כמשיבה. לגופו של ענין נטען כי עתירת העותרת איננה נגד החלטה של המפקח על התעבורה אלא נגד החלטות הוועדה. הוועדה עצמה אינה מוגדרת בחוק או בתקנות. אין ממש בטענה לפיה די היה בצירוף המשרד הרלוונטי- משרד התחבורה כמשיב, משום שהעתירה היתה צריכה להיות מכוונת נגד הוועדה בלבד, ולא נגד משרד התחבורה. הוועדה אינה חלק ממשרד התחבורה, וחבריה אף אינם נמנים בהכרח על משרד התחבורה. 11. ההשוואה לוועדות בינמשרדיות אחרות אינה מועילה לעותרת. באשר לוועדה לדיור ציבורי, ביחס אליה ישנה התייחסות מפורשת בחוק; באשר לוועדה לעניינים הומניטריים ולוועדה לענייני פליטים - אלה ועדות המייעצות לשר הפנים, כאשר ההחלטה הנתקפת בעתירה היא החלטה המתקבלת על ידי שר הפנים או מנכ"ל רשות האוכלוסין. אין ממש בטענה ביחס למגמת העברת סמכויות לבית המשפט לעניינים מנהליים, משום שאין במגמה זו כדי ליצור סמכות יש מאין. להלן נדון בטענות הצדדים. טענת השיהוי 12. אינני מקבלת את טענת העותרת לפיה ארדן השתהתה בהעלאת טענתה. מדובר בטענה לפיה בית המשפט נעדר סמכות עניינית לדון בעתירה - טענה שלגביה אין חובה להעלותה במועד האפשרי הראשון. על כל פנים, ארדן צורפה כמשיבה בעתירה רק כאשר הוגשה על ידי העותרת עתירה מתוקנת, והיא העלתה את טענת חוסר הסמכות העניינית בסמוך לאחר מכן. לכן, אין מדובר במצב של בעל דין ה"שומר ליום סגריר" טענה של חוסר סמכות עניינית בהתאם להתפתחות ההליך (כפי שנקבע למשל ביחס לבעל דין המעלה טענה כזו בשלב הערעור - רק רע"א 3121/08 נדב נ. בובליל). סמכות בית המשפט לעניינים מנהליים אינה סמכות שיורית 13. סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים אינה סמכות שיורית, וכדי שבית המשפט יהיה מוסמך לדון בעתירה, עניינה של העתירה צריך להיות כזה שנקבע במפורש בחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים. כך נפסק בהקשר זה: "בית המשפט לעניינים מנהליים אינו מוסמך מאליו לדון בעניינים שהם בסמכות בג"ץ, אלא אם הוענקה לו במפורש בחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים או על פיו. אשר על כן, כמתחייב מפרשנות סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, וסעיף 5 לתוספת הראשונה, אין סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים מתפרשת על מכרזים הנוגעים לקבלת אדם לעבודה או אי-קבלתו" (ר' בר"ם 657/03 עיריית רהט נ. אלפראונה, ההדגשה שלי, ר.ר.). אם אין לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות עניינית לדון בעתירה, הרי מגמה לפיה יש להרחיב את סמכויותיו - אין די בה כדי לייצר סמכות כזו. מאחר שכפי שהובהר לעיל, סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים איננה סמכות שיורית, הרי על העותרת הטוענת כי בית המשפט הוא בית המשפט המוסמך, מוטל הנטל להבהיר את המקור לסמכות העניינית שארדן כופרת בקיומה. 14. סעיף 5 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים קובע: "בית משפט לעניינים מנהליים ידון באלה - עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה..." כלומר - כדי שבית המשפט לעניינים מנהליים יִקנה סמכות עניינית, הרשות שקבלה את ההחלטה הנתקפת צריכה להיות רשות המנויה בתוספת הראשונה לחוק. 15. במקרה דנן, וכפי שעולה באופן מפורש מהרישא לעתירה המתוקנת, ההחלטות נושא העתירה הן החלטות של הוועדה. העותרת פירטה ברישא לעתירה 3 החלטות אותן היא מבקשת לתקוף, החלטות של הוועדה מיום 16.1.12, 26.11.12 ומיום 28.4.10. הסעדים המבוקשים בעתירה מתייחסים אף הם כולם להחלטות הוועדה ולא להחלטות של גורם אחר (ר' עמ' 2 לעתירה ס' א' עד ז'). יש לבחון אם כן האם הוועדה היא רשות המנויה בתוספת הראשונה לחוק. פריט 14 לתוספת הראשונה 16. הוועדה אינה אחד הגופים המנויים בתוספת הראשונה באופן מפורש. לטענתה של העותרת, בית המשפט לעניינים מנהליים קנה סמכות לדון בעתירה מכוח פריט 14 לתוספת הראשונה, הקובע כי בית המשפט לעניינים מנהליים מוסמך לדון ב"החלטה של רשות לפי פקודת התעבורה..". העותרת טענה כי המפקח הוא זה שהנחה את גורמי הביצוע לעשות שימוש רק בהתקנים שמצויים ברשימה. מכוח החלטותיו של המפקח, החלטות הוועדה הפכו מחייבות. 17. העותרת הוסיפה וטענה כי הוועדה ממלאת בפועל תפקיד ציבורי שהוגדר בתקנות, ולכן הוא תפקיד ציבורי "על פי דין". מכאן שיש להגדיר את הוועדה כ"רשות", שכן הגדרת רשות כוללת גם "גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקיד ציבורי על פי דין". קביעת הסדרי התנועה הם תפקיד ציבורי המוסדר בתקנה 16 לתקנות התעבורה. הוועדה מוסמכת לפרסם מעת לעת התקנים מאושרים והנחיות להצבתם. לכן, הוועדה היא גוף הממלא תפקיד ציבורי על פי דין, ובית המשפט לעניינים מנהליים מוסמך לדון אם כן בעתירות על החלטותיה. העותרת טענה כי אין זה מתקבל אל הדעת כי החלטות הוועדה יהיו תקפות ומחייבות מכוח פקודת התעבורה ותקנותיה, אולם כאשר מבקשים לתקוף אותן - הן לא ייחשבו ככאלה. לכן ההחלטה על קביעת תנאי השימוש במעקה בטיחות שהוא "התקן בנוי" או "התקן המוצב כדין בדרך" המיועד להסדיר את התנועה, היא החלטה "לפי פקודת התעבורה". 18. ארדן טענה בהקשר זה כי הוועדה אינה מוגדרת בחוק או בתקנות, והיא אינה גוף הפועל מכוח פקודת התעבורה, וממילא היא גם לא מקבלת החלטות מכוחה. הרכבה לא נקבע בפקודת התעבורה או תקנותיה, וקיומה לא נקבע בפקודה. לכן, הוועדה אינה "רשות לפי פקודת התעבורה" בהתאם לפריט 14 הנ"ל לתוספת הראשונה בחוק. 19. אני סבורה כי לא ניתן לקבוע כי הוועדה היא רשות "לפי פקודת התעבורה" אף בהנחה שהוועדה אכן ממלאת תפקיד ציבורי על פי דין. אכן, קביעות הסדרי תנועה הם תפקיד ציבורי, אולם תפקיד זה לא הוקנה בפקודה לוועדה - שאינה נזכרת בפקודה כלל. כך, תקנה 16 לתקנות התעבורה קובעת: "המפקח הארצי על התעבורה רשאי - (1) לקבוע בהודעה ברשומות את דוגמאות התמרורים, סוגיהם, מידותיהם, צבעיהם, צורותיהם, משמעויותיהם, אופן הצבתם וסימונם; (2) לקבוע הסדרי תנועה או לפטור מהם באופן כללי או למקרה מסוים". כלומר, הגורם המוסמך בתקנות לקביעת הסדרי תנועה הוא המפקח הארצי על התעבורה ולא הוועדה. הוועדה אינה גורם שמונה בהתאם לפקודת התעבורה או התקנות - והעותרת לא טענה אחרת. העותרת לא הפנתה למקור החוקי לסמכותה של הוועדה לסווג מעקות לפי עמידתם בדרישות תקנים שונים, וביחס לסמכות הוועדה להנחות גורמי הביצוע של תשתית הדרכים בישראל באילו מעקות הם רשאים להשתמש. לכן לא ניתן לקבוע כי המקור החוקי לסמכות הוועדה הוא פקודת התעבורה או התקנות. 20. העותרת לא טענה במסגרת העתירה כי המפקח האציל את סמכויותיו לוועדה, ואף לא כי הוועדה משמשת כגוף מייעץ למפקח בפעולותיו בהתאם לתקנה. לו זה היה המצב - היה המפקח הגורם המחליט, והיה מקום לתקוף אם כן את החלטותיו שלו, ולא את המלצות הוועדה. אולם כאמור לא כך טענה העותרת. 21. העתירה בנוסחה הנוכחי איננה מתייחסת להחלטותיו של המפקח, אלא אך ורק להחלטות הוועדה. כאמור, הוועדה איננה גוף שמנוי בתוספת הראשונה לחוק; לא הוכח כי החלטותיה התקבלו "לפי פקודת התעבורה", ולכן משהעותרת בחרה לכוון את העתירה כנגד החלטות של הוועדה - לא ניתן לקבוע כי בית המשפט לעניינים מנהליים הוא בעל הסמכות העניינית לדון בעתירה. האם די היה בצירוף משרד התחבורה כמשיב? 22. העותרת טענה כי די היה בצירופו של משרד התחבורה כמשיב לעתירה כדי שלבית המשפט לעניינים מנהליים תהיה סמכות לדון בה. העותרת טענה כי כאשר עתירה מוגשת נגד החלטת שר או גורם מוסמך אחר במשרד ממשלתי, המשיב ההכרחי היחיד הוא המשרד הממשלתי אליו משתייכים השר או אותו גורם אחר. הסמכויות להחליט - כך נטען - הן של המדינה ולא של רשות מנהלית כזו או אחרת. לכן, ניתן לכאורה להגיש את העתירה נגד "מדינת ישראל" בלבד. 23. העותרת הפנתה בהקשר זה לפסק דינו של בית המשפט העליון (כב' השופט רובינשטיין) בבג"ץ 6017/10 אדם טבע ודין ואח' נ. שר התשתיות הלאומיות (לא פורסם, החלטה מיום 4.7.12). באותו התבקש בית המשפט להוסיף את משרד החקלאות כמשיב לעתירה, שכן האינטרסים עליהם הוא אמון עלולים להיפגע. בית המשפט (כב' השופט רובינשטיין) קבע כי אין בכך צורך. זאת משום שבמישור המהותי משרד החקלאות הוא "כבר בפנים" - קרי הוא חלק מהעתירה, בהיותו חלק מן הממשלה כולה. 24. אולם, העובדה כי לממשלה כולה ישנה אישיות משפטית אחת, אין די בה כדי להקנות סמכות עניינית לבית המשפט לעניינים מנהליים לדון בכל ענין וענין הקשור בהחלטה של גורם ממשלתי כזה או אחר. כפי שצוין, בית המשפט לעניינים מנהליים אינו מוסמך לדון בכל החלטה שהיא של כל רשות, וסמכותו איננה סמכות שיורית. לכן, יש לבחון את השאלה האם החלטתה של הוועדה נושא העתירה היא החלטה מהסוג שביחס אליו הוקנו סמכויות הדיון לבית המשפט לעניינים מנהליים באופן מפורש. רק אם התשובה היא חיובית, קונה בית המשפט לעניינים מנהליים סמכות לדון. לכן, אני סבורה כי אין די בצירופו של משרד התחבורה כמשיב, וכי הקביעה בפסה"ד אדם טבע ודין שנזכר לעיל, אין בה כדי לסייע לעותרת. עתירות נגד החלטות של ועדות בינמשרדיות אחרות 25. העותרת הפנתה את בית המשפט, כאמור, לעובדה כי עתירות נגד החלטות של ועדות בינמשרדיות מוגשות לא אחת לבתי המשפט לעניינים מנהליים, אשר דנים בהן כענין שבשגרה. אני סבורה כי יש ממש בטענותיה של ארדן בהקשר זה. כאשר מוגשת עתירה נגד החלטה של שר הפנים או של מנכ"ל רשות האוכלוסין אשר בחרו לאמץ המלצה של ועדה בינמשרדית, לבית המשפט לעניינים מנהליים יש סמכות עניינית לדון בהחלטתם של השר או של המנכ"ל- שהיא ההחלטה הנתקפת בעתירה. 26. כאמור, במקרה דנן, העתירה על פי לשונה לא הוגשה נגד החלטה של שר התחבורה או של המפקח. העתירה הוגשה נגד החלטותיה של הוועדה - שאינה חלק ממשרד התחבורה (או על כל פנים לא נטען אחרת), וכנגדן בלבד. באשר לוועדה לענין הדיור הציבורי - הרי כפי שציינה ארדן, ועדה זו נזכרת באופן מפורש בתקנות זכויות הדייר בדיור הציבורי תשס"א - 2000, ומעבר לכך - החוק קבע באופן מפורש כי הוא חל גם על ענייני דיור ציבורי לפי כל נוהל. 27. לכן, לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי יש לקבל את טענות ארדן ולמחוק את העתירה המתוקנת כנגדה. מאחר שמדובר בהחלטה לפיה בית המשפט לעניינים מנהליים נעדר סמכות עניינית לדון בעתירה, אני סבורה כי חרף העובדה כי הבקשה הוגשה רק על ידי אחת המשיבות - משיבה 6, ארדן, ולא על ידי יתר המשיבות - יש מקום למחוק את העתירה על הסף ביחס לכל המשיבות כולן. 28. בשולי הדברים יוער כי נראה - לאור ההתפתחויות האחרונות עליהן דווחו כאמור בראשית פסק דין זה המשיבות 1-5, ובכלל זה ההחלטה הנוספת של הוועדה, ולאור עמדת העותרת - הרי ממילא התכוונה העותרת לתקן את העתירה. אני סבורה כי מן הראוי כי העותרת תשקול אם כן במסגרת העתירה המתוקנת שהיא תגיש - אם אכן תחליט להגישה, כנגד אילו החלטות של אילו גופים היא מבקשת לכוון את העתירה, ומיהו בית המשפט המוסמך לדון בעתירה לאור המשיבים וההחלטות הרלוונטיים. 29. העתירה נמחקת אם כן. אני מחייבת את העותרת בהוצאותיה של ארדן בסכום כולל של 2,000 ₪. ביחס למשיבות האחרות - אין צו להוצאות. סילוק על הסף