המועד שהחל ממנו נדרשת רשות מקומית לשלם ריבית פיגורים בגין היטלי השבחה שנגבו ביתר

מהו המועד שהחל ממנו נדרשת רשות מקומית לשלם ריבית פיגורים בגין היטלי השבחה שנגבו ביתר, באותם מצבים בהם גביית היתר נוצרה בעקבות קבלת ערר על החיוב בהיטל השבחה. אי הבהירות בה עסקינן קיימת לאור שתי פרשנויות אפשריות לסעיף 17 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 (להלן: "סעיף 17 לתוספת השלישית"), שזו לשונו: "הוחלט בהליכים לפי תוספת זו על הפחתת החיוב בהיטל או על ביטולו יוחזרו הסכומים ששולמו מעבר למגיע, בתוספת תשלומי פיגורים כמשמעם בחוק ההצמדה, וסעיף 6 לחוק ההצמדה לא יחול". תשלומי הפיגורים בהם עוסק סעיף 17 לתוספת השלישית הם אלו המוגדרים בסעיף 1 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980, דהיינו "ריבית צמודה בשיעור של 0.75% לחודש, או בשיעור אחר כפי שקבעו שר הפנים ושר האוצר, ממועד החיוב בתשלום החובה עד יום שילומו, בהוספה או בהפחתה של הפרשי הצמדה" (להלן: "תשלומי פיגורים"). לגישת המבקשים, יש לפרש את הוראת סעיף 17 לתוספת השלישית כקובעת כי את הפרשי הפיגורים יש לשלם בגין כל התקופה שמיום תשלום היטל ההשבחה ביתר לרשות ועד למועד השבת הסכום שנגבה ביתר בפועל. לעומת זאת, לגישת המשיבות, יש לפרש את ההוראה כמטילה על הרשות חובה לשלם תשלומי פיגורים רק מהמועד בו התקבלה אצלה ההחלטה בערר, ואף זאת רק אם הרשות לא השיבה את הסכום שנגבה ביתר בתוך 30 יום מיום מתן ההחלטה בערר. אם כך, המחלוקת בין הגישות נוגעת בעיקרה לשאלה האם על הרשות לשלם מכוח סעיף 17 לתוספת השלישית תשלומי פיגורים גם בגין התקופה שממועד תשלום היטל ההשבחה בפועל ועד לחלוף 30 יום מועד מתן ההחלטה בערר שהגיש הנישום (להלן: "תקופת הערר"). יצוין כי מחלוקת זו היא מחלוקת פרשנית מוכרת וידועה, שאוזכרה, אך לא להכרעה, בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 2761/09 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' הפטריארך היווני אורתודוכסי של ירושלים (ניתן ב- 27.8.2012), פסקאות 40 - 43 (להלן: "ע"א 2761/09"). בדיון שהתקיים ביום 11.11.2012 לובנו הקשיים הקיימים בכל אחת מהפרשנויות המוצעות ביחס לחיוב הרשות בתשלומי ריבית בגין תקופת הערר: מחד גיסא, הובהר כי פרשנות המבקשים מעוררת קושי, מאחר שיש בה כדי לחייב את הרשות בתשלום פיצויי פיגורים בשיעור גבוה, הנושא גוון עונשי, בגין תקופה בה לא היה לרשות כל יסוד להניח שהכספים שולמו לה ביתר; מאידך גיסא, הוסבר כי פרשנות הרשות, לפיה אין מוטלת עליה כל חובה לשלם ריבית בגין תקופת הערר, אף היא מנוגדת לתפיסות יסוד מקובלות, לפיהן אדם, ולא כל שכן רשות ציבורית, שהחזיק שלא על פי זכות שבדין בכספי חברו, חייב בהשבתם בתוספת טובות ההנאה שצמחו לו מהחזקת הכספים (דהיינו בצירוף ריבית, המהווה דמי שימוש בכסף). לאור זאת, ובהעדר פתרון חקיקתי משביע רצון, המליץ בית המשפט לצדדים לנסות להגיע לפתרון ביניים מוסכם, אשר יזכה את הנישומים בתשלום ריבית בשיעור הוגן בגין תקופת הערר ׁ(וזאת, כמובן, בנוסף להפרשי ההצמדה אותם שילמו המשיבות מיוזמתן). בעקבות המלצת בית המשפט הגיעו הצדדים להסדר הפשרה שיוצג להלן. לאחר שבחנתי הסדר זה, הגעתי למסקנה כי יש לאשרו - והכל כמפורט להלן. ההליך המשפטי ביום 15.3.2012 הגישו המבקשים, זהר וטלילה אולפינר (להלן: "אולפינר") תביעה, ובקשה לאישורה כתובענה ייצוגית (להלן: "הבקשה לאישור"), כנגד המשיבות לפי פריט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו - 2006, שעניינו "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר". יוער כי במהלך התנהלות התיק נפטר למרבה הצער עו"ד זהר אולפינר, ועזבונו בא בנעליו. הרקע העובדתי לבקשה לאישור פשוט. אולפינר מכרו נכס מקרקעין ב- 16.9.2009, נדרשו לשלם היטל השבחה ב- 26.7.2009 ושילמו ביום 30.9.2009 סך של 245,484.1 ש"ח היטל השבחה. ב- 17.9.2009 הגישו ערר על גובה היטל ההשבחה. ביום 1.1.2012 התקבל הערר, והשומה הופחתה ב- 84,011 ש"ח. ביום 11.10.2011, עוד בטרם התקבלה ההחלטה בערר, הושבו לאולפינר הסכומים שנגבו ביתר (וזאת לאור חוות דעת השמאי המייעץ, שאומצה כעבור זמן קצר על ידי ועדת הערר). השבה זו בוצעה בתוספת הפרשי הצמדה (ובקיזוז חוב ארנונה), וללא שנוספה לסכום ריבית כלשהי. המשיבות הגישו תגובתן לבקשה לאישור התובענה ביום 3.7.2012. למשיבות טענות מגוונות, אך לנוכח הסדר הפשרה די אם אומר שלטענתן הן נהגו כדין בחישוב סכומי ההשבה, וכי לטעמן המבקשים לא הוכיחו את התנאים הקבועים בסעיפים 8(א)(1) ו- (2) לחוק תובענות ייצוגיות, מאחר שהתובענה לא מעוררת שאלות מהותיות המשותפות לכלל הקבוצה, והיא אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת. בתשובת המבקשים מיום 8.8.2012 נטען כי אף מתגובת המשיבות גופה עולה שהעובדות המפורטות בתובענה ובבקשת האישור אינן שנויות במחלוקת, וכי למעשה הצדדים חלוקים בעיקר ביחס לפרשנות המשפטית של העובדות, ובפרט בפרשנותו של סעיף 17 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה. כאמור, המבקשים סבורים כי פרשנותה הנכונה של הוראה זו היא שהמשיבות מחויבות להשיב היטל השבחה שחושב ביתר בתוספת תשלומי פיגורים החל ממועד התשלום בפועל של היטל ההשבחה, ואילו המשיבות סבורות כי עליהן לשלם תשלומי פיגורים החל ממועד ההחלטה על הפחתת החיוב בהשבת היטל ההשבחה, ואף זאת רק אם ההשבה בפועל בוצעה יותר מ- 30 יום ממועד מתן ההחלטה. דיון ראשון בבקשה לאישור התובענה כייצוגית התקיים כאמור ביום 11.11.2012. בעקבותיו נדברו הצדדים, וביום 9.4.2013 הוגשה לעיוני בקשה לאישור הסדר פשרה. ביום 11.4.2013, במסגרת דיון נוסף שנערך לפני, הצהירו ב"כ המשיבות כי בכפוף לפסיקת בית המשפט העליון ולתיקוני חקיקה אפשריים, תפעלנה המשיבות על פי עקרונות המתווה גם ביחס למקרים עתידיים. לפיכך, הוריתי לצדדים להגיש בתוך 7 ימים הסדר פשרה מתוקן שיכלול התייחסות לאופן בו תפעלנה המשיבות מעתה ואילך. ביום 18.4.2013 הגישו הצדדים בקשה ביחס לפרסום הודעה מכוח סעיפים 18(ג) ו-25 לחוק תובענות ייצוגיות. במועד זה הוגשה גם הבקשה המתוקנת לאישור הסדר הפשרה אליה צורף הסכם הפשרה שנחתם ביניהם (להלן ולעיל: "הבקשה לאישור הסדר הפשרה" ו"הסדר הפשרה" בהתאמה). ביום 24.4.2013 הוריתי לפעול לגבי הבקשה לאישור הסדר פשרה בהתאם להוראת סעיף 18(ג) לחוק תובענות ייצוגיות, ותקנה 12(ד) לתקנות תובענות ייצוגיות, תש"ע - 2010. ביום 13.6.2013 הוגשה עמדה מטעם היועץ המשפטי לממשלה, במסגרתה התייחסה ב"כ היועמ"ש, עו"ד מאיה לויאן, לכך שהסדר הפשרה נעדר התייחסות ברורה לעתיד, וטענה כי קיימת אי בהירות במנגנון המוצע ביחס לריבית שתחול ממועד מתן החלטת ועדת הערר ואילך. ביום 20.6.2013 התקיים דיון נוסף בתיק, בו נטלה חלק מטעם היועץ המשפטי לממשלה עו"ד קרן יוסט. בתגובה להערות ב"כ היועמ"ש, בהתייחס להתנהלותם לעתיד לבוא, הדגישו הצדדים כי העניין עוגן במסגרת סעיף 7 לבקשה לאישור הסדר הפשרה (המצוטט בפסקה 16 להלן), וכי אין להם התנגדות שהעניין יצוין גם במסגרת פסק הדין. לעניין אי הבהירות בנושא דרך חישוב הריבית נטען כי הכוונה המקורית הייתה להקנות הגנה מסוימת למשיבות מפני התארכות הליכי אישור הסדר הפשרה, אך הצדדים הצהירו כי יישמו את הסדר הפשרה בתוך 30 יום, כך שהסייג שנקבע לעניין זה הינו חסר משמעות. לפיכך, הודיעה עו"ד יוסט כי אין ליועץ המשפטי לממשלה התנגדות לאישור הסכם הפשרה. כיוון שכך, החלטתי כי לאחר שיוגשו טיעונים קצרים בהתייחס לסוגיית שכר הטרחה והגמול, יאושר ההסדר המוצע בפסק דין. כן נרשמה לפני הודעת ב"כ המשיבות כי החלו ביישום הסדר הפשרה לאלתר ולא ימתינו עד למועד פסק הדין בתיק. זמן מה לאחר הדיון הגישו הצדדים את טיעוניהם לעניין פסיקת גמול ושכר טרחה. המבקשים סברו כי מן ראוי להעמידם בשיעור שהתבקש בבקשה לאישור, קרי, על סך של 60,000 ש"ח גמול למבקשים ו- 240,000 ש"ח בצירוף מע"מ שכר טרחה לבא הכוח המייצג. המשיבות סברו כי סכום הגמול צריך להיקבע על סך של 20,000 ש"ח, ואילו את שכר הטרחה יש לקבוע על סך של 100,000 ש"ח. לשאלת הגמול ושכר הטרחה, לטיעוני הצדדים, להנמקות ולשיקולי בית המשפט באישורם, אדרש בהמשך. עיקרי הסדר הפשרה להלן הסעיפים המרכזיים בהסכם הפשרה שהוגש לאישור בית המשפט: "2. הנתבעות ישיבו לתובעים ויתר הנישומים אשר הנתבעות השיבו להם סכומים ששולמו כהיטלי השבחה ביתר, בתקופה שראשיתה מיום 15/3/2010 (שנתיים קודם ליום הגשה הבקשה) וסיומה ביום 15/3/2012 (להלן: "חברי הקבוצה"), את ההפרשים הנובעים מאי תשלום ריבית ביחס לסכומים שהושבו (להלן: "הסכום לתשלום"). 3. הסכום לתשלום ביחס לכל אחד מחברי הקבוצה יחושב בהתאם לאמור להלן: א. סכום היטל ההשבחה שהופחת בהליכים לפי התוספת השלישית יושב בתוספת ריבית אף ביחס לתקופה שממועד התשלום ועד למועד פרסום החלטת השמאי המכריע או יום מתן החלטת ועדת הערר (לפי העניין; להלן: "יום מתן ההחלטה לוועדה המקומית"), כאשר הריבית ביחס לתקופה זו תחושב בהתאם לסעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית"); כל עוד הסכום שהופחת הושב תוך 30 יום מיום מתן ההחלטה לוועדה המקומית הריבית הנ"ל תחושב אף ביחס לתקופה שעד 30 יום לאחר מתן ההחלטה לוועדה המקומית. ב. הריבית שתחול ביחס לתקופה שמיום מתן ההחלטה לוועדה המקומית (או במועד מאוחר יותר כאמור בסעיף 3.א. לעיל) ועד לחלוף שלושה חודשים מיום הגשת בקשה לאישור הסכם זה על ידי בית המשפט הדן בתביעה ובבקשה תחושב בהתאם להוראות סעיף 2 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980, בשינויים המחויבים. הריבית שתחול ביחס לתקופה שמחלוף שלושה חודשים מיום הגשת בקשה לאישור הסכם זה על ידי בית המשפט הדן בתביעה ובבקשה ועד למועד ההשבה בפועל תחושב לפי סעיף 4 לחוק פסיקת ריבית. ג. הסכום ששולם על ידי הנתבעות לכל חבר קבוצה בעבר ייחשב כסכום ששולם על חשבון הסכום שאותו היה על הנתבעות להשיב במועד ביצוע התשלום כשהוא מחושב כאמור בהסכם זה. 4. ככל שמי מחברי הקבוצה חב סכום כסף לנתבעות, התשלום יקוזז מול חובו לנתבעות תוך שליחת הודעת קיזוז לחבר הקבוצה הרלוונטי. 5. ההשבה לחברי הקבוצה לפי הסכם זה (ככל שיש מקום לכך), תבוצע כדלהלן: בתוך 30 ימים ממועד אישורו של הסכם הפשרה ע"י בית המשפט הנכבד תשלחנה הנתבעות לחברי הקבוצה הרלוונטיים מכתב לכתובתם בספרי העירייה לפיו הם מתבקשים להעביר לידי הנתבעות את פרטי חשבון הבנק אליו תבוצע ההשבה (ככל שיש מקום לכך לנוכח אפשרות הקיזוז). ההשבה לכל חבר קבוצה שמסר הודעה על פרטי חשבון בנק תבוצע תוך 30 יום מיום מסירת ההודעה לנתבעות; ככל שבתוך 30 ימים מיום שליחת המכתב חבר הקבוצה הרלוונטי לא יעדכן את הנתבעות בפרטי חשבון הבנק המסוים - תשלחנה הנתבעות לחבר הקבוצה הרלוונטי מכתב לפיו הנתבעות הכינו המחאה לפקודתו בסכום אשר עליהן להשיב בהתאם להוראות הסכם זה". בנוסף לאמור לעיל התחייבה המשיבה, בסעיף 7 לבקשה לאישור הסדר הפשרה (ועל התחייבות זו חזרה בדיון שהתקיים ביום 20.6.2013) כי תפעל בהתאם לאמור בהסדר הפשרה "אף לעניין נישומים אשר הושב להם היטל ההשבחה החל מיום הגשת הבקשה (15/3/2012) ועד ליום 31/3/2013, וכך אף בעתיד אלא אם כן ישתנה המצב החקיקתי ו/או יינתן פסק דין רלוונטי בבית המשפט העליון". עוד יצוין כי בדיון בהסדר הפשרה התחייבו המשיבות לבצעו בתוך 30 יום ממועד הדיון (ולא בתוך 30 יום ממועד אישורו בפסק דין, כפי שנקבע בהסכם הפשרה). אישור הסדר הפשרה הסדר הפשרה הושג במקרה זה בעקבות הצעת בית המשפט, וממילא הוא משקף להערכתי פתרון ראוי והוגן למחלוקת שנוצרה בעקבות אי הבהירות הקיימת ביחס לפרשנות הוראת סעיף 17 לתוספת השלישית. תוצאתו של הסדר הפשרה הוא שהמשיבות ישלמו לנישומים בגין החזקת כספים ששולמו ביתר בתקופת הערר לא רק הפרשי הצמדה, כי אם גם ריבית בשיעור שקבע שר האוצר, בהתייעצות עם שר המשפטים ונגיד בנק ישראל, ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, המשקפת דמי שימוש ראויים לכסף במדינת ישראל. על ידי כך מוגן האינטרס של הנישום לזכות בתמורה הוגנת בעבור טובת ההנאה שצמחה לרשות מהחזקת כספו בתקופת הערר, וזאת מבלי שמוטלת על הרשות סנקציה בעלת גוון עונשי בגין החזקת הכסף בתקופה בה הייתה זכאית על פי דין להחזיק בו. זאת ועוד, ככל שהמשיבות נמנעו מלשלם את הסכום המגיע לנישום במועד (ובכלל זה את מרכיב הריבית), הן מחויבות מכוח הסכם הפשרה לשלם תשלומי פיגורים ביחס לאותו חלק ששולם באיחור, בגין כל תקופת העיכוב. בכך הסכימה הרשות לשלם ריבית בעלת גוון עונשי בגין אותו רכיב שנמנעה מלשלם במועד (ובכלל זה, הריבית) וביחס לכל התקופה בה עוכב התשלום (דהיינו, ממועד מתן ההחלטה של ועדת הערר ועד לתיקון המעוות מכוח הסדר הפשרה). מבחינה זו, אם כך, מקבלים חברי הקבוצה את הפיצוי המקסימאלי שביכולתם לדרוש. התוצאה היא שבגין התקופה בה לא ניתן ליחס למשיבות אשם בהחזקת הכספים ששולמו ביתר (תקופת הערר) הן נדרשות לשלם ריבית בשיעור מתון, המייצג רק את מחיר הכסף במשק, בעוד שביחס לאותם רכיבים שתשלומם עוכב באשמת המשיבות (כגון מרכיב הריבית), משולמת ריבית פיגורים, הנושאת גוון עונשי. חיזוק למסקנתי כי הסדר הפשרה אליו הגיעו הצדדים הוא הסדר הוגן וראוי ניתן למצוא הן בעמדת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, הן בעובדה שאיש מהנישומים, אשר אליהם נשלחה הודעה בדבר הבקשה לאישור הסדר הפשרה בדואר רשום, לא העלה השגות כנגד הגינותו. זאת ועוד, הסדר זה תואם הסדר פשרה שאושר בבית המשפט העליון במקרה שהגיע לפתחו (ע"א 8534/04 מרים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון (ניתן ב- 7.11.2005)), והוא אף עולה בקנה אחד עם רוח דברי השופטת עדנה ארבל בע"א 2761/09, ועם התוצאה שהושגה באותו עניין. בנסיבות אלו, ומשהסכמת הצדדים היא לפנות למנגנון הריבית שנקבע על ידי המחוקק, לא ראיתי צורך למנות בודק במקרה זה. לאור האמור, אני מוצא לנכון לאשר את הסדר הפשרה, ורושם לפני את הודעת המשיבות כי יפעלו בהתאם להסדריו "אף לעניין נישומים אשר הושב להם היטל ההשבחה החל מיום הגשת הבקשה (15/3/2012) ועד ליום 31/3/2013, וכך אף בעתיד אלא אם כן ישתנה המצב החקיקתי ו/או יינתן פסק דין רלוונטי בבית המשפט העליון" (למותר לציין כי ביחס לנישומים אלו, שאינם מהווים חלק מהקבוצה, אין פסק דין זה מהווה מעשה בית דין). הגמול הראוי לתובע הייצוגי ולבא הכוח המייצג כאמור, המבקשים סברו כי יש להעמיד את הגמול הראוי על סך 60,000 ש"ח ואת שכר טרחת באי הכוח המייצגים על 240,000 ש"ח בצירוף מע"מ. המשיבות סברו כי סכומים אלו מופרזים, וכי יש להעמיד את הגמול על סך של 20,000 ש"ח, ואת שכר הטרחה על 100,000 ש"ח. הצדדים הגישו טיעונים בכתב לתמיכה בעמדתם. ב"כ המבקשים טען כי השיקולים לקביעת הגמול והשכר הראוי נחלקים ל-3 קטגוריות: תפוקה, תשומה, והכוונה ציבורית. בשיקולי התשומה טענו כי השקיעו באיסוף הנתונים, עריכת הבקשה וניהול ההליך. בשיקולי התפוקה ציינו כי בנוסף להחזר הכספי בפועל לחברי הקבוצה ולנישומים נוספים שזכאותם קמה ממועד הגשת התביעה ועד למועד עריכת התחשיב (החזר העומד על כ- 300,000 ש"ח לפי הערכה ראשונית שמסרו המשיבות), הסדר הפשרה עתיד להביא תועלת עתידית לציבור בשווי של מיליוני ש"ח. בשיקולי ההכוונה ציבורית הציגו ב"כ המבקשים נוסחה התומכת בעמדתם. ב"כ המשיבות טענו כי הגמול ושכר הטרחה צריכים להיגזר מסכום ההטבה שתינתן לחברי הקבוצה. לשיטתם, מאחר וההטבה לחברי הקבוצה (קרי לאותם נישומים שזכותם להשבה קמה בשנתיים שלפני הגשת התביעה) עומדת על סכום נמוך של כ- 90 אלף ש"ח, אין מקום לפסוק למבקשים ולבאי כוחם תגמול שאינו פרופורציוני לטובת הנאה זו. כן הצביעו ב"כ המשיבות על כך שהמדובר בסוגיה מוכרת, שקיימת לגביה אי בהירות בחוק, ואשר המשיבות היו נכונות להגיע לגביה להסדר פשרה, ועל כן אין מקום לחייב את המשיבות בתשלום גמול ושכר טרחה על הצד הגבוה. לאחר ששקלתי את נסיבות המקרה לנוכח ההוראות שבסעיפים 22 ו- 23 לחוק תובענות ייצוגיות, החלטתי לקבוע את הגמול לתובע הייצוגי על סך של 30,000 ש"ח ואת שכ"ט בא-כוחו על סך של 135 אלף ש"ח בתוספת מע"מ. בעשותי כן אני מביא בחשבון לא רק את היקף התועלת לחברי הקבוצה (שהוא אכן צנוע למדי) ולנישומים נוספים שזכו בהחזר בעקבות הסדר הפשרה (דהיינו נישומים ש"הושב להם היטל ההשבחה החל מיום הגשת הבקשה (15/3/2012) ועד ליום 31/3/2013"), אלא גם את התועלת שתצמח ממציאת הסדר הוגן וראוי לנישומים עתידיים (וכאמור, המשיבות התחייבו לפעול ברוח ההסדר גם מעתה ואילך, כל עוד לא יאומץ בחוק או בפסיקת העליון הסדר אחר). ודוק, תכליתו של חוק תובענות ייצוגיות אינה מוגבלת להגנה על זכויות חברי הקבוצה, אלא כוללת גם את "אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו" (סעיף 1(2) לחוק תובענות ייצוגיות). מבקש ובא כוח מייצג היוזמים תובענה ייצוגית המביאה להסדרה עתידית ראויה של תחום פרוץ, ראויים לפיכך לתגמול, אשר לעיתים יעלה משמעותית על זה הנגזר מהתועלת שצמחה לחברי הקבוצה בשמם הוגשה התובענה הייצוגית (השוו גם לסעיף 22(ב)(3) לחוק תובענות ייצוגיות). כך במיוחד באותם מקרים בהם הקבוצה בשמה מוגשת התובענה היא קבוצה מצומצמת בשל מגבלות חוק תובענות ייצוגיות (בענייננו, הוראת סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות). סוף דבר לפיכך, הנני מאשר את הסדר הפשרה, ופוסק למבקשים ולבאי הכוח המייצגים גמול ושכר טרחה כקבוע בפסקה 25 לעיל. הגמול ומחצית שכר הטרחה ישולמו בתוך 14 יום ממועד מתן פסק דין זה. המחצית הנותרת של שכר הטרחה תשולם בתוך 7 ימים מהמועד בו יאשר בית המשפט כי הושלם ביצוע הסדר הפשרה. הצדדים ימסרו עד ליום 1.10.13 הודעה לבית המשפט בדבר השלמת ביצוע הסדר הפשרה. במסגרת ההודעה יפורט היקף הסכומים שהושבו לנישומים מכוח הסדר הפשרה עד למועד ההודעה. המזכירות תעביר עותק של פסק דין זה ליועץ המשפטי לממשלה וליועץ המשפטי של משרד הפנים על מנת שישקלו האם אין מקום ליזום תיקון חקיקה אשר יבהיר, אחת ולתמיד, את סוגיית החיוב בתשלום ריבית בגין היטלי השבחה ששולמו ביתר. המזכירות תעביר פסק-דין זה למנהל בתי המשפט, לשם רישומו בפנקס התובענות הייצוגיות.היטל השבחהרשויות מקומיותריביתריבית פיגורים