עתירה מנהלית להכיר כדייר ממשיך בדירה בבאר שבע וכן להורות למשיבה 1 להעביר לידי העותרים שוברי תשלום בהתאם לזכאותם. העותר 1 הינו בנו של X ז"ל (להלן "המנוח") . בין המשיבה 1 ובין המנוח נחתם הסכם שכירות לגבי הדירה אשר ברחוב החידא 13/07 בבאר שבע, כזכאי לדיור ציבורי.(להלן "הדירה"). ביום 07.09.2007 נפטר המנוח. בתאריך 18.03.08 הגישו העותרים לוועדה המחוזית של משיבה 1 (עמידר), בקשה להקנות זכויות חוזיות לדייר ממשיך. בתאריך 24.03.08 החליטה אותה וועדה לדחות את הבקשה בנימוק שעל פי ביקורי המעגל לא התגורר העותר 1 עם המנוח, שהיה הדייר החוזי, עד לפטירתו. (נספח ב'1 לכתב התשובה של משיבה 1 מיום 14.10.12) ביום 02.09.2008 הגיש העותר בקשה לוועדת האכלוס של המשיבה 2 להקניית זכויות חוזיות בדירת המנוח. ביום 13.01.2009 החליטה וועדת האכלוס העליונה לדחות את בקשת העותר 1 להקניית זכויות כ"דייר ממשיך" בנימוק שהעותרים לא התגוררו 3 שנים ברציפות עם המנוח עובר לפטירתו והעותרים אינם עונים להגדרת "חסר דירה" 5 שנים עובר לפטירת המנוח, ועל כן אינו עונה להגדרה של "בן ממשיך", בהתאם לנוהל הנוגע לעניין. (נספח ג' לכתב התשובה של המשיבה 2 מיום 22.04.12). בתאריך 23.03.09 הגישו העותרים ערעור על אותה החלטה וביקשו את הכללתם בתוכנית הסיוע כחסרי דירה. בישיבת וועדת האכלוס העליונה מיום 17.06.09 הוחלט לאשר את הכללתם של העותרים כחסרי דירה בהסתמך על דו"ח סוציאלי כי לעותרים יש 4 ילדים שמתגוררים עמם בתנאי צפיפות, ביניהם ילד מעל גיל 21, בעבר היה העותר 1 מכור לאלכוהול ולסמים וגם העותרת 2 הייתה מכורה לסמים ובאותה עת שניהם היו נקיים מסמים ומאלכוהול, ולא נותרו להם כספים מהדירה הקודמת שהיתה בבעלותה של העותרת 2, כאשר ביצוע ההחלטה מותנה בהחזרת הדירה נשואת הדיון.(נספח ד' לכתב התשובה של המשיבה 2). בתאריך 24.08.09 הגישו העותרים לוועדת האכלוס של משיבה 2 בקשה לקבלת דירה בשיכון הציבורי בבאר שבע שבה ביקשו לאשר להם מגורים בדירה בה התגוררו. בקש לכך המליץ הממונה המחוזי לאשר קבלת דירה בשיכון הציבורי בבאר שבע בשים לב לגודל המשפחה, ולמצבה הסוציו אקונומי. לאור זאת, החליטה וועדת האכלוס העליונה 24.11.09 לאשר מתן דירה בשיכון הציבורי, וכן שהעותרים יכנסו לתור ממתינים לקבלת דירה בשיכון ציבורי, אך לא לדירה המוחזקת על ידיהם, הנחוצה לאכלוס משפחות להן יש קדימות לדירה בקומה נמוכה בשל מצוקה רפואית. (נספח ה' לכתב התשובה של המשיבה 2). בתאריך 20.01.10 הגישו העותרים בקשה לוועד האכלוס של המשיבה 2, לאשר להם מגורים בקומה נמוכה. בתאריך 06.07.10 נדחתה הבקשה על ידי וועדת האכלוס העליונה בנימוק כי היועץ הרפואי של משרד הבינוי והשיכון קבע בבדיקתו מיום 02.02.10 כי אין הכרח רפואי למגורים בקומה נמוכה, ולאחר ערעור על כך, הביע את דעתו יועץ רפואי נוסף כי אין הכרח רפואי לכך. (נספח ט' לכתב התשובה של המשיבה 2). לאחר המועד בו נתנה אותה החלטה נעשו כפי הנראה פעולות בלתי מתועדות על ידי העותרים, שבעקבותיהם נשלח מיום 20.06.11 על ידי אגף הרווחה בעיריית באר שבע, למשיבה 1. (נספח לעתירה). ביום 07.11.11 נשלחה למשיבה 2, בקשה נוספת לאשר לעותרים מגורים בדירה נשואת הדיון כדיירים ממשיכים, ולקבלת דיור בשכירות בשיכון ציבורי בקומה נמוכה. לעתירה צורפו מסמכים רפואיים שהתייחסו למצבו הרפואי של העותר 1 ואישור קבלת קצבת נכות כללית. מהמסמכים הרפואיים עלה כי העותר 1 סבל מהפרעה באנזימי כבד, חולשה כללית, הפרעות במצב הרוח, פריחה וגרד בעור המגבילים אותו בתפקוד יומיומי, כעס, אי שקט ונדנודי שינה. מהודעת הביטוח הלאומי על קצת נכות עלה כי לעותר 1 ניתנה קצבת נכות זמנית מלאה מיום 01.05.11 עד ליום 28.02.12, וקצבה נוספת בשיעור של 11.5% מקצבת יחיד מלאה. בתאריך 09.11.11 נשלחו לעותרים שני מכתבי תשובה של המשיבה 2, אשר באחד מהם חזרה המשיבה 2 על כך שבקשת העותרים להקניית זכויות חוזיות כדיירים ממשיכים נדחתה בהחלטת וועדת האכלוס העליונה מיום 13.01.09. ובמכתב האחר, חזרה הוועדה על החלטתה לאשר דירה בשיכון ציבורי בתנאי החזרת הדירה בה התגוררו, אך דחתה את בקשתם לקבל מגורים בקומה נמוכה/ קרקע, לאור חוות דעת היועץ הרפואי. יצוין כי קודם לכן, לאחר שהוגשה תביעה לפינוי הדירה בה התגוררו העותרים, ניתן ביום 25.09.08 פסק דין לפינוי הדירה , בת"א 2620/08 עמידר נ' יהודה וסוניה דיין על ידי בית משפט שלום בבאר שבע, אך הפינוי לא בוצע עד היום בין השאר בשל ההליכים שמתקיימים בעניין זה. בתאריך 23.01.2012 הוגשה העתירה נשואת הדיון. לטענת העותרים: העותר 1 התגורר עם המנוח בדירה בכל תקופת השכירות, ומעולם לא עזב את הדירה, למעט תקופה בת 4 ימים לאחר נשואיו, וכן בתקופות בהן שהה בהוסטל ו/או במאסר. העותר 1 היה מכור לסמים ולאלכוהול במשך כל התקופה הרלוונטית ולפיכך שהה לסירוגין בבית הסוהר ו/או בהוסטל, אך מקום מגוריו הרשמי היה בדירה נשואת העתירה. בשנת 2005 נישא העותר לעותרת 2. חרף נישואיהם, התגוררו יחד 4 ימים בלבד, ולאחר מכן, חזר העותר 1 לבית אביו בשל מסכת אלימות קשה שהפעיל כלפי העותרת 2. לאחר פטירת המנוח, עבר העותר 1 שיקום ונגמל מהשימוש בסמים בסיועה של העותרת 2. לאחר מכן, עברו השניים להתגורר יחדיו בדירה נשואת העתירה, ושילמו את כל התשלומים הכרוכים בכך. בבעלותה של העותרת 2 הייתה בעבר דירה נוספת, אך בשל קשיים כלכליים מונה כונס נכסים על הדירה והיא פינתה את הדירה ונותרה ללא קורת גג, משנת 2006. לעותרים כיום 3 ילדים קטינים המתגוררים עימם בדירה נשואת העתירה. משנודע למשיבה 1 כי הם מתגוררים בדירה, היא החלה לשלוח שוברים בגין דמי שימוש בסך 1,300 ₪ לחודש ועם קבלת השוברים, פנו העותרים למשיבה 1 בבקשה להשיב את דמי השימוש לסכום המקורי אשר עמד על 180 ₪ בחודש, היות ולטענתם הכנסותיהם הסתכמו בכ- 2,400 ₪ לחודש. המשיבה 1 סירבה להשיב את דמי השימוש לסכום המקורי, והציעה להם לפנות בבקשה לקבלת תעודת זכאות. העותרים הגישו בקשה לקבלת תעודת זכאות, ולטענתם, נתנה להם תעודת זכאות המזכה אותם להתגורר בדירה בדיור ציבורי. אך הם נדרשו לפנות את הדירה ולא הייתה היענות לבקשתם להפחתת דמי השימוש בדירה. המשיבה הציעה לעותרים להגיש בקשה לוועדה להכיר בהם כ"דייר ממשיך" בדירה ו/או להכיר בהם כזכאים לדירה בקומה נמוכה בשל מצבו הבריאותי של העותר 1. העותרים הגישו את הבקשות האמורות אך הבקשות נדחו על ידי הוועדה המחוזית והוועדה העליונה. הערעור לוועדה העליונה לא התקבל בנימוק כי העותרים לא התגוררו 3 שנים ברציפות עם המנוח בדירה, עובר לפטירתו וכי אין הכרח רפואי כי העותר 1 יגור בקומה נמוכה. לטענת העותרים שגתה הוועדה בהחלטותיה שכן העותר 1 התגורר עם אביו המנוח מעבר ל-3 שנים עובר לפטירתו, כמו כן, לעותר 1 100% נכות כללית ויש הכרח רפואי כי יגור בקומה נמוכה. בפסיקה נקבע כי מטרתו העיקרית של הסדר "דייר ממשיך" היא לדאוג לבן משפחה נזקק שהתגורר יחד עם הזכאי המקורי, וכי הבחינה מי נכנס במסגרת ההגדרה "דייר ממשיך" תהא בחינה דווקנית ומדוקדקת. את המושג האמור בנוהל "התגורר עם הזכאי בדירה" יש לפרש באופן דווקני וליתן לקרוב משפחה של הזכאי זכויות אם השתמש בפועל בקביעות, אף אם לא ברציפות, והוא נזקק לה בעת פטירת הזכאי במקום מגוריו. על מנת לבחון האם העותר 1 הוא "דייר ממשיך" יש לבחון את הגדרת "דייר ממשיך" בסעיף 1 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי תשנ"ט-1998 (להלן "חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי") : "בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופוסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות סמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי". "זכאי" לדיור ציבורי מוגדר בסעיף 1: "מי שמתגורר בדירה ציבורית תקופה של חמש שנים לפחות, ואין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים". לטענת העותרים, אין חולק כי בענייננו מדובר בדירה ציבורית וכי המנוח היה בבחינת "זכאי" כהגדרתו בחוק הדייר הציבורי. העותר 1 התגורר עם אביו המנוח בדירה מיום חתימת הסכם השכירות על ידי אביו ועד ליום פטירתו, למעט תקופות קצרות בהן שהה בהוסטלים במסגרת טיפולית וארבעה ימים לאחר נישואיו בהם שהה עם אשתו. כתובתו הרשומה של העותר 1 במשרד הפנים היא הכתובת של הדירה נשואת העתירה. המשיבה 1 הפנתה את העותרים להגיש בקשה נוספת לבחינת זכאותו של העותר 1 כ"דייר ממשיך" אך בקשתם נדחתה בעל פה בחודש נובמבר 2011, ובגין החלטה זו הוגשה העתירה נשואת הדיון. לטענת המשיבה 1: העותרים החלו להתגורר בדירה רק כ- תשעה חודשים לאחר פטירת אבי העותר 1, החל ב- 4/08 על אף שלא הייתה להם ואין להם כל זכאות לכך. כמו כן הם נמנעים מתשלום דמי שימוש ראויים (להלן "דש"ר) בגין השימוש בדירה ויש להם חוב על סך- 87,918 ש"ח בגין דש"ר. על פי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי ונהלי משרד הבינוי והשיכון, על העותרים להוכיח התקיימותם של שני תנאים מצטברים על מנת לקבל זכאות כ"דייר ממשיך" בדירה: מגורים משותפים עם המנוח במשך 3 שנים רצופות עובר לפטירתו. היעדר בעלות של מי מהעותרים על נכס מקרקעין במשך 5 שנים עובר לפטירת המנוח. העותרים אינם עומדים בתנאים הנ"ל, היות ועל פי דוחות ביקורי המעגל שבוצעו בדירה בשנים 2005-2007, העותר לא גר עם המנוח בדירה בתקופה הרלוונטית. בביקור המעגל לשנת 2006, צוין כי בתו של המנוח גרה עמו, ובדו"ח המעגל לשנת 2007, צוינה הבת כמתגוררת בדירה. שמו של העותר 1 לא הוזכר כדייר בדירת המנוח במשך כל ביקורי המעגל שהתקיימו בדירה. אף התנאי השני אינו מתקיים בעניינם של העותרים, היות ועד לשנת 2007, במהלך חמש השנים לפני פטירת המנוח, הייתה בבעלות העותרת 2, אשתו של העותר 1, דירה נוספת. עניינם של העותרים הובא בפני מספר וועדות אשר דחו את טענותיהם. וועדת אכלוס עליונה מיום 24.11.09 החליטה כחריג להכליל את העותרים כחסרי דירה הזכאים לדיור ציבורי וקבעה כי לאחר שישיבו העותרים את הדירה נשואת העתירה יכנסו למאגר ממתינים לקבלת דירה, אך דחתה את בקשותיהם להכיר בהם כדיירים ממשיכים או לקבלת דיור בקומה נמוכה. לעותרים הוצעו שתי דירות חלופיות אך הם סרבו לקבלן ולפיכך הוצאו מתור הממתינים. היה שיהוי רב בהגשת העתירה. לא היה כל דיון בוועדות האכלוס בעניינם של העותרים בחודש דצמבר 2011. ההחלטה האחרונה שנתנה בעניינם על ידי וועדת האכלוס הייתה ביום 06.07.10. לפיכך עתירה זו, שהוגשה ביום 23.01.2012, הוגשה בשיהוי רב של כשנה וחצי. העותרים נוהגים בחוסר תום לב ובהיעדר ניקיון כפיים בכך שעושים דין לעצמם, נוהגים כפולשים בדירה בכך שהם ממשיכים להתגורר בה חרף החלטות הוועדות השונות וחרף קיומו של פסק דין לפינוי הדירה. כמו כן, העותרים לא משלמים דמי שכירות בגין השימוש בדירה ועושים שימוש בבית המשפט המנהלי כערכאת ערעור על פסק הדין שניתן בעניינם בבית משפט השלום. לאור האמור סוברת המשיבה 1 כי יש לדחות את העתירה על הסף ולחילופין לדחותה לגופה. לטענת המשיבה 2: בביקורי המעגל שנערכו בדירה בשנים 2004-2007 נמצא כי העותר לא התגורר עם המנוח. כמו כן, בשנת 2001 רכשה העותרת דירה ועקב אי עמידה בתשלומי המשכנתא מונה כונס נכסים לדירה והעותרים קיבלו צו פינוי לתאריך 17.10.2007. עד לתאריך הפינוי התגוררו העותרים יחד בדירה זו, והראיה לכך היא, כי בתאריך 17.08.2007 הגיש העותר בקשה לסיוע בשכר דירה. מפרוטוקול הדיון בבקשה עולה כי הנימוקים לבקשה היו עקב אי עמידה בתשלום המשכנתא, מינוי כונס נכסים לדירה, וצו פינוי מיום 10.10.07. (נספח ב' לכתב התשובה של המשיבה 2). בפרוטוקול וועדת האכלוס בו נרשמו בתחילתו פרטי הבקשה, צוין כי הבקשה הוגשה על ידי שני העותרים ביום 17.08.07, דהיינו, 24 ימים לפני פטירת האב, וכי אופי מגוריהם הנוכחי היה בבעלות עצמית. הדבר מלמד, כי אף אחד מהעותרים לא התגורר באותה עת בדירת המנוח, וממילא לא התגורר בבית המנוח שלוש שנים לפני פטירתו. (נספח ב' לכתב התשובה של המשיבה 2). עניינם של העותרים נדון מספר רב של פעמים בפני וועדות שונות, שבהם נקבע כי אינם זכאים למגורים כ"דיירים ממשיכים" ואינם זכאים למגורים בדיור ציבורי בקומה נמוכה, אלא זכאים לדיור ציבורי ללא כל הגבלה של קומה, ומשהוצעו להם דירות אחרות ולא הסכימו לקבלן, אין להם להלין אלא על עצמם, הכל כמפורט בטיעוני המשיבה 1. החלטת הוועדה ניתנה בהתאם לחוק ולנהלים הקובעים תנאים מצטברים לקביעת זכאות להגדרה כ"דייר ממשיך" בדירה ציבורית. והעותרים אינם עומדים בתנאים אלו. לפיכך, יש לדחות העתירה. כמו כן, יש לדחות את העתירה עקב שיהוי וחוסר תום לב בכך שהעתירה הוגשה באיחור ובכך שהעותרים לא פינו את הדירה כאמור בטיעוני המשיבה 1. דיון זכאות לשכירות בדיור הציבורי, יכולה להינתן מכוח נוהל הקצאת דירות בשכירות בשיכון הציבורי המושתת בעיקרו על זכאות על פי שיקולים סוציו- אקונומיים, או מכוח חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, המקנה בתנאים מסוימים, זכויות להמשך שכירות הדירה הציבורית למי שמוגדר כ"דייר ממשיך". חוק זה מגדיר "דייר ממשיך" כ: "בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופוסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות סמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי". בהתאמה לכך נוהל 08/19 - הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים (להלן "נוהל דיירים ממשיכים") - מסדיר את הכללים, הסמכויות ותהליכי העבודה להסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים וקובע את התנאים המצטברים להגדרת "דייר ממשיך" כדלקמן: בן זוג של דייר חוזי שנפטר או דייר חוזי שעבר לגור במוסד סיעודי לרבות ידוע בציבור או בנו/בתו או נכדו/ נכדתו או הורהו .... הגר לפחות 3 שנים ברציפות עם הדייר החוזי בסמוך לפני פטירתו או לפני שעבר למוסד סיעודי. ה"דייר הממשיך" וקרובו עונים להגדרת "חסרי דירה" כהגדרה המפורטת בנוהל זה, 5 שנים לפני פטירת הדייר החוזי או לפני כניסתו למוסד סיעודי וגם לאחר מכן. בענייננו, העותר 1 הינו בנו של המנוח, שהוא ללא חולק דייר חוזי שנפטר. ליבת המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלות האם העותר 1 גר עם המנוח 3 שנים עובר לפטירתו והאם העותרים הינם בגדר "חסרי דירה", ולפיכך זכאים להיות דיירים ממשיכים בדירה נשואת העתירה. העותרים טוענים כי העותר 1 התגורר עם המנוח בדירה נשואת העתירה בכל תקופת השכירות למעט תקופה בת 4 ימים לאחר נישואיו וכן בתקופות בהן שהה בהוסטל ו/או במאסר כראיה לכך צרפו העותרים תמצית רישום של מרשם האוכלוסין לפיה כתובתו הרשומה של העותר 1 החל מיום 20.01.03 היא בדירה נשואת העתירה . מנגד טוענות המשיבות 1 ו- 2 כי על פי דוחות ביקורי המעגל שבוצעו בדירה בשנים 2005-2007 העותר לא גר עם המנוח בתקופה הרלוונטית. לאחר עיון בטענות הצדדים ובמסמכים שהוגשו, נראה לי כי לא הונחה תשתית עובדתית מספקת לכך כי העותר 1 גר עם המנוח בתקופה הרלוונטית. בפני המשיבה 2 היו ראיות מנהליות סבירות מהן הייתה רשאית לקבוע כי המשיב לא ענה על ההגדרה של "דייר ממשיך". המשיבות הסתמכו על דו"חות המעגל שהוכנו בזמן אמת ובנסיבות העניין לא הוצגה סיבה לפקפק במהימנותם. בנוסף, בפרוטוקול וועדת האכלוס בו נרשמו בתחילתו פרטי הבקשה, צוין כי הבקשה הוגשה על ידי שני העותרים ביום 17.08.07, דהיינו, 24 ימים לפני פטירת האב, וכי אופי מגוריהם הנוכחי היה בבעלות עצמית. מכאן ניתן היה ללמוד כי אף אחד מהעותרים לא התגורר באותה עת בדירת המנוח, וממילא לא התגורר בבית המנוח שלוש שנים לפני פטירתו. (נספח ב' לכתב התשובה של המשיבה 2). ביחס לשאלה, האם העותרים היו בגדר חסרי דירה, אין חולק כי הייתה בבעלותה של העותרת 2 דירה נוספת עד לשנת 2006. (ראו לעניין זה סעיף 14 לעתירה). על פי סעיף 2.10.3 לנוהל דיירים ממשיכים, הן הדייר הממשיך והן קרובו (לרבות בת זוגתו- ראו לעניין זה סעיף 2.11 לנוהל) צריכים לענות על הגדרת "חסרי דירה" 5 שנים עובר לפטירת המנוח. לאור זאת, רשאית הייתה משיבה 2 לקבוע כי העותרים אינם עומדים בתנאי החוק ונהלי משרד הבינוי והשיכון להגדרתם כ"דיירים ממשיכים" בדירה נשואת העתירה. יחד עם זאת, אין להתעלם מן הצורך שלא להביא למצב שבו העותרים וילדיהם ימצאו עצמם חסרי דיור, ונראה לי כי שיקול זה עמד לנגד עיני וועדת האכלוס העליונה בהחלטתה מיום 24.11.09, לאשר לעותרים קבלת דירה בשיכון הציבורי. נכונה בעיניי התנהלותן של הרשויות להילחם בתופעה של עשיית דין עצמי ותפיסת חזקה בנכסי ציבור. עם זאת, בנסיבות המקרה, נראה כי אף לנגד עיניה של וועדת האכלוס העליונה עמדה נזקקותם הברורה של העותרים בהתאם לתכלית נהלי משרד הבינוי והשיכון, וסביר להניח שגם מסיבה זאת נמנעה המשיבה 1 מלבצע את הפינוי, כל עוד תלוי ועומד הליך זה בבית המשפט. לא נעלמה מעיניי טענתה של המשיבה 1 כי ביום 03.11.11 הוצעו לעותרים שתי דירות חלופיות והם סרבו לקבלן, אך לאור העובדה כי בתקופת ההצעה ניהלו העותרים מאבק משפטי על הישארותם בדירה נשואת העתירה, ולאור מצבם הסוציו-אקונומי של העותרים ומצבו הבריאותי של העותר 1, כפי שעלה בדיוני הוועדות, נראה לי כי ניתן וראוי שגם כיום, כאשר נקבע כי העותרים אינם זכאים להמשיך להתגורר בדירה נשואת העתירה כ"דיירים ממשיכים", יעוכב ביצוע הפינוי של הדירה פעם נוספת, עד אשר יוצע להם דיור חלופי מתאים בהתאם לזכאותם ולחוות הדעת הרפואיות שהוגשו. עיכוב ביצוע זה יהא עד תום שלושה חודשים מהיום בו יוצע להם דיור כזה, בין שיקבלו את ההצעה ובין שלא יקבלו אותה. בתום תקופה זו תוחזר הדירה למאגר הדיור הציבורי. פתרון זה עולה בקנה אחד עם הדרך בה הלך בית המשפט העליון בעעמ 823/12 תמר קליסה נ' יצחק שמעון). לעניין גובה דמי השימוש שנקבעו, נראה לי כי עם פינוי הדירה יש להחזיר את העניין לשיקול נוסף על ידי הגורמים המוסמכים, בשים לב למכלול השיקולים הנוגעים לעניין כמפורט לעיל. לאור האמור, אני דוחה את העתירה לעניין ההכרה בעותרים כדיירים ממשיכים בדירה, אך, קובע כי פינוי הדירה יעוכב, וכי גובה דמי השימוש יישקל מחדש, כאמור לעיל. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. דייר ממשיךשוברי תשלוםדייר מוגן (הגנת הדייר)עתירה מנהלית