סעיף 6א לחוק חופש המידע - המידע שיש לרשות מקומית על איכות הסביבה

סעיף 6א לחוק חופש המידע התייחס באופן מפורש למידע שיש ברשותה של רשות מקומית על איכות הסביבה, וכזה הוא המידע נושא העתירה הנוכחית. הסעיף קובע כי: "(א) רשות ציבורית תעמיד לעיון הציבור מידע על איכות הסביבה שיש ברשותה, באתר האינטרנט של הרשות הציבורית, אם קיים אתר כאמור, ובדרכים נוספות שיקבע השר לאיכות הסביבה; לענין זה 'מידע על איכות הסביבה' - מידע על חומרים שנפלטו, נשפכו, שסולקו או שהושלכו לסביבה ותוצאות של מדידות רעש, ריח וקרינה שלא ברשות היחיד". 17. מכוח הסעיף הותקנו תקנות חופש המידע (העמדת מידע על איכות הסביבה לעיון הציבור) תשס"ט - 2009 שפורסמו ביום 4.3.2009. ממועד תחילת תוקפן של התקנות, חלה על הרשויות הציבוריות חובה להעמיד את המידע לרשות הציבור, ולא רק להיענות לבקשות לגילוי מידע. יוער כי המשיבות טענו כי המידע המבוקש על ידי העותרת חורג בהרבה מחובת הגילוי על פי התקנות. 18. מהחוק ומהתקנות עולה כי מידע הנוגע לאיכות הסביבה הוא מידע שונה ממידע אחר נושא חוק חופש המידע, באשר על הרשות קיימת חובת פרסום אקטיבית, ללא צורך בכך שתוגש בקשה לגילוי המידע. מכאן שהמחוקק ראה מידע המתייחס לאיכות הסביבה כמידע חשוב, שחיוני והכרחי שהציבור יהיה מודע לו - ולכן חייב את הרשות לגלותו לציבור ביוזמתה שלה. 19. המחלוקת העיקרית בין הצדדים אינה מתייחסת לשאלה האם מדובר במידע טעון גילוי, אלא בעיקר ביחס לשאלה האם מי אזור דן, כמי שאספה את המידע עבור תאגידי המים והרשויות וכדי להעבירו אליהם, חייבת לגלות את המידע לעותרת - לאור התחייבויותיה כלפי תאגידי המים והרשויות ולאור מערכת ההסכמים בין הצדדים. הטענות מתייחסות הן לזהותן של המשיבות ולתפקידן באיסוף המידע, והן לזהותה של העותרת ולמטרתה בבקשה לקבלת המידע. טענות אלה יידונו להלן. עניינה של העותרת במידע 20. אחת הטענות שהעלו המשיבות היתה כי אין להעביר את המידע לעותרת, משום שהינה אינה תמת לב ואינה נוהגת בניקיון כפיים. על פי הטענה, העותרת מגישה תביעות נגד מפעלים מזהמים, וזמן קצר לאחר מכן היא מגיעה איתם להסכמי פשרה שעל פיהם המפעל יתנתק ממערכת הביוב העירונית, וישלם לעותרת סכום נכבד כהוצאות ושכר טרחה. המשיבות טענו כי התנהלות זו אינה משרתת נכונה את האינטרסים של מי אזור דן, וגם לא את האינטרס של איכות הסביבה. עוד נטען כי העותרת עצמה טוענת כי ממצאי הביקורות של מי אזור דן אינם אמינים בעיניה, וגם מטעם זה אין להיעתר לבקשתה למידע. 21. המשיבות הפנו בהקשר זה לסעיף 10 לחוק חופש המידע הקובע: "בבואה לשקול סירוב למסור מידע לפי חוק זה, מכוח הוראות סעיפים 8 ו-9, תיתן הרשות הציבורית דעתה, בין היתר, לעניינו של המבקש במידע, אם ציין זאת בבקשתו, וכן לענין הציבורי שבגילוי המידע, אם ציין זאת בבקשתו, וכן לענין הציבורי שבגילוי המידע מטעמים של שמירה על בריאות הציבור או בטיחותו, או שמירה על איכות הסביבה" המשיבות הפנו גם להלכה הפסוקה, ובין היתר לפסק הדין בעע"מ 9562/19 אופיר שפיגל נ. החברה לשירותי איכות הסביבה בע"מ (להלן: "פסק דין שפיגל") . באותו ענין קבע בית המשפט העליון כי משעניינו האישי של המבקש במידע התגלה, אין להתעלם ממנו. העובדה שלמערער באותו מקרה היה ענין אישי-מסחרי במידע מושא ההליך, איננה מאיינת את עצם פנייתו לבקש את המידע. אולם - כך ציין בית המשפט: "הדעת נותנת כי ככל שזה [העותר, ר.ר.] בחר לציין את טעמיו - היה עליו לגלות את זיקתו המדויקת למידע המבוקש (כולל האינטרס שיש לו במכלול), על מנת לאפשר לבית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים לבחון את החלטת המשיב על רקע התשתית העובדתית המלאה. דין דומה אמור לחול גם כאשר מסתבר בעת הליך בחינת הבקשה (כאשר המבקש בוחר שלא לציין את הטעמים לבקשתו כלל) כי אין תוכו כברו". 22. אינני סבורה כי מהלכת שפיגל הנ"ל יש להסיק כי העותרת במקרה דנן לא היתה זכאית לקבל את המידע שהיא בקשה לקבל. העותרת במקרה דנן, לא הסתירה את העובדה כי היא עמותה הפועלת לשמירה על איכות הסביבה, וכי היא מבצעת אכיפה אזרחית כנגד עסקים מזהמים החורגים מהתקנים המותרים על פי כל דין (ר' ס' 3 לעתירה המתוקנת). ה"אינטרס" שנטען שיש לעותרת במידע בהתאם לטענות המשיבות הוא אינטרס עקיף, והוא מבוסס על האופן בו רואות המשיבות את התנהלותה של העותרת. 23. כאמור, המשיבות טענו כי לגישתם, העותרת מגיעה להסדרים לא ראויים עם המפעלים שכנגדם היא פועלת. מדובר בחילוקי דעות לגיטימיים ביחס לאופן בו יש לפעול כנגד מפעלים מזהמים, ולא יהיה נכון לטעמי במסגרת עתירה מנהלית מכוח חוק חופש המידע לקבוע מסמרות במחלוקת זו, ולשלול מהעותרת את הזכות הבסיסית שלה למידע - רק לאור טענות אלה. גם העובדה כי העותרת מטילה ספק באמינות המידע, אינה מהווה טעם לשלילת זכותה לקבל גישה אליו. לכן, אינני מקבלת את טענת המשיבות ככל שהיא מתייחסת לזהות העותרת ולעניין שיש לה במידע המבוקש על ידיה. זכותם של תאגידי המים והרשויות המקומיות להיות צדדים לעתירה 24. כפי שהובהר לעיל, אני סבורה כי ככלל, המידע המבוקש בעתירה הוא מידע שצריך להיות זמין לציבור. יחד עם זאת, אין מחלוקת כי מי אזור דן אוספת את המידע עבור תאגידי המים והרשויות המקומיות, וכי מכוח ההסכמות בין הצדדים (בין ההסכמות הכתובות ובין ההסכמות בעל פה) המידע שייך לרשויות המקומיות ולתאגידי המים, ולא למי אזור דן - הפועלת בהקשר זה כקבלן שלהם. 25. שאלת חובתה של מי אזור דן כרשות ציבורית הפועלת עבור רשות אחרת לספק את המידע שנאסף על ידיה במסגרת חוק חופש המידע היא שאלה נכבדה. אין זה מן הנמנע בעיני שיהיו נסיבות בהן בית המשפט יוכל לחייב את הגוף שאסף את המידע לגלות אותו - ודאי כאשר מדובר בגוף שהוא עצמו רשות ציבורית. יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון כי אם תגלה מי אזור דן את המידע כמבוקש, היא תימצא מפרה את ההתחייבויות החוזיות שלה מכוח ההסכם שלה עם הגופים שעבורם היא פועלת - תאגידי המים והרשויות המקומיות. כפי שהובהר לעיל, העותרת טוענת כי התחייבויות אלה הן בטלות הן בהיותן התנאה על ההסדר החוקי הקוגנטי שבחוק חופש המידע, והן משום שמדובר ב"חוזה לרעת צד שלישי". 26. טענות אלה של העותרת ביחס לתוקפן של ההתחייבויות במערכת ההסכמית בין מי אזור דן לבין הגופים עבורם היא פועלת, הן טענות הטעונות בירור וליבון. יחד עם זאת, קבלתן משמעותה פגיעה בקשר חוזי שמי אזור דן היא צד אחד לו, ותאגידי המים והרשויות הן הצד האחר לו. לכן, קביעה לפיה להתחייבות החוזית של מי אזור דן כלפי תאגידי המים והרשויות אין תוקף - היא פגיעה שעלולה לפגוע בתאגידי המים וברשויות. 27. לגישת מי אזור דן, עלולים התאגידים והרשויות להיפגע גם מבחינה זו שהמידע המבוקש הוא קניינם, והעברתו לידי העותרת תהווה פגיעה בזכות הקניין שלהם. גם נושא זה טעון ליבון ובירור, תוך בחינה בין היתר של השאלה האם זכות הקניין במידע היא אכן של רשויות הציבור - או שמא הן מחזיקות במידע זה בנאמנות עבור הציבור עצמו (ר' למשל עע"מ 82828/02 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ. מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 465). אולם, וכפי שיפורט להלן, דיון בנושא זה צריך להתקיים כאשר הטוענים לזכות הקניין במידע - תאגידי המים והרשויות - יהיו חלק מההליך, ותינתן להם הזדמנות לומר את דברם ולשכנע את בית המשפט בצדקת עמדתם. 28. תקנה 6(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) התשס"א - 2000 קובעת: "המשיבים בעתירה יהיו הרשות שנגד החלטתה מכוונת העתירה, כל רשות אחרת הנוגעת בדבר וכן כל מי שעלול להיפגע מקבלת העתירה". אני סבורה כי במקרה דנן, עלולים תאגידי המים והרשויות להיפגע מקבלת העתירה - הן ביחס לתוקפם של הסכמים שהם צד להם, והן ביחס לזכותם הקניינית הנטענת במידע שגילויו מבוקש. לכן, לצורך דיון בטענות העולות בעתירה, היה על העותרת לצרף אותם כמשיבים. בלא צירוף כזה, שהעותרת ויתרה עליו כאמור, לא ניתן לקבל את העתירה ולדון בטענותיה של העותרת. 29. ההלכה הפסוקה קבעה כי אי קיום החובה לצרף כמשיב את כל מי שעלול להיפגע מהעתירה, עלול להקים עילה לסילוק עתירה על הסף (ר' בר"מ 1469/12 מנואל קונסבלר נ. עמותת תושבים למען נווה צדק, ובג"ץ 1901/04 לנדאו נ. עיריית ירושלים, פ"ד מח(4) 403,415) (1994)). יחד עם זאת, נפסק כי העתירה לא תימחק מקום בו צירוף כל הצדדים שעלולים להיפגע ממנה כרוך במשאבים רבים באופן שעלול לסכל את הגשתה (בג"ץ 702/95 בצרה נ. המועצה הארצית לתכנון ובניה, מיום 3.6.2007) . בפסק דין לנדאו שנזכר לעיל, התייחס בית המשפט העליון גם למקרה בו צד שלישי שעלול להיפגע מבקש להצטרף כצד להליך. 30. במקרה דנן, אני סבורה כי הדרישה לצירוף הרשויות ותאגידי המים - אין בה כדי לפגוע בעותרת. זאת משום שאם יסתבר כי לרשויות או לתאגידי המים ישנה טענה טובה מכוחה אין מקום להעביר לעותרת את המידע, מובן כי טענה כזו ראויה להישמע ולהתברר. אם לעומת זאת יסתבר כי אין לרשויות ולתאגידי המים טענה בשלה הם מבקשים להימנע מהעברת המידע לעותרת, הרי שהמידע יועבר לידי העותרת כפי שהיא ביקשה. בשני המקרים העותרת לא תיפגע. 31. צירוף תאגידי נמים והרשויות המקומיות, גם אם יש בו משום הכבדה מסוימת, איננו בלתי אפשרי, וההכבדה הכרוכה בו איננה משמעותית ואינה כרוכה במשאבים שעלולים לסכל את הגשתה או את הדיון בה. מסקנה זו נובעת מהעובדה שכפי שצוין לעיל, העותרת אכן פעלה בהתאם להמלצת בית המשפט, וצירפה כמשיבים את התאגידים ואת הרשויות לעתירה המתוקנת שהיא הגישה. כעולה מסיכומי המשיבות, היא אף הגיעה להסכמות עם חלק מהמשיבים הללו, וכנגד חלקם היא הגישה עתירות מנהליות. העותרת בחרה - מטעמיה שלה - לוותר בסופו של דבר על הצירוף במסגרת העתירה הנוכחית, וביקשה כאמור כי בית המשפט ימחק את המשיבים הנוספים מן העתירה משום ש"אין לעותרת ענין ולא היה לה ענין בתאגידי המים וברשויות המקומיות" (ר' סעיף 3 להודעת העותרת). 32. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע כי קיים קושי בצירוף המשיבים שעלולים היו להיפגע מתוצאות העתירה כמשיבים לעתירה. משהעותרת בחרה שלא לצרפם, ומאחר שבנסיבות אלה לא ניתנה להם הזדמנות להגן על עמדתם לפיה אין להעביר את המידע המבוקש לידי העותרת, אני סבורה כי לא ניתן לקבל את טענתה של העותרת בעתירה. אוסיף ואציין כי תוצאה זו איננה פוגעת באופן משמעותי בעותרת, שכן לעותרת עומדת עדיין האפשרות לפנות (כפי שככל שנראה כבר עשתה) למי שהמשיבות טוענות שהם הבעלים של המידע, ולדרוש מהם את גילוי המידע; כמו גם להגיש עתירות כנגד אותם גופים שלא ייעתרו לבקשתה ולא יגלו לה את המידע שהיא בקשה שיגולה. 33. יצוין בהקשר זה כי בטרם החתימה על פסק הדין, הגיעה לעיוני בקשה מטעם העותרת למתן זכות תשובה לסיכומי המשיבים. הבקשה מבוססת על העובדה כי המשיבים צירפו לסיכומיהם שתי עתירות שהעותרת הגישה לאחרונה נגד תאגידי מים המסרבים למסור לה את המידע. העותרת טענהכי מדובר במהלך שאינו מקובל, כאשר העתירות עצמן צורפו לסיכומי המשיבים ללא קבלת אישור בית המשפט. עוד צוין כי מדובר בחומר חדש, שיש מקום לאפשר לעותרת להגיב לו. אינני סבורה כי יש מקום להיעתר לבקשה להגשת סיכומי תשובה. זאת משום שכעולה מהאמור לעיל, פסק דין זה אינו מתבסס על העובדה שהעותרת הגישה עתירות נגד שני תאגידי מים, ועל העתירות עצמן - שאכן צורפו שלא כדין לסיכומי המשיבים. ההכרעה שלעיל מבוססת על העובדה כי תאגידי המים היו בעבר משיבים בעתירה דנן, וכי אין ולא היתה מניעה כי העותרת תגיש נגדם עתירות פרטניות - וזאת ללא קשר לשאלה אם היא עשתה כן בפועל אם לאו. 34. יובהר כי אינני קובעת מסמרות ביחס לשאלה האם יתכנו מקרים בהם, לאור חוסר האפשרות לפנות ישירות לרשות הציבורית שהמידע נאסף עבורה, או לאור הכבדה משמעותית בצורך להגיש נגדה עתירה, יהיה מקום לאפשר פנייה ישירה למי שאסף את המידע בפועל, בין אם הגוף שאסף את המידע ומחזיק אותו ברשותו הוא רשות ציבורית ובין אם מדובר בגוף פרטי. אין זה מן הנמנע כי יהיו נסיבות בהן יהיה מקום לשקול את האפשרות לאפשר קבלת מידע ממי שהמידע מצוי בחזקתו, ולאו דווקא ממי שהמידע נאסף עבורו - שהוא רשות ציבורית, המחזיקה ממילא במידע כנאמנה של הציבור. אולם, גם בהנחה שיתכנו מצבים כאלה, האפשרות לחייב את "אוסף המידע" להעביר אותו לידיו של מבקש המידע, היא האפשרות החריגה, והיא צריכה להיבחן רק לאחר שהסתבר כי לא ניתן לקבל את המידע בדרך הישירה והראשונית - קרי באמצעות פנייה למי שהמידע נאסף עבורו. על כל פנים, כפי שציינתי לעיל, מי שהמידע נאסף עבורו צריך - אם הוא מתנגד להעברת המידע- להיות צד להליך, כדי לאפשר לו לומר את דברו לאור העובדה כי זכויותיו עלולות להיפגע. 35. כפי שצוין, העותרת טענה העותרת כי תאגידי המים אליהם היא פנתה, הפנו אותה למי אזור דן. טענה זו איננה שוללת את מסקנתי כלעיל. תאגידי המים צריכים היו כאמור לקבל הזדמנות להעלות את טענותיהם בטרם יינתן פסק-הדין שעלול לפגוע בזכויותיהם. סוף דבר 36. לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי אין מקום לדון לגופן בטענות הנוספות שהעלו הצדדים ביחס למערכת ההסכמית בין מי אזור דן לבין הרשויות ותאגידי המים, ביחס לזכות הקניין במידע, כמו גם ביחס לטענות שהעלו המשיבות לאי גילוי המידע מכוח ס' 9(ב) (1) ו-(7) לחוק חופש המידע. כאמור, אינני סבורה כי יש מקום לדון בטענות אלה בלא נוכחותם של הצדדים שעלולים להיפגע מתוצאות הדיון, ובלא שלגופים אלה ניתנה הזדמנות מלאה לשכנע את בית המשפט בטענותיהם. 37. סיכומו של דבר, העתירה הנוכחית נגד שתי המשיבות נדחית. אני מחייבת את העותרת לשאת בהוצאותיהן של שתי המשיבות יחד - בסכום כולל של 3,500 ₪. סכום זה מביא בחשבון את העובדה כי לסיכומי המשיבות צורפו שלא כדין מסמכים, ללא קבלת אישור בית המשפט. רשויות מקומיותאיכות הסביבהחופש המידע