אזרח ניגריה, נכנס לישראל באשרת ב/2 הוא הגיע ליחידת התשאול ובקש מקלט מדיני בישראל. לעותר נערך ראיון ובעקבותיו נדחתה בקשתו. בעתירה הנוכחית מבקש העותר כי בית המשפט יורה למשיב להכיר בו כפליט, שכן הוא נרדף בארצו מטעמים המוכרים באמנת הפליטים, והוא אינו מקבל הגנה אחרת. 2. לטענת העותר, הוא היה זכאי לרשת את התואר של "שליט מסורתי" שהיה אמור לעבור למשפחתו. מכוח התואר הזה, הוא היה אמור לשלוט באדמות ובמטעים - עד שהשליטה בהם תעבור לנושא התואר הבא, כאשר תתרחש רוטציה פעם נוספת. לגישת העותר, מתנגדיו מנסים לרצוח אותו, שכן רק אז אפשר יהיה לבצע רוטציה חדשה ולהעביר את התואר למשפחה אחרת. ההליכים בתיק 3. ביום 11.12.11 הגיש העותר את העתירה ובקשה לצו ביניים. ביום 19.1.12 ניתן על ידי בית המשפט (כב' השופט ורדי) צו ביניים כמבוקש על ידי העותר. הדיון בעתירה נקבע ליום 19.3.13. העותר לא התייצב לדיון, ולכן ניתן במועד זה פסק-דין מכוחו נמחקה העתירה. העותר הגיש בקשה לביטול פסק-דין, וביום 16.6.12, התקיים דיון נוסף בו בוטל פסק הדין מיום 19.3.12, בהסכמת ב"כ המשיב. באותה ישיבה הודיעה ב"כ העותר כי היא תבקש לתקן את העתירה, כדי להוסיף אליה מסמכים חדשים שלא היו בידיעתה בעת שהוגשה העתירה המקורית. 4. המסמך הנוסף שב"כ העותר בקשה להוסיף הוא תצהיר של בן דודו של העותר שהוא עורך-דין מניגריה. בתצהיר מסביר בן הדוד כי העותר נרדף מטעמים פוליטיים. הוא מבהיר כי העותר היה אמור לרשת את התואר של "שליט מסורתי", שהוא שליט העומד בראש קהילה גדולה. לשליט מסורתי יש לו סמכויות שונות, כאשר בין היתר משמש השליט כחוליה המקשרת בין הקהילה לבין השלטון המרכזי. התואר "שליט מסורתי" עובר, כך הצהיר בן-הדוד, ברוטציה בין 3 "בתים" - פלגים שונים. התואר התפנה בשנת 2009 לאחר מותו של מי שנשא בו קודם לכן. בהתאם לרוטציה היה העותר אמור לרשת את התואר. מאחר שהפלג אליו שייך העותר תומך במפלגה שהיא מפלגת אופוזיציה, הממשלה מעוניינת שמי שימלא את התפקיד של שליט מסורתי יהיה שייך לפלג אחר, התומך במפלגת השלטון - חרף התנגדות הקהילה. בן-הדוד הצהיר כי העותר נעשה מטרה למי שמבקש לשאת בתואר, וכתוצאה מכך ביתו נשרף, והוא חשוף לאיומים. 5. ביום 4.2.13, ניתנה החלטה מכוחה הותר לעותר לתקן את העתירה. לאחר הגשת העתירה המתוקנת שכללה כאמור את תצהירו של בן דודו של העותר, הגיש המשיב תגובה מתוקנת. בתגובה זו חזר המשיב וטען כי יש לדחות את העתירה, שכן בהתאם לגרסתו של העותר עצמו, הסכסוך בו הוא מעורב הוא סכסוך כלכלי. עוד צוין כי העותר לא הבהיר מדוע הוא לא עבר לגור באזור אחר בניגריה, ומדוע הוא לא פנה למשטרה המקומית. המשיב התייחס לשיהוי שחל בין המועד בו העותר הגיע ארצה לבין המועד בו הוא פנה לבקשת מקלט, וכן לעובדה כי הוא המתין בניגריה עד לקבלת אשרת שהייה לישראל, ולא עזב את המדינה באופן מיידי. המשיב התייחס גם לתצהירו של בן דודו של העותר, וטען כי אם משפחת העותר מצויה בסכנה, אין זה ברור כיצד בן דודו חי בניגריה ללא שצפויה לו עצמו כל סכנה. כן צוין שגם בנו של העותר נותר בניגריה אצל חבר, וגם ענין זה עומד לכאורה בסתירה לטענות העותר. 6. לאחר הגשת התגובה, הגיש העותר ברשות בית המשפט תצהיר משלים נוסף, בו הוא התייחס לטענות המשיב בכתב התגובה. הוא הבהיר כי בן דודו שהגיש את התצהיר בתמיכה לעתירה המתוקנת, הוא בן דודו מצד אמו. בן הדוד אינו שייך למשפחת אביו, משפחת Agunbiade, ולכן הוא אינו שייך לאחד מה"בתים" שהתואר שליט מסורתי עובר בירושה ביניהם. לכן, חייו של בן הדוד אינם בסכנה. באשר לבנו של העותר, נטען כי הוא שוהה במקום רחוק, ומאחר שהוא צעיר - הוא אינו מהווה סכנה לגורמים הרודפים את העותר. העותר התייחס לנסיבות בהן הוא קבל ויזה לישראל. הוא אף ציין כי הוא לא פנה למשטרה בניגריה, משום שהוא סבור כי המשטרה לא תתייחס לתלונה, וכי היא עלולה אף לפגוע בו. בשנת 2009, כאשר נרצח אביו של העותר, הוא פנה למשטרה - שהתעלמה מהתלונה ולא פתחה בכל חקירה. לאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה, הוגשו סיכומים בכתב מטעמם. טענות העותר 7. בסיכומיו טען העותר, כי התואר של "שליט מסורתי" פנוי עדיין, כתוצאה מהתנגדות הקהילה למועמד הנתמך על-ידי הממשלה לרשת את התואר הזה. העותר טוען כי חייו מצויים בסכנה. לטענתו, הוא נחטף, הוכה קשות ונגרמו לו חבלות בגופו ובשמיעתו כתוצאה מכך. העותר טוען כי מדובר בסכסוך פוליטי - ולא כלכלי, שכן הוא אמור לרשת את התואר, והוא אינו רשאי לוותר עליו. רק אם העותר ימות - תתבצע רוטציה נוספת, והתואר יעבור למשפחה שנהנית מתמיכת הממשלה הניגרית. העותר הוסיף כי יש להתייחס לפרוטוקול הריאיון שלו בזהירות, משום שהמראיינת תרגמה סימולטנית את הראיון ורשמה את מה שנאמר בו. כן יש לקחת בחשבון את העובדה כי העותר והמראיינת מגיעים מעולמות תרבותיים שונים. 8. העותר הוסיף וטען כי הוא לא פנה למשטרה המקומית בניגריה, משום שלא היה בכך טעם. זאת משום שמטעמים פוליטיים, המשטרה לא עשתה דבר ביחס לטענותיו של העותר. כך למשל ביתו של העותר נשרף, ואף שהוגשו כתבי אישום ביחס לכך, ואף שהמציתים עדיין מאיימים עליו, המציתים ככל הנראה הם שוחררו ולא באו על עונשם. טענות המשיב 9. לגישת המשיב, אין מקום להעניק לעותר מעמד של פליט. זאת משום שמדובר - לגישתו של העותר עצמו, בסכסוך כלכלי ביחס לשליטה באדמות ובמטעים. המשיב טוען כי אם יסכים העותר לוותר על האדמות (שהוא אמור לשלוט בהן מכוח היותו שליט מסורתי), לא יאונה לו גם לגישתו כל רע. סכסוך קרקעות אינו מהווה עילת רדיפה בהתאם לאמנת הפליטים. העותר חושש - כך נטען - מאנשים פרטיים ולא מרשויות המדינה. המשיב טוען כי אין מדובר אם כן ברדיפה של העותר בשל השתייכותו לקבוצה חברתית מסוימת, והוא עצמו מעולם לא טען אחרת. המשיב טען כי היו סתירות פנימיות בגרסתו של העותר, כגון ביחס לשאלה איך הוא הגיע ליישוב איבדו (האם ברגל או ברגל ובנסיעה באוטובוס), וביחס לשאלה מה שמו של הכומר שבכנסייה שלו הוא שהה למעלה מחודש. 10. עוד נטען כי העותר הגיע לישראל באשרת תייר ביום 8.9.11, והוא הגיש בקשה לקבל מעמד של פליט רק כחודשיים וחצי לאחר מכן. לו היה העותר חושש לחייו, הוא היה פונה בבקשה באופן מיידי. המשיב הוסיף כי לו היה העותר נרדף, הוא היה יוצא מניגריה לאחת המדינות השכנות לה, בלא להמתין עד לקבלת אשרת כניסה לישראל. העותר לא הבהיר מדוע הוא אינו יכול לגור בחלק אחר של ניגריה, ומדוע אין הוא יכול לבקש סיוע מהמשטרה המקומית. לגישתו של העותר הוא לא פנה מעולם אל הרשויות בניגריה כדי לזכות בהגנתן מתוך הנחה שפניותיו לא יטופלו, וזאת למרות שהעותר עצמו ציין כי לא חווה על בעיה עם רשויות המדינה. העותר הנפיק דרכון ויצא מהמדינה באופן חוקי. העותר היה צריך להוכיח כי הוא אינו יכול להזדקק להגנת הרשויות בשל השתייכותו הקבוצתית. לגישת המשיב, אין די בהסבר שנתן העותר ביחס לעובדה בן דודו שהגיש את התצהיר מטעמו אינו נרדף בניגריה, והעותר אף הודה בכך כי בנו נשאר בניגריה אצל חבר. העותר אינו מציין כי לבן צפויה סכנה כלשהי. המשיב טען כי עוד כי יש לדחות את טענות העותר ביחס לראיון שנערך לו, וביחס לקשיים בהבנת השפה והרקע התרבותי השונה. המשיב טען כי לעותר שהיה מיוצג על ידי עורך דין בעת הריאיון, היתה הזדמנות להעלות כל טענה שרצה במסגרת הריאיון שהיה ארוך ומעמיק. הטענה ביחס לתרגום הסימולטני של הריאיון מהווה הרחבת חזית. דיון אמנת הפליטים 11. "פליט" מוגדר באמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 (להלן: "האמנה"). כאדם "הנמצא מחוץ לארץ אזרחותו בגלל פחד מבוסס היטב להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת, ואיננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור". האמנה קובעת כי "שום מדינה ממדינות האמנה לא תגרש ולא תחזיר פליט באיזו צורה שהיא אל גבולות הארצות שבהן יהיו חייו או חירותו בסכנה מטעמי גזע, דת, השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת". מכוח האמנה, זכאי אדם למקלט אם הוא הוכיח "חשש מבוסס" - "well founded fear" לרדיפה מאחד הטעמים המפורטים לעיל. 12. מדינת ישראל חתמה על אמנת הפליטים בשנת 1951, ואשררה אותה בשנת 1954. בהמשך היא חתמה על הפרוטוקול המשלים משנת 1967 ואישררה גם אותו. אף שאמנת הפליטים לא נקלטה בחקיקה הפנימית של מדינת ישראל, אין חולק כי מדינת ישראל מכבדת את האמנה ואת מחויבותה על פיה. האם הוכיח העותר חשש מבוסס לסכנת חיים? 13. יש לבחון לכן את החלטת המשיב ביחס לעותר לאור יישומן של הוראות האמנה. בראשית הדברים יש לציין כי כאשר מועלית טענה לפיה קיים חשש לחייו של העותר אם יחזור לארץ אזרחותו, על כל הגורמים הבוחנים את הבקשה - לעשות זאת בזהירות המרבית, לאור העובדה כי אם יש ממש בטענותיו של העותר, והן יידחו - הדבר עלול לעלות לו בחייו. בפסק דינו של בית המשפט העליון בעע"מ 8383/11 דיאלו מוכתר נ. משרד הפנים (24.6.2013), התייחס בית המשפט לטענתו של העותר לפיה נשקפת סכנה לחייו אם יורחק לגיניאה (לאחר שבקשת המערער להכרה בו כפליט נדחתה). בית המשפט (כב' המשנה לנשיא השופטת נאור) קבע כי קיימים קשיים ראייתיים בהוכחת סכנה לחיים, וכי אף שהנטל להוכיח כי נשקפת למערער סכנה מוטל עליו, הרי שמדובר בנטל מופחת. בית המשפט הוסיף וקבע כי "קשה שלא לתת משקל לכך שאם הוא נתון לאיומים ולסכנה בגיניאה, הדבר נובע מעדותו בישראל ורק מכך. הדבר מצריך משנה זהירות. הסיכון מטעות - רב" (ההדגשה היא שלי, ר.ר.). העולה מהאמור לעיל הוא כי יש לבחון בזהירות רבה את טענות העותר, תוך מודעות לסיכון הגדול שקיים במקרה של טעות. 14. הענין הראשון שיש לבחון אותו הוא השאלה האם אכן קיים חשש לחייו של העותר. אני סבורה כי העותר הוכיח כי הוא נרדף בניגריה, והוכיח קיומו של פחד מבוסס היטב, הן מבחינה אובייקטיבית והן מבחינה סובייקטיבית. מסקנה זו נובעת ממספר עניינים שהועלו על ידי העותר. 15. ראשית, העותר טען כי הוא קבל איומים בפגיעה בו עוד משנת 2009. טענה זו גובתה בתצהירו של בן דודו. יתרה מזאת, האיומים הללו הוצאו לפועל, כאשר העותר נחטף, הוכה, נעזב בין השיחים וככל הנראה איבד את הכרתו. העותר הציג למראיינת את הפגיעות בגופו. אף שהוא לא התפנה לבית-חולים, הוא צירף לטענתו תעודות רפואיות המעידות לפחות לכאורה על הפגיעות. בנוסף, ביתו של העותר נשרף. כן נשרפו בתים של בני משפחה של העותר (כפי שעולה גם מתצהירו של בן דודו של העותר). אף ענין זה יש בו כמובן כדי להגביר את החשש לביטחונו של העותר, ולהביא למסקנה כי העותר אכן נרדף. העותר הוסיף כי הוא חווה ניסיון חטיפה נוסף, ביום 3.7.11, כאשר הוא שהה בכנסיה בה הוא התחבא. לאחר ניסיון זה, הוא נמלט לטענתו לכנסיה בעיר אחרת, ושם קבל - בעזרת ידיד של אביו - ויזה לישראל. ענין משמעותי נוסף שיש לציין בהקשר זה, הוא העובדה כי אביו של העותר נרצח אף הוא לטענת העותר, בשנת 2009, בנסיבות דומות. מדובר אם כן בחשש המבוסס על אירועים משמעותיים, חוזרים ונשנים, במסגרתם המעידים באופן אובייקטיבי (בהנחה שגרסתו של עותר היא נכונה) על סכנה ממשית לביטחונו של העותר. 16. המסקנה של כל האמור לעיל, היא כי אם מתקבלת גרסתו העובדתית של העותר, הרי שחייו ושלומו בניגריה הם אכן בסכנה. הוא נרדף בניגריה על ידי גורמים מסוכנים, שאינם בוחלים באמצעים. גורמים אלה מבקשים לרדוף אחרי העותר ולפגוע בו, והם אף ניסו להוציא את איומיהם מהכוח אל הפועל יותר מפעם אחת, בפעולות ממשיות שיש בהן כדי לסכן את העותר. האם העותר נרדף על רקע אחד הטעמים המוכרים באמנה? 17. כדי לבחון האם העותר זכאי להגנה של "פליט" מכוח האמנה, אין די בכך כי העותר נרדף וכי חייו הם בסכנה. כפי שהובהר לעיל, האמנה מעניקה הגנה רק למי שנרדף כתוצאה מהשתייכותו לאחת הקבוצות המנויות באמנה. לכן יש לבחון את השאלה האם הרדיפה אחרי העותר נופלת לגדרי האמנה. לטענת העותר, הוא נרדף על רקע השתייכותו לקיבוץ חברתי מסוים - בשל היותו בן למשפחה שהיתה אמורה לרשת את התואר של "שליט מקומי". מנגד, טענתו העיקרית של המשיב היא כי מגרסתו של העותר עצמו עולה שהרדיפה אחריו לא נובעת מטעמים פוליטיים או מהשתייכותו לקבוצה חברתית מסוימת, אלא מדובר ברדיפה על רקע כלכלי. טענת המשיב מבוססת על דברים אותם אמר העותר בראיון שנערך לו, מהם מבקש המשיב להסיק כי הסכסוך בשלו העותר נרדף, הוא סכסוך על אדמות. לכן, כך נטען, אם העותר יוותר על האדמות, הוא לא יהיה חשוף יותר לחשש לפגיעה בחייו או בשלומו. 18. אני סבורה כי אין לקבל את טענת המשיב. ממכלול החומר שהוצג לי, עולה כי לגישת העותר, הרדיפה אחריו אינה נובעת ממניעים כלכליים גרידא. לגישתו, מדובר בסכסוך על שליטה בקהילה מקומית, כאשר העותר הוא זה שזכאי להיות השליט - ומי שרודף אחריו עושה זאת משום שהוא מבקש להתנקש בחייו כדי להיות שליט במקומו. אכן, העותר אינו כופר בכך כי התואר של "שליט מקומי" אמור להקנות לו גם שליטה באדמות. יחד עם זאת, אין מדובר בבעלות באדמות, ולגישת העותר, תעבור השליטה בהן לשליט המקומי הבא, לאחר שהוא יתמנה ככזה. על כל פנים, השליטה באדמות היא נספחת לשלטון של השליט המקומי, שיש לו מלבד השליטה הזאת זכויות וחובות נוספים - השליט הוא ראש הקהילה, הוא החוליה המקשרת בין השלטון המרכזי לבין תושבי הקהילה, הוא מפקח על תשלום מיסים לממשלה המרכזית ועל העברת אנשים לפיתוח הקהילה (ר' תצהירו של בן דודו של העותר, ס' 14). מדובר אם כן במאבק פוליטי על שלטון מקומי בקהילה, ולא במאבק כלכלי - זאת לגישת העותר, המגובה לפחות לכאורה בתצהירו המפורט של בן דודו. כאשר קיים מאבק כזה, וכאשר אדם נרדף בעקבותיו ובגללו, זכאי אותו אדם לכאורה להגנת האמנה. 19. אינני מקבלת את הטענה לפיה העותר הודה כי הוא יכול לוותר על האדמות ולהפיג את החשש לחייו. העותר נשאל בראיון "אם היית מוותר על האדמות, הכל היה בסדר?" והשיב: "לא" (ר' עמ' 10 לראיון). כלומר, לא ניתן לקבוע כי העותר הודה שהוא יכול להפיג את החשש לחייו על ידי ויתור על האדמות. זו גם אינה המסקנה העולה מהסבריו של בן דודו של העותר ביחס לתפקיד של "שליט מקומי", תפקיד הכולל שליטה באדמות, אולם כולל כאמור גם סמכויות נוספות, והעותר הוא זה שאמור לגישתו לשאת בו. 20. המשיב סמך את טענתו לפיה הסיבה היחידה שהעותר נרדף היא האדמות, בדברים שאמר העותר בריאיון שנערך לו. העותר השיב בראיון כי הוא נרדף על ידי "היועץ", שכן היועץ "יודע שאם אהיה שם, אשלוט באדמות ובכל הרכוש של אבי". המשיב אף הפנה לתשובות אחרות של העותר בראיון. כך העותר נשאל: "הוא יעשה לך משהו אם תוותר על האדמות?" והשיב: "אלו האדמות של אבי, למה שאני אתן לו את האדמות? זה הרכוש של משפחתי, ואנחנו השגנו את זה במשך שנים, למה שאוותר על זה?" ובהמשך, לשאלה "אבל מה יקרה אם תוותר עליהן?" השיב העותר: "איך אני יכול לוותר? האדמות שייכות לאבי, ואני לא יכול לוותר עליהן ועל המטעים". אולם, העובדה שהעותר מציין כי אינו יכול ואף אינו רוצה לוותר על התואר שהוא לטענתו זכאי לרשת אותו, אין פירושה בהכרח כי העותר אינו נרדף על רקע אחד הטעמים המוכרים באמנה. על כל פנים, ספק אם בכל מקרה בו אדם יכול להסיר מעצמו את החשש לרדיפה, יש לשלול ממנו את הגנת האמנה. כך לדוגמה, כאשר אדם נרדף בשל דעותיו הפוליטיות, אין די בכך שאם ישנה אותן, לא יהיה עוד נרדף. מי שנרדף על רקע דתו - הגנת האמנה לא תישלל ממנו רק משום שהרדיפה עשויה להיפסק אם ימיר את דתו וכד'. 21. לכן, העובדה כי הרדיפה אחרי העותר נובעת מטעמים פוליטיים ולאור מאבק פוליטי על שלטון מקומי - די בה לכאורה כדי להקנות לו את הגנת האמנה, וזאת - אף בהנחה שאם הוא יוותר על שאיפותיו הפוליטיות הלגיטימיות לטענתו, יתכן כי הדבר יפחית את החשש מרדיפה אחריו (טענה שאף היא לא הוכחה, וכאמור העותר כפר בה). טענות נוספות של המשיב 22. כאמור, המשיב העלה מספר עניינים נוספים שבשלהם יש מקום לגישתו לדחות את העתירה. המשיב טען כי העותר יכול לעבור לגור במקום אחר בניגריה. אין מקום לקבל טענה זו. ראשית, לא תמיד אפשרות של מעבר למקום אחר באותה מדינה שוללת את טענת הרדיפה. על כל פנים, במקרה דנן, לגרסת העותר, הוא ניסה לעבור למקום אחר, ורודפיו הגיעו גם לשם. 23. העובדה שבנו של העותר חי בניגריה, אינה שוללת את קבלת העתירה. העותר נתן לכך הסבר - כי לאור גילו הצעיר של הבן, הוא אינו מהווה איום, ולכן אינו נרדף. העותר אף הסביר מדוע בן דודו אינו נרדף (משום שהוא קרוב משפחה שלו דרך אמו ולא דרך אביו, ולכן אינו שייך לאחת המשפחות שאמורות לרשת את התואר שליט מקומי). טענת המשיב בהקשר זה (בס' 12 לסיכומים מטעמו) לפיה העותר ציין כי קיימים איומים כלפי משפחתו הקרובה של העותר - אין די בה, משום שכאמור לגישת העותר מדובר באיומים כלפי המשפחה הקרובה מצד אביו בלבד. 24. באשר לאפשרות של פנייה למשטרה - הרי לגישתו של העותר, אין טעם בפנייה כזו, משום שהמשטרה לא תסייע לו, והיא אף עלולה לגרום לו נזק. העותר הבהיר ענין זה בכך שהשלטון המרכזי מעדיף כי פלג אחר יקבל את השלטון בקהילה של העותר, משום שאותו פלג מקורב לשלטון המרכזי. העותר אף ציין כי כאשר אביו נרצח, הדבר לא נחקר על ידי המשטרה, ואף הגורמים אשר הציתו ושרפו את ביתו, לא נענשו על כך. גרסה זו - ככל שתתקבל, די בה כדי להצדיק את הימנעותו של העותר מפנייה למשטרה המקומית. סוף דבר 25. המסקנות שצוינו לעיל, נובעות כולן מגרסתו של העותר. מאחר שהמשיב היה סבור כי העותר כלל לא הוכיח עילת רדיפה מכוח האמנה, טענות אלה לא נבחנו לעומקן. בנוסף - תצהירו של בן דודו של העותר, לא היה בפניו של המשיב כאשר הוא קבל את החלטתו לדחות את בקשת המקלט של העותר. כפי שעולה מפסק-דין זה לעיל, ישנה חשיבות רבה לדברים שנאמרו בתצהירו של בן הדוד, ביחס למצב הדברים בניגריה, ביחס לתפקיד של שליט מקומי, מעמדו של העותר והמניעים לרדיפה אחריו. יש לברר לכן את תוכן התצהיר כדי לקבוע האם האמור בו ראוי לאמון, בטרם תינתן החלטה סופית בעניינו של העותר. 26. אני סבורה כי כל העניינים שצוינו לעיל, צריכים להיבחן בכובד ראש וביסודיות על ידי המשיב, תוך שהמשיב ייקח בחשבון את מלוא החומר שיש בפניו, ובכלל זה את תצהירו של בן דודו של העותר על כל העולה ממנו. כך, המשיב רשאי לברר את הטענות ביחס לשלטון המקומי בניגריה, את הטענות ביחס לירושת הזכות להיות שליט מקומי, את הטענות לפיהן פלג אחר שמבקש לקבל את התואר הוא פלג המקורב לשלטון, ואת הטענות ביחס לאפשרות לפנות למשטרה הניגרית לצורך קבלת הגנה. כל עוד עניינים אלה לא יתבררו לעומקם, לא ניתן לדחות את בקשת המקלט של העותר. 27. לכן, אני מקבלת את העתירה במובן זה שאני מחזירה את עניינו של העותר לדיון בפני המשיב, בהתאם להנחיות שלעיל. עד לקבלת החלטה בעניינו של העותר, הוא לא יגורש והוא יקבל אשרה שתאפשר לו לעבוד. לאור העובדה שבעתירה ניתן פסק דין שבוטל בהסכמת המשיב, ולאור התוצאה שלעיל, אינני עושה צו להוצאות. אשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפניםמבקשי מקלט מדיני