נערך לו ראיון על ידי האו"ם שבסיומו נקבע שהעותר אינו סודני עוד התברר שהעותר הציג עצמו מספר פעמים כאדם אחר ונערכו לו ראיונות גם בזהות הבדויה. כתוצאה מהשוואת טענות העותר בכל אחד מן הראיונות, התברר כי קיימות סתירות מהותיות באשר לטענותיו בדבר מצבו המשפחתי, כלומר האם הוא נשוי, האם יש לו ילדים וכד'. בעניינים אלה מסר העותר תשובות סותרות, דבר אשר מטיל צל כבד על אמינותו. בשל העובדה שהעותר מסר פרטים שגויים בעליל בהזדמנויות שונות ושיקר לנציגי המשיב ואף הסתיר בעתירתו את העובדה שהוא רואיין על ידי האו"ם, ניתן היה לדחות עתירה זו על בסיס התנהלות חסרת תום הלב של העותר. למרות האמור החלטתי לבחון את הדברים לגופם. 3. לעותר נערך ראיון עומק ביום 25/05/11. הראיון נערך בשפה הערבית. בתום אותו ראיון קבע המראיין כי ניב שפתו של העותר בשפה הערבית, אינו הניב הסודני. עוד התברר כי טענתו של העותר להשתייכותו לשבט בוררו מלמדת כי הוא אינו סודני מאחר ושבט כזה אינו קיים בסודן. העותר נשאל בנושאי היסטוריה ופוליטיקה וידע כללי הקשורים לסודן והוא לא ידע דבר. כמו כן לא ידע לצייר את הדגל הסודני ולא ידע את ההמנון הסודני, לא ידע למסור את שמו המלא של נשיא סודן ותקופת כהונתו. הוא לא ידע מיהו סגן הנשיא, מתי חל יום העצמאות, כמה מחוזות יש בסודן, מהן המפלגות הקיימות בסודן ועוד. מעבר לכך העותר, שטען שהוא מכפר הנמצא בחבל דרפור, לא הכיר את גב'ל מארה שהוא מקום תיירותי בדרפור ואשר כל אדם החי באזור חייב להכירו. בנוסף, העותר לא ידע לציין באילו מקומות עבר בסודן בדרכו למצרים. 4. עיקר המחלוקת בעתירה זו הוא בדבר נתינותו של העותר. לצורך זה, ולצורך קביעת יעד פוטנציאלי להרחקת העותר, עושה המשיב, בדרך כלל, שימוש במבחן מירב הזיקות. לצורך זה, ערך המשיב ראיונות לעותר ולאחר מכן קבע, כי מירב הזיקות שלו הן למדינה מסוימת. יובהר, כי אין בהכרח זהות בין המדינה אליה יש לעותר את מירב הזיקות לבין מדינת אזרחותו האמיתית. כאשר לא קיימת זהות כזו, המשמעות היא שניתן להרחיק את העותר לאותה מדינה אליה יש לו את מירב הזיקות, בכפוף לפסיקה הרחבה של בית המשפט העליון ולתנאים שנקבעו, בין השאר, בהלכת אלטאי. העותר תוקף את קביעת המשיב, ולטענתו קביעת המשיב בדבר מירב הזיקות שלו אינה סבירה וכי הוא, העותר, הוכיח כי מירב הזיקות שלו הן למדינה אחרת, שאזרחיה נהנים בישראל ממדיניות אי ההרחקה. לצורך הכרעה בשאלה האם החלטת המשיב בדבר מירב הזיקות של העותר היא סבירה, יש תחילה לקבוע את אמות המידה שעל המשיב לעשות בהן שימוש לצורך קביעת מירב הזיקות של העותר. כלומר, יש לבחון את רמת ההוכחה הנדרשת מן העותר ומאחרים שכמותו, לצורך הוכחת נתינותו או מירב הזיקות שלו למדינה לה הוא טוען. בעניין זה תיתכנה שלוש אפשרויות: א. על העותר להוכיח את זיקתו למדינה לה הוא טוען, ברמה המקובלת במשפט הפלילי, כלומר מעבר לכל ספק סביר. ב. על העותר להוכיח את זיקתו למדינה לה הוא טוען, ברמה המקובלת במשפט האזרחי, כלומר במאזן ההסתברויות. ג. על העותר להוכיח את זיקתו למדינה לה הוא טוען, ברמה המקובלת בדיני הפליטים, כפי שנקבע בפסיקה זרה אליה הפנה ב"כ העותר, כלומר ברמה הנמוכה מזו המקובלת במשפט האזרחי, ויש האומרים ברמה העולה עד כדי 10%. ראשית, אני סבור שרמת ההוכחה הנדרשת בענייננו אינה יכולה להיות דומה לרמה הנדרשת בדיני הפליטים. כאשר בפליט עסקינן, הרי שעליו להוכיח, על פי דרישות האמנה, לא רק את נתינותו אלא גם את עצם הרדיפה, מקור הרדיפה, חוסר האפשרות להיעזר בשלטונות המקומיים ועוד כהנה וכהנה מרכיבים הנזכרים באמנת הפליטים. מטבע הדברים, שאדם הנמלט ממולדתו כפליט אינו טורח לאסוף ראיות לכל אותם עניינים הנזכרים באמנת הפליטים, ולכן מצבו שונה ממי שעוזב את מולדתו מחמת מצוקתו ורצונו לשפר את איכות חייו, אך אינו בהכרח פליט. אדם כזה, לאור מדיניות אי ההרחקה הנוהגת בישראל, צריך להוכיח רק את נתינותו, עניין הניתן להוכחה על נקלה באמצעות מסמכים רשמיים של אותה מדינה כמו תעודת זהות, דרכון וכיוצא באלה. לפיכך, מידת ההוכחה הנדרשת ממנו אינה יכולה להיות כמו זו הנהוגה בדיני הפליטים. באופן דומה, לא ניתן להחיל על עניין זה את מידת ההוכחה הנוהגת במשפט הפלילי. לא יהיה זה סביר לחייב אדם העוזב את מדינתו בשל מצוקה, או אפילו בשל חשש לחייו או לחירותו, להמציא תמיד ראיות חותכות המלמדות מעבר לכל ספק סביר שהוא אכן נתין של אותה מדינה. יש לזכור שבדרך כלל מדובר באנשים חסרי השכלה, הבאים בדרך כלל מאזורים כפריים המרוחקים ממרכזי השלטון, ואשר בחלק מן המקרים לא נשאו מעולם כל תעודה רשמית של מדינתם. מאחר ואנו עוסקים במשפט המנהלי, אשר בדרך כלל בודק את סבירות ההחלטה המנהלית, אני סבור שגם המשיב, בשעה שהוא בוחן את מירב הזיקות של העותר ושל הדומים לו למדינות הנטענות על ידם, צריך לדרוש רמת הוכחה כזו, אשר לפיה על המבקש להוכיח את נתינותו, להראות כי סביר יותר להניח שנתינותו היא זו הנטענת על ידו ולא כל נתינות אחרת. כלומר, מידת ההוכחה בה העותר ושכמותו צריכים לעמוד כדי להוכיח את נתינותם או את מירב זיקותיהם למדינה מסוימת, היא זו המקובלת במשפט האזרחי - מאזן ההסתברויות. לעותר ולשכמותו נערכו ראיונות, בהם הוא נשאל מגוון רחב של שאלות. בדרך כלל נשאלות שאלות הנוגעות לאזור המגורים הספציפי לו טוען העותר, וכן שאלות כלליות הנוגעות למדינה לה הוא טוען כמדינת נתינותו, כגון הכרת ההמנון, הדגל, המטבע וכיוצא באלה. מובן שהמבחן אינו מבחן כמותי, אלא מבחן איכותי. על המשיב לשקול באופן כולל את מידת הידע שהפגין העותר. כלומר, על המשיב ליתן הערכה כללית הנובעת לא ממספר השאלות שלהן ידע העותר לתת תשובה נכונה, אלא מן האיכות הכללית של תשובותיו. ברור כי אם העותר נשאל שאלות קרדינליות שכל תושב אותה מדינה צריך לדעת את התשובה להן, הרי שמשקלן של התשובות לשאלות אלה יהיה גדול יותר ממשקלן של תשובות לשאלות איזוטריות יותר. כמו כן, יש חשיבות לשפה בה נערך הראיון. אם העותר אינו דובר את שפת המדינה לה הוא טוען, הרי שיקשה עליו מאוד להוכיח כי הוא נתין של אותה מדינה, ויהיה עליו לתת הסברים טובים לחוסר ידיעתו את השפה הרשמית של המדינה. לא ניתן לקבוע מסמרות בעניין זה, וליתן רשימה סגורה של שאלות שעל המשיב לשאול את המרואיין. כל מקרה צריך להיבחן לגופו, אך אמות המידה הכלליות בקביעת נתינותו של אדם או בקביעת המדינה אליה יש לו את מירב הזיקות, הן כפי שפורט לעיל. הדגש צריך להיות על איכות השאלות והתשובות ולא על כמות התשובות הנכונות שנותן המרואיין. יש לזכור שככל שחולף הזמן מרגע כניסתו של המרואיין לישראל ועד לעריכת הראיון, יש בידי המרואיין הזמן, האמצעים והמקורות להכין עצמו לראיון, להיעזר באזרחי אותה מדינה לצורך לימוד ושינון וכן להיעזר במקורות מידע אחרים כמו ספרים והאינטרנט. לאור כל האמור, אני סבור שעל המשיב להתחדש מעת לעת ולצבור עוד ועוד ידע על המדינות השונות שאזרחיהן נהנים ממדיניות אי ההרחקה, וזאת כדי למנוע אפשרות של התחזות ולימוד על בסיס ראיונות קודמים שנערכו לאנשים אחרים. ככלל, ברור שמדובר במשימה לא קלה המוטלת על המשיב, אך בשקלול שבין האינטרסים המנוגדים הקיימים במקרים כגון זה, אני סבור שרמת ההוכחה ואופן ההוכחה, כפי שציינתי לעיל, יש בהם כדי לאזן נכונה בין אינטרסים מנוגדים אלה. 5. לאור חוסר הידיעה שהפגין העותר באשר לסודן ובאשר למחוז מגוריו ולאור העובדה שהניב הערבי בו דיבר העותר אינו הניב הסודני, אני סבור שמסקנת המשיב הייתה מסקנה סבירה עת קבע שהעותר אינו סודני. 6. העותר טען בנוסף שהמשיב לא היה רשאי לפתוח את עניינו מחדש לאחר שהוחלט שהוא סודני. אינני משוכנע שאכן ניתנה החלטה מנהלית הקובעת שהעותר הוא סודני, אולם אפילו אם ניתנה החלטה כזאת - רשאי היה המשיב לדון בעניינו של העותר מחדש ולהגיע להחלטה השונה מן ההחלטה הראשונה. מדובר כאן במסתנן שהגיע לישראל שלא כחוק וחובתה של מדינת ישראל לבדוק מעת לעת האם אותו מסתנן זכה למעמד בישראל בדין או שלא בדין. בדיעבד, התברר כי העותר עשה שימוש בזהות כפולה, הסתיר את הראיון שנערך לו באו"ם אשר מסקנתו היתה שהעותר אינו סודני, ולכן טוב עשה המשיב משדן בעניינו של העותר פעם נוספת. יובהר, שמסתננים מסוגו של העותר אינם יכולים להסתתר מאחורי קביעה מוקדמת של המשיב ולטעון לאחר מכן שלא ניתן לדון בעניינם מחדש. סמכות זאת מוקנית למשיב בכל עת מאחר ואותם אנשים נהנים ממעמד בישראל נוכח טענותיהם העובדתיות. טענות אלה צריכות להיבדק מעת לעת ובפרט כאשר מגיע למשיב מידע שיש בו כדי להעמיד בספק טענות עובדתיות שנמסרו לו בעבר. גם אם לא מגיע מידע כזה, ראוי שהמשיב יבדוק את הדברים מעת לעת ואינני סבור שצריך נסיבות מיוחדות, בסוג כזה של מקרים, כדי שהמשיב יהיה רשאי לדון מחדש בעניינו של מסתנן כזה או אחר. 7. לאור האמור, אני דוחה את העתירה. משרד הפניםמסתננים