טענה כי בשנת 1927 פורסמה הודעה בעיתון הרישמי של ממשלת פלסטינה א"י ביחס לשטחים שהופקעו לצורך הרחבת נמל יפו. לטענת העותרת, במסגרת זו הופקע ממנה שטח הנכס שהיה בבעלותה. בעקבות הליך הסדר מקרקעין, נרשמו השטחים שהופקעו על שמה של המשיבה, ובכלל זה נרשם על שם המשיבה גם הנכס. במשך שנים ארוכות, שימשו השטחים שהופקעו לייעוד של נמל, וכל עוד זה היה המצב - העותרת לא חלקה על בעלותה של המשיבה בנכס. 3. ביום 29.3.2007 אושרה למתן תוקף תוכנית 2378א שייעדה שטחים שונים ובכלל זה הנכס נושא העתירה, לאזור מגורים ושימוש מסחרי. ביום 22.9.11 פרסמה המשיבה מכרז למכירת הנכס. העותרת טענה כי מכוח הפקודה מ-26, היא היתה זכאית לזכות סירוב ראשון ביחס לנכס, בטרם פרסום המכרז ובטרם יימכר הנכס לצד שלישי כלשהו. 4. טענות העותרת מבוססות על סעיף 20 לפקודה מ-26. הסעיף קובע: "(1) אם בזמן מן הזמנים יהיו המבצעים סבורים שהקרקע שרכשוה, או מקצתה של אותה קרקע, אינה דרושה להם עוד לתכלית המפעל שלשמו רכשוה, מותר להם לישא וליתן עם כל אדם כדי למכור לו אותה קרקע ולבוא אתו לכלל הסכם בענין זה: בתנאי שאם בעל הקרקע הקודם שהמבצעים שרכשו ממנו את הקרקע עודנו בחיים, תהא לו זכות בר מיצר בשלמו את סכום הפיצויים הנקבע ברך הסכם או עפ"י החלטת בית המשפט ביחס עם דמי שוויה של כל השבחה שנעשתה בקרקע מאז החזיקו בה המבצעים, וסכום דמי שוויה של אותה השבחה ייקבע ע"י בעת המשפט אם לא באו הצדדים לכלל הסכם ביניהם. (2) זכות בר מיצר שנולדה עפ"י הסעיף הקטן הקודם יש להשתמש בה תוך חודש ימים מיום שמסרו המבצעים הודעה לבעלים הקודמים על כוונתם למכור את הקרקע, והודעה זו תהא נמסרת באופן שנקבע בסעיף 5 למסירת הודעת מו"מ". לטענת העותרת, משזכות הסירוב הראשון לא הוענקה לה - דין המכרז שפורסם על ידי המשיבה, להתבטל. 5. העותרת טענה כי היא הוכיחה שהנכס הופקע ממנה בשנת 1927, והוכיחה זהות בין השטח שהופקע ממנה לבין הנכס שהוא כאמור חלק מהמכרז נושא העתירה. העותרת הוסיפה וטענה כי טענתה נסמכת גם על מעשה בית-דין - קביעה של כב' השופט וינוגרד בפסק-דין חלוט בהליך ההסדר, במסגרת ת.א. 1453/89 (להלן: "פסק הדין בהסדר").לגישתה של העותרת, בפסק-הדין בהסדר נקבע כי חלקות 3 ו-4 היו בבעלות העותרת, וחלקה 3 הישנה הופקעה ממנה. פסק-דין זה מהווה השתק פלוגתא, המונע מהמשיבה להתכחש לקביעות בו. העותרת טענה כי לא דבק כל שיהוי בעתירה, וכי העתירה לא התיישנה. 6. המשיבה טענה מנגד כי לפקודה מ-26 אין תחולה, משום שפקודה זו בוטלה בפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 (להלן: "הפקודה מ-43"). עוד נטען כי זכות בר-המיצר שהוקנתה לבעלים הקודמים של חלקה שהופקעה מכוח הפקודה מ-26, מתייחסת רק לבעלים שהם "בשר ודם", ולכן הזכות אינה חלה על העותרת דנן. המשיבה הוסיפה וטענה, כי העותרת לא הוכיחה את בעלותה בנכס; כי הראיות שהציגה העותרת לתמיכה בטענותיה אינן קבילות; ועל כל פנים - משקלן זעיר. 7. באשר לפסק-הדין בהסדר, נטען כי הוא אינו מבסס את טענות העותרת ואינו מהווה השתק פלוגתא. זאת, משום שהקביעה ביחס לחלקה 3 לא היתה נושא פסק-הדין (משום שבין הצדדים לא היתה מחלוקת ביחס לחלקה זו). המשיבה לא יכלה לכן לערער על קביעתו של בית-המשפט בהתייחס לחלקה 3, ומטעם זה לא ניתן לכבול אותה ולקבוע כי קביעה זו מהווה מעשה בית-דין. המשיבה אף טענה כי יש לדחות את העתירה מטעמי שיהוי והתיישנות, וכן משום שהעותרת נהגה בחוסר ניקיון כפיים. טענות הצדדים יידונו להלן. האם בוטלה הוראת סעיף 20 לפקודה מ-26 במסגרת הפקודה מ-43? 8. כפי שצוין לעיל, טוענת המשיבה כי אין תוקף להוראת סעיף 20 לפקודה מ-26, משום שזו בוטלה במסגרת הפקודה מ-43. ס' 26 לפקודה מ-43 (כפי שתוקן בשנת 1946) קובע: "פקודת הקרקעות ופקודת הקרקעות (רכישה לצורך הצבא וחיל האוויר) מבוטלות בזה; בתנאי כי מקום שנמסרה הודעה לשאת ולתת בגין כל קרקע לפי הוראותיו של סעיף 5 לפקודת הקרקעות (הפקעה) או סעיף 4 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי צבא וחיל האוויר), תחולנה הוראותיה של הפקודה הראשונה או האחרונה -הכל לפי הענין- על הפקעתה של אותה קרקע, כאילו לא ניתנה פקודה זו". 9. נוסח זה של הסעיף הוא הנוסח מתוקן שלו (כפי שתוקן במסגרת תיקון מס' 34 לפקודה, משנת 1946). הנוסח הקודם, כפי שהיה בטרם התיקון, קבע כי הפקודה מ-26 מבוטלת, וזאת בתנאי "כי כל משא ומתן משפטי (proceeding) שהחלו בו לפני תאריך תחילת התוקף של פקודה זו עפ"י כל פקודה מהפקודות המבוטלות בזה, מותר להמשיכו ולהוציאו לפועל עפ"י הפקודה נוגעת בדבר, המבוטלת בזה, כאילו לא הוחקה פקודה זו". 10. כעולה מהאמור בסעיף 26 בנוסחו המתוקן, הפקודה מ-43 ביטלה את הפקודה מ-26. החריג שהוא כאשר "נמסרה הודעה לשאת ולתת בגין כל קרקע לפי ס' 5 [לפקודה]", שאז יוסיפו לחול הוראות הפקודה מ-26 עם ההפקעה, חרף כניסתה לתוקף של הפקודה מ-43. 11. העותרת טענה בהקשר זה, כי נמסרה לה הודעה לשאת ולתת לפי ס' 5 לפקודה מ-26 (נספח 5 לעתירה). בעקבות זאת, אכן התנהל הליך מסודר בבית-המשפט לקרקעות, שולמו פיצויים, נמסרה חזקה ובוצעה הפקעה. לכן, חלה הוראת ס' 26 על ההפקעה דנן, והפקודה מ-26 מוסיפה לחול עליה. העותרת אף הפנתה את בית-המשפט לעיקרון לפיו הוראות המתירות הפקעת רכוש מבעליו צריכות להתפרש בצמצום, וטענה כי אף מכוח עיקרון זה יש לקבל את עמדתה ביחס לפרשנות הנכונה שיש לתת לס' 26 לפקודה מ-43. 12. מנגד, טענה המשיבה כי יש לפרש את ס' 26 הנ"ל באופן שהפקודה מ-26 תוסיף לחול רק מקום בו הליך ההפקעה החל, אך טרם הגיע לכדי סיום. היא אינה חלה על מקרים בהם הליך ההפקעה כבר הסתיים. הוראת המעבר שבס' 26 נועדה, כך נטען, להשלים הפקעות שהחלו לפי הפקודה מ-26, ולא נועדה להחיל את המשטר הישן של הפקודה מ-26 לעולם ועד. המשיבה הפנתה לעיקרון הפרשני לפיו הוראות מעבר בחוק נועדו לפעולות שהחלו לפני תחילתו ונמשכות לאחר מכן, ולא כדי להסדיר פעולות שכבר הסתיימו. דיון 13. ככלל, וכפי שנקבע על ידי בית המשפט העליון, "מן הראוי להימנע ככל הניתן מהחלתם בהווה של דברי חקיקה שבוטלו; אם כי גישה עקרונית זו כפופה כמובן לקיומן של הוראות מעבר כאלה או אחרות" (ר' ע"א 8626/05 Josephine Rena Lilley נ. עיריית תל אביב, להלן: "פס"ד Lilley"). הטעמים לכך - כפי שפורטו בפס"ד Lilley הנ"ל "נעוצים בכך שאותם דברי חקיקה אינם מבטאים עוד את הדין הקיים אות רצונו של המחוקק, והן בכך שהחלתם עלולה להביא לחוסר קוהרנטיות של הדין ולאי בהירות ביחס לדין החל בסוגיה מסוימת". דבר החקיקה נושא העתירה דנן הוא אכן דבר חקיקה ישן נושן, משנת 1926 שבוטל עוד בטרם קום המדינה, בשנת 1946 - כלומר לפני עשרות רבות של שנים. 14. הפרשנות המוצעת על ידי המשיבה עולה גם בקנה אחד עם ההיגיון בקביעת הוראות מעבר. הוראות מעבר - כשמן כן הן: הוראות שנועדות לתקופת מעבר. הן מיועדות לחול על "מקרי תפר" בין הוראת החוק הישנה לבין זו החדשה. לכן, סביר לפרש הוראות כאלה כחלות בדרך-כלל על אותן מקרים שהחלו לפני שהחוק החדש נכנס לתוקף, וטרם הסתיימו לאחר כניסתו לתוקף. כך עולה מפסק-דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ. שר האוצר (פ"ד נא(4) 367, 406) שם נקבע כי: "הוראות מעבר שבחוק מיועדות בדרך-כלל להסדיר בעיות הקשורות למועד התחולה של החוק. הן באות להסדיר, בין השאר, את תחולת החוק על פעולות שהחלו לפני תחילת החוק, ונמשכות לאחר תחילתו. בענייננו, באו הוראות המעבר להסדיר את תחולתו של חוק תיקי השקעות על עוסק ישן המבקש להמשיך בעיסוקו לאחר תחילתו. אם לא תהא בחוק הוראת מעבר, הוא יתפרש בדרך כלל כחל על כל המצבים הקיימים ביום תחילתו". 15. שאלת פרשנותו של סעיף 26 שנ"ל נבחנה בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 284/98 אלנתן נ. עיריית ירושלים (מיום 22.11.2000, להלן: "פס"ד אלנתן"). באותו ענין הופקע נכס מאביהן של המערערות. בית המשפט העליון (כב' השופט ש. לוין) קבע כי לפני התיקון לפקודה משנת 1946, ההלכה היתה שהפקודה מ-26 ממשיכה לחול למרות ביטולה, רק על הליכים ש"החלו בבית-המשפט". אולם, באשר למצב שלאחר תיקונה של הפקודה מ-46, נקבע כי: "המחוקק תיקן, כאמור, בשנת 1946 את סעיף 26 לפקודת הרכישה באופן שהבהיר שלמרות ביטולה... נשמרות הזכויות המוקנות שניתנו על פיה" (ההדגשה היא שלי, ר.ר.). הדגש שניתן בפסק-הדין אלנתן הנ"ל הוא אם כן על השאלה האם במועד ביטול הפקודה מ-26 הוקנו זכויות מכוחה. זכויות שהוקנו באותו מועד, לא יבוטלו חרף ביטול הפקודה. בענין אלנתן נקבע כי נשמרה זכות הסירוב הראשון למי שהיה בעל הקרקע (המנוח) אך לא ליורשותיו - שזכות זו לא היתה בידיהן מעולם לפי הפקודה. 16. הפרשנות שניתנה לס' 26 בפס"ד אלנתן עולה לכאורה בקנה אחד עם הפרשנות לה טוענת העותרת - לפיה מי שקנה זכויות על פי הפקודה מ-26, ביטול הפקודה לא יפגע בזכויות אלה. לכאורה, עולה מענין אלנתן, כי לוּ היה האב המנוח של המערערות חי במועד הערעור, זכותו שלו (זכות הסירוב הראשון) לא היתה פוקעת חרף ביטול הפקודה מ-26. 17. חרף האמור לעיל, אני סבורה כי אין מקום לקבל את טענת העותרת, לאור ההלכה שנפסקה בפסק-דין מוקדם לפסק הדין בענין אלנתן, ע"א 31/79 חברה לשיכון עממי נ. עיריית רמת גן ואח' (פ"ד לה(3) 295, להלן: "פס"ד שיכון עממי"). גם באותו ענין טענו המערערים כי הם זכאים לכך שמקרקעין שהופקעו מהם וייעודם שונה, יושבו להם לאחר שהרשות שינתה את ייעוד הקרקע ועשתה בה שימוש למסחר. בית המשפט בחן בין היתר את השאלה האם על ההפקעה נושא הדיון חל חוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965, או - כפי שטענו המערערים, פקודת בנין ערים (ס' 30 בה). בית-המשפט העליון בפסק הדין בענין שיכון עממי קבע כי עילת התביעה של הבעלים הקודם של הקרקע, נולדה רק כאשר נוצר השינוי בייעוד הקרקע, ולא במועד ההפקעה. לפני כן היתה לבעלים הקודמים לכל היותר "זכות פוטנציאלית, זכות בכוח, או ציפייה להפעלת סעיף 30 של פקודת בנין ערים, אם אי-פעם ייעשה שינוי כזה. אבל בזה לא היה די כדי לגבש להם זכות קנויה לפיה הפקודה, שיכולה היתה להתקיים גם אחרי ביטול הפקודה, על סעיף 30 שבה". 18. כלומר, בפסק הדין בענין שיכון עממי, קבע בית-המשפט כי במועד ההפקעה אין לבעל המקרקעין שהופקעו זכות מוקנית לכך שאם ישתנה ייעוד המקרקעין, יחול עליו הדין שחל במועד ההפקעה ביחס לכך. לבעל המקרקעין יש במועד זה לכל היותר ציפייה לכך. אולם - אם החיקוק מכוחו נוצרת הציפייה הזו מבוטל, הזכות העומדת ביסוד הציפייה - איננה קיימת עוד. 19. כפי שהובהר לעיל, קביעתו של בית המשפט בענין אלנתן התבססה על הקביעה לפיה חרף ביטול הפקודה מ-26 "נשמרות הזכויות שהוקנו על-פיה" (ההדגשה שלי, ר.ר.). אולם, אם ניישם את האמור בפס"ד שיכון עממי על הקביעה הזו, הרי שזכות הסירוב הראשון לא הוקנתה לעותרת בטרם בוטלה הפקודה מ-26. כאשר הפקודה מ-26 בוטלה לא היתה אם כן לעותרת זכות סירוב ראשון מוקנית, ולכן זכות זו לא "שרדה" את ביטול הפקודה מ-26. 20. באשר לפס"ד אלנתן, אני סבורה כי הקביעה בו ביחס לשמירת הזכויות על פי הפקודה מ-26 לאחר ביטולה מכוח הפקודה מ-46, נקבעה בו למעלה מן הצורך. זאת, משום שבית-המשפט באותו ענין דחה כאמור את טענות המערערות, משום שהן לא היו בעלות הזכות המקוריות אלא יורשות של אביהן המנוח. מאחר שזכותו של האב המנוח לא עברה אליהן, ממילא לא היתה להן זכות סירוב ראשון מכוח ס' 20(1) לפקודה מ-26. 21. שאלת היחס בין פס"ד אלנתן לבין ההלכה שנקבעה קודם לכן בפס"ד שיכון עממי, נדונה על ידי בית-המשפט העליון בענין Lilley. באותו ענין טענה המשיבה, עיריית תל-אביב, כי ההלכה שנקבעה בפס"ד שיכון עממי, נהפכה בפסק דין אלנתן - בו נקבע כי המועד הקובע לבחינת הזכויות במקרקעין שהופקעו הוא מועד הפקעת המקרקעין על ידי הרשות ולא מועד שינוי הייעוד. בית המשפט העליון (כב' הנשיאה בייניש) קבע - כפי שנקבע בפס"ד שיכון עממי, כי "כל עוד לא שונה ייעוד המקרקעין לא קמה לבעליהם הקודמים שמכרו את מקרקעיהם לרשות או לחליפיהם זכות משפטית כלשהי שיש להכיר בה ולהגן עליה". 22. בית-המשפט העליון קבע עוד בענין Lilley כי אין לקבל את הטענה שההלכה שנקבעה בפרשת שיכון עממי נהפכה בפסק-הדין בפרשת אלנתן. בית-המשפט קבע כי בפרשת אלנתן היו הנסיבות העובדתיות שונות, ולכן אין להחיל את מסקנותיו על המערערות בענין Lilley. עוד נקבע כי בפס"ד אלנתן, "אין התייחסות כלשהי לפסק-הדין בפרשת שיכון עממי, וגם בכך יש כדי להחליש משמעותית את טענת העירייה בדבר הפיכת ההלכה שנקבעה בפרשת שיכון עממי בפסק הדין בפרשת אלנתן". 23. העותרת הפנתה בסיכומי התשובה מטעמה לדבריו של כב' השופט רובינשטיין בענין Lilley, לפיהם "בגדרי מלאכת הפרשנות, יתכן שייקבע כי הסדר חדש אינו נועד לחול על רכישות שבוצעו לפי הסדר ישן. קביעה זו יכולה לנבוע מהוראות מעבר מפורשות (ראו ענין אלנתן)". ככל שדברים אלה שונים מהדברים שנפסקו על ידי כב' הנשיאה בייניש, הרי שמדובר בדעת מיעוט. זאת משום שהשופט השלישי בהרכב, כב' השופט חשין, ציין בחוות דעתו כי הוא "מסכים לפסק דינה של חברתי הנשיאה בייניש". לכן גם נקבע בשולי פסק הדין כי "הוחלט כאמור בפסק דינה של הנשיאה ד' בייניש". מכאן שאין בחוות דעתו של כב' השופט רובינשטיין כדי לשנות את המסקנה שלעיל. 24. סיכומה של נקודה זו - ההלכה שנקבעה בפסק הדין Lilley, שהוא פסק-הדין החדש ביותר בשאלה שבמחלוקת, קבעה כי הזכות של הבעלים הקודמים קמה במועד שינוי הייעוד, ולא במועד ההפקעה. מכאן, שבמועד ההפקעה לא רוכש הבעלים הקודמים זכות משפטית כלשהי (אלא לכל היותר ציפייה). העותרת במקרה דנן לא רכשה אם כן במועד ההפקעה זכות סירוב ראשון - זכות של "בר מיצר" - מכוח הפקודה מ-26. לכן, כאשר הפקודה מ-26 בוטלה, לא קנתה העותרת זכות כלשהי מכוחה, והיא אינה יכולה אם-כן להסתמך על הוראות הפקודה מ-26 לצורך זכותה הנטענת כ"בר מיצר". כפי שהובהר מסקנה זו עולה בקנה אחד עם המגמה הפרשנית שצוינה בפס"ד Lilley, לפיה מן הראוי להימנע מהחלת דברי חקיקה שבוטלו, כאשר במקרה דנן מדובר בדבר חקיקה ישן נושן, שבוטל זה מכבר, וכאשר לפני עשרות שנים נכנס לתוקף דבר חקיקה אחר, שקבע הסדר חדש. 25. אני סבורה לאור כל האמור לעיל, כי יש לפרש את ס' 26 לפקודה מ-43 כך שכל עוד לא הסתיים הליך ההפקעה, תוסיף לחול על ההפקעה הפקודה מ-26. אולם, באותם מקרים בהם הליך ההפקעה הסתיים, וכאשר טרם הוקנתה לבעל הקרקע באותו שלב זכות הסירוב הראשון (משום שייעוד הקרקע טרם שונה) - הרי הבעלים הקודם לא קנה זכות משפטית מכוח הפקודה מ-26, ולכן חלות עליו הוראות הפקודה מ-43. לכן, העותרת אינה זכאית לזכות סירוב ראשון מכוח הפקודה מ-26, ודין העתירה להידחות. האם סעיף 20 חל גם על גוף משפטי שאינו בשר ודם? 26. למעלה מן הצורך, נבחן טענה נוספת שהיתה שנויה במחלוקת בין הצדדים. כפי שצוין לעיל, קובע סעיף 20 לפקודה מ-26 כי לבעל-הקרקע הקודם יש זכות "בר-מיצר" וזאת בתנאי שבמועד בו הסתבר כי הקרקע אינה דרושה עוד לתכלית לשמה היא הופקעה, בעל הקרקע הקודם (former owner) "עודנו בחיים" (still alive בנוסח המקורי). המשיבה טענה כי מסעיף זה עולה כי הוא חל רק על בעל-קרקע שהוא "בשר ודם", ולא חל על גוף משפטי כמו העותרת. 27. לגישתה של המשיבה, התכלית שעמדה ביסוד סעיף 20(1) לפקודה מ-26 היתה לאפשר לאדם שהחזיק בקרקע לקבלה בחזרה אם התבטל הצורך בה. הסיבה לכך היתה הזיקה האישית בין אדם לרכושו, זיקה העולה על הערך הכלכלי של אותו רכוש בגינו ניתן לו הפיצוי. לכן, עם מותו של האדם, זכות הסירוב הראשון אינה עומדת עוד ליורשיו. 28. מנגד, טענה העותרת כי הסעיף מתייחס ל"אדם". לגישתה, כאשר נעשה בפקודה מ-26 שימוש במונח "אדם", מונח זה כלל גם חבר בני-אדם במשמע. הסעיף נוקט גם במונח "הבעלים הקודם", שיכול לכלול גם אדם בשר ודם וגם תאגיד. העותרת טענה גם כי גם סעיף 11 לפקודה מ-26 מעיד על כך כי הפקודה אינה מבחינה בין אדם לבין גוף משפטי. הסעיף מתייחס לזכות הערעור לבית-המשפט העליון ביחס לסכום הפיצויים, זכות הנתונה לany person. עוד ציינה העותרת בסיכומי התשובה מטעמה, כי זכות הסירוב הראשון בסעיף נתונה ל-former owner, כאשר ביטוי זה על-פניו מתייחס גם לתאגיד. אין זה סביר כי הכוונה בסעיף היתה רק לאדם "בשר ודם". עוד נטען כי במדינת טסמניה, שהיא אחת ממדינות חבר העמים הבריטי שיש להן רקע משפטי דומה, יש חוק דומה, שהספרות המשפטית שם קבעה שאמור לחול גם על חברות. 29. לטענת העותרת, אין מקום להבחין - בהתייחס לסעיף - בין אדם לבין חבר בני אדם גם מבחינה מהותית. זאת משום שקשר ריגשי וקשר לקרקע יכול להתקיים גם בחבר בני-אדם. הדברים יפים במיוחד כאשר מדובר בגוף דתי חי וקיים בארץ-ישראל, וכאשר בפקודה יש ביטוי ברור לתחולתה על גופים דתיים. כך, סעיף 21 לפקודה קובע כי "כשיבואו להשתמש בפקודה זו לגבי קרקעות הכפופים להקדשות צדקה אחרים או כיוצא בהם (other religious, charitable or like trusts בנוסח האנגלי המקורי), תהיה לאדם או לרשות האחראים להנהלת אותה קרקע כל הסמכויות המסורות עפ"י פקודה זו לבעל הקרקע ויהיו כפופים לכל ההתחייבויות המוטלות עליהם עפ"י פקודה זו וכל הפיצויים ישולמו להם". 30. בסיכומי התשובה טענה העותרת, כי כאשר ישנן שתי פרשנויות אפשריות לדבר חקיקה, כשהאחת שוללת זכות קנין והאחרת מקיימת אותה, יש להעדיף את הפרשנות המקיימת את הזכות על-פני זו השוללת אותה. ודאי שאלה הם פני הדברים לאחר חקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. הפרשנות לה טוענת המשיבה היא גם פרשנות המפלה בין בעלים לבעלים, חוטאת ללשון הפקודה ולכוונת המחוקק. 31. העותרת הוסיפה וטענה כי הפטריארך מוכר מקדמת דנא, מזה מאות שנים, כמי שעומד בראש הכנסייה. ככזה, הוא מוכר כבעלים של זכויות קנייניות שונות, וביניהן זכויות חזקה ופולחן במקומות קדושים, שהוענקו לו על ידי השלטונות. הזכויות הוענקו לו עבור העדה בראשה הוא עומד ולא עבורו. אין גם להעלות על הדעת כי המחוקק המנדטורי, שהוא שלוח של הוד מלכותה - ראש הכנסייה האנגליקנית, התכוון לשלול זכות סירוב מתאגיד, לא כל שכן מתאגיד כנסייתי. 32. המשיבה טענה מנגד, כי ס' 21(2) לפקודה מ-26 שאליו הפנתה העותרת, מתייחס - בניגוד לס' 26 בה - ל"אדם או רשות", ואף אינו כולל את הביטוי "עודנו בחיים". עוד נטען כי אף אם תתקבל טענת העותרת ביחס לשימוש במונחים זהים באותו חיקוק, הרי במקרה דנן יש לפרש את סעיף 20 לפקודה מ-26 באופן שהוא מתייחס לאדם בשר ודם, שאלמלא כן לא היה המחוקק נוקט בביטוי "עודנו בחיים". לא סביר - כך טענה המשיבה - כי המחוקק סבר שגופים יעשו שימוש בסעיף לעולמי-עד, וודאי שלא כאשר חלפו 85 שנים ממועד ההפקעה. לטענת המשיבה, ספק אם ההגדרה של "אדם" בחוק הפרשנות חלה על הוראות הפקודה מ-26, ועל-כל-פנים, ההגדרה חלה רק אם אין הוראה אחרת לענין הנדון - ובמקרה דנן קיימת בס' 20 לפקודה הוראה אחרת ברורה וחד-משמעית. דיון 33. אני סבורה כי יש לקבל את עמדתה הפרשנית של המשיבה גם בנקודה זו. כאשר מתייחס המחוקק לזכות של בעל קרקע כל עוד "עודנו בחיים" (still alive), הפרשנות הטבעית והראשונית למונח זה היא כי מדובר באדם בשר ודם, שההוראה חלה עליו למשך תקופת חייו ולא לאחר מותו. הטעם לקביעה כזו, בהתייחס להוראת סעיף 20 לפקודה מ-26, הוא ההנחה בדבר קיומה של זיקה של אדם בשר ודם לרכושו, ובעיקר לקרקע שהיתה בבעלותו. המחוקק לא הניח ככל הנראה כי זיקה כזו מתקיימת בדרך כלל כאשר מדובר בגוף משפטי שאינו בשר ודם. 34. אכן, ייתכנו מקרים בהם ישנו קשר ריגשי עמוק לקרקע גם לגוף אנשים. אולם, המחוקק לא הבחין בסעיף 20 הנ"ל בין גוף דתי לבין גוף משפטי מסחרי רגיל. קבלת פרשנותה של העותרת, משמעה הוא כי גם חברה מסחרית רגילה שהיתה בעלת קרקע, זכאית לזכות "בר מיצר" שנקבעה בס' 20 הנ"ל, כל עוד החברה קיימת - כלומר לפרק זמן לא מוגבל. פרשנות כזו, בהתייחס לחברה מסחרית - איננה סבירה בעיני, כאשר הסעיף מתייחס לפרק זמן כל עוד בעל הקרקע עודו בחיים. 35. ענין נוסף העולה מפרשנות הסעיף הוא כי הסעיף קבע מגבלה לתקופת תחולתו - כל עוד הבעלים הקודם עודנו בחיים. מכאן, כי זכותו של הבעלים הקודם היא זכות מוגבלת בזמן. גם ענין זה יש בו כדי לחזק את הפרשנות לה טוענת המשיבה - ממנה עולה כי ישנה תקופת זמן מוגבלת בה יכול הבעלים הקודם, אם הוא אדם חי, לדרוש כי זכויותיו בקרקע יושבו לו. כאשר מדובר בגוף שאינו אדם חי, אין הגבלה על תקופת קיומו של הגוף הזה, ומכאן שתחולת הסעיף בהתאם לפרשנות לה טוענת העותרת - איננה מוגבלת בזמן. 36. ההפניה של העותרת להוראות סעיף 21(2) לפקודה מ-26 איננה מועילה לה מבחינה פרשנית. זאת, משום שסעיף 21(2) - בניגוד לס' 20 - מתייחס המחוקק באופן מפורש ל"אדם או רשות". הציון המפורש של "רשות" בסעיף יש בו דווקא כדי לחזק את עמדתה הפרשנית של המשיבה - לפיה כאשר המחוקק רוצה להתייחס לגוף משפטי שאינו אדם, הוא עושה זאת באופן ברור ומפורש. בס' 20 המחוקק לא התייחס ל"רשות" - הגם שהיה יכול לעשות זאת (ולקבוע מפורשות כי ההסדר חל על אדם, כל עוד עודנו בחיים, ועל רשות - כל עוד היא קיימת). 37. באופן דומה, אין די גם בהוראת ס' 11 לפקודה המתייחסת לזכות הערעור. באותו סעיף מתייחס המחוקק ל"כל אדם", ללא שישנה התייחסות לנושא היוותרותו בחיים. האמירה בסעיף 20 לפיה הזכות חלה על עוד אדם כל עוד הוא בחיים, היא המעידה על כך כי כוונתו של המחוקק באותו סעיף היתה לא ל"אדם" סתם, אלא ל"אדם חי" כל עוד הוא חי. 38. לכן, אני סבורה כי יש להעדיף את הפרשנות לה טוענת המשיבה לפיה הזכות נושא ס' 20(1) לפקודה מ-26 חל רק על בני אדם שהם בשר ודם, ולא על גופים משפטיים. הסעיף אינו חל לכן על העותרת, וגם מטעם זה דין העתירה להידחות. 39. לאור כל האמור לעיל, אין עוד צורך להכריע ביתר המחלוקות שהתעוררו במסגרת ההליך - האם הוכיחה העותרת כי הנכס שהופקע ממנה הוא חלק מהשטחים נושא המכרז? מה מעמדו של פסק הדין בהסדר, והאם הוא מהווה מעשה בית-דין בין הצדדים בהקשר זה? והאם העתירה הוגשה בשיהוי או התיישנה? העתירה נדחית. העותרת תדשא בהוצאות המשיבה בסכום כולל של 20,000 ₪. קרקעותהפקעהעיתונות