עתירה זו תוקפת את החלטת משרד הפנים, שלא להכיר בעותר כנתין סודן 2. העותר הסתנן לישראל דרך גבול מצרים ביום 14.08.09. במהלך שהותו בארץ נערכו לעותר שישה ראיונות. הראיון הראשון אבד ואיננו. בין השאר, רואיין העותר על ידי נציבות האו"ם לפליטים וכן על ידי ממונה ביקורת הגבולות ופקידים אחרים של המשיב. 3. השאלה הבסיסית היא, מהי מידת ההוכחה שצריך לדרוש המשיב ממי שטוען לנתינות מסוימת, לצורך הוכחת אותה נתינות. עיקר המחלוקת בעתירה זו הוא בדבר נתינותו של העותר. לצורך זה, ולצורך קביעת יעד פוטנציאלי להרחקת העותר, עושה המשיב, בדרך כלל, שימוש במבחן מירב הזיקות. יובהר, כי אין בהכרח זהות בין המדינה אליה יש לעותר את מירב הזיקות לבין מדינת אזרחותו האמיתית. כאשר לא קיימת זהות כזו, המשמעות היא שניתן להרחיק את העותר לאותה מדינה אליה יש לו את מירב הזיקות, בכפוף לפסיקה הרחבה של בית המשפט העליון ולתנאים שנקבעו, בין השאר, בהלכת אלטאי. כלומר, יש לבחון את רמת ההוכחה הנדרשת מן העותר ומאחרים שכמותו, לצורך הוכחת נתינותו או מירב הזיקות שלו למדינה לה הוא טוען. בעניין זה תיתכנה שלוש אפשרויות: א. על העותר להוכיח את זיקתו למדינה לה הוא טוען, ברמה המקובלת במשפט הפלילי, כלומר מעבר לכל ספק סביר. ב. על העותר להוכיח את זיקתו למדינה לה הוא טוען, ברמה המקובלת במשפט האזרחי, כלומר במאזן ההסתברויות. ג. על העותר להוכיח את זיקתו למדינה לה הוא טוען, ברמה המקובלת בדיני הפליטים, כפי שנקבע בפסיקה זרה אליה הפנה ב"כ העותר, כלומר ברמה הנמוכה מזו המקובלת במשפט האזרחי, ויש האומרים ברמה העולה עד כדי 10%. ראשית, אני סבור שרמת ההוכחה הנדרשת בענייננו אינה יכולה להיות דומה לרמה הנדרשת בדיני הפליטים. כאשר בפליט עסקינן, הרי שעליו להוכיח, על פי דרישות האמנה, לא רק את נתינותו אלא גם את עצם הרדיפה, מקור הרדיפה, חוסר האפשרות להיעזר בשלטונות המקומיים ועוד כהנה וכהנה מרכיבים הנזכרים באמנת הפליטים. מטבע הדברים, שאדם הנמלט ממולדתו כפליט אינו טורח לאסוף ראיות לכל אותם עניינים הנזכרים באמנת הפליטים, ולכן מצבו שונה ממי שעוזב את מולדתו מחמת מצוקתו ורצונו לשפר את איכות חייו, אך אינו בהכרח פליט. אדם כזה, לאור מדיניות אי ההרחקה הנוהגת בישראל, צריך להוכיח רק את נתינותו, עניין הניתן להוכחה על נקלה באמצעות מסמכים רשמיים של אותה מדינה כמו תעודת זהות, דרכון וכיוצא באלה. לפיכך, מידת ההוכחה הנדרשת ממנו אינה יכולה להיות כמו זו הנהוגה בדיני הפליטים. באופן דומה, לא ניתן להחיל על עניין זה את מידת ההוכחה הנוהגת במשפט הפלילי. לא יהיה זה סביר לחייב אדם העוזב את מדינתו בשל מצוקה, או אפילו בשל חשש לחייו או לחירותו, להמציא תמיד ראיות חותכות המלמדות מעבר לכל ספק סביר שהוא אכן נתין של אותה מדינה. יש לזכור שבדרך כלל מדובר באנשים חסרי השכלה, הבאים בדרך כלל מאזורים כפריים המרוחקים ממרכזי השלטון, ואשר בחלק מן המקרים לא נשאו מעולם כל תעודה רשמית של מדינתם. מאחר ואנו עוסקים במשפט המנהלי, אשר בדרך כלל בודק את סבירות ההחלטה המנהלית, אני סבור שגם המשיב, בשעה שהוא בוחן את מירב הזיקות של העותר ושל הדומים לו למדינות הנטענות על ידם, צריך לדרוש רמת הוכחה כזו, אשר לפיה על המבקש להוכיח את נתינותו, להראות כי סביר יותר להניח שנתינותו היא זו הנטענת על ידו ולא כל נתינות אחרת. כלומר, מידת ההוכחה בה העותר ושכמותו צריכים לעמוד כדי להוכיח את נתינותם או את מירב זיקותיהם למדינה מסוימת, היא זו המקובלת במשפט האזרחי - מאזן ההסתברויות. לעותר ולשכמותו נערכו ראיונות, בהם הוא נשאל מגוון רחב של שאלות. בדרך כלל נשאלות שאלות הנוגעות לאזור המגורים הספציפי לו טוען העותר, וכן שאלות כלליות הנוגעות למדינה לה הוא טוען כמדינת נתינותו, כגון הכרת ההמנון, הדגל, המטבע וכיוצא באלה. מובן שהמבחן אינו מבחן כמותי, אלא מבחן איכותי. על המשיב לשקול באופן כולל את מידת הידע שהפגין העותר. כלומר, על המשיב ליתן הערכה כללית הנובעת לא ממספר השאלות שלהן ידע העותר לתת תשובה נכונה, אלא מן האיכות הכללית של תשובותיו. ברור כי אם העותר נשאל שאלות קרדינליות שכל תושב אותה מדינה צריך לדעת את התשובה להן, הרי שמשקלן של התשובות לשאלות אלה יהיה גדול יותר ממשקלן של תשובות לשאלות איזוטריות יותר. כמו כן, יש חשיבות לשפה בה נערך הראיון. אם העותר אינו דובר את שפת המדינה לה הוא טוען, הרי שיקשה עליו מאוד להוכיח כי הוא נתין של אותה מדינה, ויהיה עליו לתת הסברים טובים לחוסר ידיעתו את השפה הרשמית של המדינה. לא ניתן לקבוע מסמרות בעניין זה, וליתן רשימה סגורה של שאלות שעל המשיב לשאול את המרואיין. כל מקרה צריך להיבחן לגופו, אך אמות המידה הכלליות בקביעת נתינותו של אדם או בקביעת המדינה אליה יש לו את מירב הזיקות, הן כפי שפורט לעיל. הדגש צריך להיות על איכות השאלות והתשובות ולא על כמות התשובות הנכונות שנותן המרואיין. יש לזכור שככל שחולף הזמן מרגע כניסתו של המרואיין לישראל ועד לעריכת הראיון, יש בידי המרואיין הזמן, האמצעים והמקורות להכין עצמו לראיון, להיעזר באזרחי אותה מדינה לצורך לימוד ושינון וכן להיעזר במקורות מידע אחרים כמו ספרים והאינטרנט. לאור כל האמור, אני סבור שעל המשיב להתחדש מעת לעת ולצבור עוד ועוד ידע על המדינות השונות שאזרחיהן נהנים ממדיניות אי ההרחקה, וזאת כדי למנוע אפשרות של התחזות ולימוד על בסיס ראיונות קודמים שנערכו לאנשים אחרים. ככלל, ברור שמדובר במשימה לא קלה המוטלת על המשיב, אך בשקלול שבין האינטרסים המנוגדים הקיימים במקרים כגון זה, אני סבור שרמת ההוכחה ואופן ההוכחה, כפי שציינתי לעיל, יש בהם כדי לאזן נכונה בין אינטרסים מנוגדים אלה. 4. העותר מסר בראיונות השונים שנערכו לו גרסאות שונות באשר לתאריך לידתו. עניין זה, שאין לו כל משקל בהכרעה בשאלה מהי נתינותו, יש לו משקל באשר למהימנות שניתן לייחס לעותר. לא ברור לי מדוע אדם צריך למסור שלוש גרסאות באשר לתאריך לידתו, אלא אם בכוונתו לשקר ולמסור מידע לא נכון באופן כללי. העותר אמר באחד הראיונות, כי אביו הוא משבט הפור, תת שבט טונג'ור, ואילו אימו היא משבת הרשאיידה, תת שבט מחמודי, ואילו בראיון באו"ם טען העותר כי שני הוריו משתייכים לשבט הפור. סתירה זו, גם היא אינה יכולה להיות תוצאה של בלבול, אלא תוצאה של גרסה מתפתחת. העותר לא הכיר תתי שבטים בשבט הפור וציין שאינו דובר את שפת השבט. הסתירות בין הצהרות העותר באשר למוצאו האתני, אי ידיעתו את השפה השבטית ואי ידיעתו את תתי השבטים בשבט הפור, מנהגיו ומסורתו - מעמידים בספק את השתייכותו האתנית לשבט זה. העותר התבקש לציין כפרים באזור מגוריו. בראיון מיום 4.4.11 ציין העותר שמות של חמישה כפרים. בראיון שנערך לעותר באו"ם ציין שני כפרים, כשמתוכם רק אחד מהם נזכר בראיון מיום 4.4.11. יצוין כי חמשת הכפרים שציין העותר בתחילה לא אותרו על ידי המפה, כך גם לא הצליחה נציגת האו"ם למצוא על גבי המפה שציין העותר בפניה. אם הכפרים אותם ציין העותר בראיון מיום 4.4.11 היו אכן באזור מגוריו, הרי שהעותר היה אמור לחזור ולציין כפרים אלו בראיון לאו"ם. מכאן אני למד שמדובר בשינוי שמות כפרים, שחלקם השתכח מן העותר. 5. העותר המציא תעודת מזהה מסודן, אך התברר שלמרות שהתעודה נחזית כאותנטית, היו בה טעויות כתיב גסות שאינן אופייניות לתעודות רשמיות. לכן, המשקל שניתן לייחס לתעודה זו הוא נמוך. 6. העותר טעה פעמיים באשר לתיאור דגל סודן וצבעיו ולא ידע למסור את שמות המחוזות בסודן. כמו כן, בראיון מיום 24.2.10 דקלם העותר את ההמנון הסודני על כל מילותיו, אך בראיון שנערך לו באו"ם דקלם רק שלוש השורות הראשונות וטען כי אינו יודע את כל ההמנון. נראה, שתלמודו של העותר נשתכח ממנו. אין זה סביר להניח שאדם המכיר את המנון מולדתו ישכח בחלוף זמן לא ארוך את ההמנון בשלמותו וידע לדקלם רק שלוש שורות ממנו. 7. הרושם הכללי המתקבל מסתירות אלה הוא, של אדם אשר למד פרטים אודות סודן, את חלקם זכר את חלקם שכח במשך הזמן, וברור כי המידע שמסר העותר בתחילה הוא פרי שינון ולא פרי ניסיון אישי. מסקנה זו נסמכת על העובדה שקיימים פערים בידע בין הראיונות השונים, ונראה כי חלק מהפרטים שידע העותר בתחילת הדברים הוא אינו יודע לאחר מכן ולהיפך, פרטים שלא ידע בתחילת הדברים התגלו לו לאחר מכן. מהלך כזה של עניינים מלמד על תהליך של לימוד ושינון ולא על ידע מקורי. 8. מכיוון שכך, אני סבור כי העותר לא הצליח להוכיח במאזן ההסתברויות את נתינותו הסודנית, ולכן אין להתערב בהחלטתו של המשיב. 9. לפיכך אני דוחה את העתירה. משרד הפנים