עתירה נגד החלטה שלא להכיר בעותר כנתין הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו 2. עם הגעת העותר ארצה בדצמבר 2009, הציג העותר בפני פקידי המשיב תעודה קונגולזית מקורית, אשר נמסרה למשיב, והעתק ממנה צורף לפרוטוקול ראיון הזיהוי שנערך לו בסמוך להסתננותו לישראל. בסופו של אותו ראיון זוהה העותר כקונגולזי. ביום 2.5.10, כאשר העותר עדיין במשמורת, נערך לו ראיון RSD כמבקש מקלט. בסיומו זוהה העותר כקונגולזי, וביום 29.6.10 שוחרר העותר על ידי בית הדין. ביום 5.9.10 נערך לעותר ראיון בסיסי ביחידת הרישום. בסופו של אותו ראיון נקבע, שהעותר לא הצליח להוכיח את נתינותו הקונגולזית. ביום 8.11.10 פנה העותר מיוזמתו ליחידת הרישום עם דרכון שנשלח לו. המשיב קבע שהדרכון מזויף ובו במקום נעצר העותר. בראיון שנערך לעותר ביום 11.8.11, הודה העותר כי הדרכון שהציג היה דרכון מזויף. בסופו של דבר שוחרר העותר בחודש נובמבר 2011 והגיש את עתירתו המקורית. 3. לאחר שהוגשה העתירה המקורית, הוריתי כי המשיב ימציא לב"כ העותר את תיקו של העותר, וכי העותר יהיה רשאי להגיש עתירה מתוקנת. עתירה מתוקנת כאמור הוגשה, הוגשה לה תגובה והמשיב ויתר על הגשת כתב תשובה. לטענת העותר, לא ניתן היה להורות על פתיחת תיקו מחדש לאחר שהוא זוהה כקונגולזי. אני סבור שהמשיב רשאי לבדוק מעת לעת את מסקנותיו, וככל שהוא מוצא שהייתה טעות בקביעה מסוימת - רשאי הוא לתקנה. עצם העובדה שהעותר, ביוזמתו, פנה למשיב והציג בפניו דרכון מזויף, יש בה כדי להוות את הבסיס העובדתי הנדרש לצורך בחינת עניינו של העותר מחדש. אמנם הדרכון המזויף הוצג לאחר פתיחת התיק מחדש, אולם סופו של דבר מעיד על ראשיתו. משעשה העותר שימוש בדרכון מזויף, הוא חיזק את חשדות המשיב ובכך די כדי שהמשיב ידון אף בדיעבד בעניינו של העותר מחדש. 4. עיקר המחלוקת בעתירה זו הוא בדבר נתינותו של העותר. יש לבחון את רמת ההוכחה הנדרשת מן העותר ומאחרים שכמותו, לצורך הוכחת נתינותו או מירב הזיקות שלו למדינה לה הוא טוען. בעניין זה תיתכנה שלוש אפשרויות: על העותר להוכיח את זיקתו למדינה לה הוא טוען, ברמה המקובלת במשפט הפלילי, כלומר מעבר לכל ספק סביר. על העותר להוכיח את זיקתו למדינה לה הוא טוען, ברמה המקובלת במשפט האזרחי, כלומר במאזן ההסתברויות. על העותר להוכיח את זיקתו למדינה לה הוא טוען, ברמה המקובלת בדיני הפליטים, כפי שנקבע בפסיקה זרה אליה הפנה ב"כ העותר, כלומר ברמה הנמוכה מזו המקובלת במשפט האזרחי, ויש האומרים ברמה העולה עד כדי 10%. ראשית, אני סבור שרמת ההוכחה הנדרשת בענייננו אינה יכולה להיות דומה לרמה הנדרשת בדיני הפליטים. כאשר בפליט עסקינן, הרי שעליו להוכיח, על פי דרישות האמנה, לא רק את נתינותו אלא גם את עצם הרדיפה, מקור הרדיפה, חוסר האפשרות להיעזר בשלטונות המקומיים ועוד כהנה וכהנה מרכיבים הנזכרים באמנת הפליטים. מטבע הדברים, שאדם הנמלט ממולדתו כפליט אינו טורח לאסוף ראיות לכל אותם עניינים הנזכרים באמנת הפליטים, ולכן מצבו שונה ממי שעוזב את מולדתו מחמת מצוקתו ורצונו לשפר את איכות חייו, אך אינו בהכרח פליט. אדם כזה, לאור מדיניות אי ההרחקה הנוהגת בישראל, צריך להוכיח רק את נתינותו, עניין הניתן להוכחה על נקלה באמצעות מסמכים רשמיים של אותה מדינה כמו תעודת זהות, דרכון וכיוצא באלה. לפיכך, מידת ההוכחה הנדרשת ממנו אינה יכולה להיות כמו זו הנהוגה בדיני הפליטים. באופן דומה, לא ניתן להחיל על עניין זה את מידת ההוכחה הנוהגת במשפט הפלילי. לא יהיה זה סביר לחייב אדם העוזב את מדינתו בשל מצוקה, או אפילו בשל חשש לחייו או לחירותו, להמציא תמיד ראיות חותכות המלמדות מעבר לכל ספק סביר שהוא אכן נתין של אותה מדינה. יש לזכור שבדרך כלל מדובר באנשים חסרי השכלה, הבאים בדרך כלל מאזורים כפריים המרוחקים ממרכזי השלטון, ואשר בחלק מן המקרים לא נשאו מעולם כל תעודה רשמית של מדינתם. מאחר ואנו עוסקים במשפט המנהלי, אשר בדרך כלל בודק את סבירות ההחלטה המנהלית, אני סבור שגם המשיב, בשעה שהוא בוחן את מירב הזיקות של העותר ושל הדומים לו למדינות הנטענות על ידם, צריך לדרוש רמת הוכחה כזו, אשר לפיה על המבקש להוכיח את נתינותו, להראות כי סביר יותר להניח שנתינותו היא זו הנטענת על ידו ולא כל נתינות אחרת. כלומר, מידת ההוכחה בה העותר ושכמותו צריכים לעמוד כדי להוכיח את נתינותם או את מירב זיקותיהם למדינה מסוימת, היא זו המקובלת במשפט האזרחי - מאזן ההסתברויות. לעותר ולשכמותו נערכו ראיונות, בהם הוא נשאל מגוון רחב של שאלות. בדרך כלל נשאלות שאלות הנוגעות לאזור המגורים הספציפי לו טוען העותר, וכן שאלות כלליות הנוגעות למדינה לה הוא טוען כמדינת נתינותו, כגון הכרת ההמנון, הדגל, המטבע וכיוצא באלה. מובן שהמבחן אינו מבחן כמותי, אלא מבחן איכותי. על המשיב לשקול באופן כולל את מידת הידע שהפגין העותר. כלומר, על המשיב ליתן הערכה כללית הנובעת לא ממספר השאלות שלהן ידע העותר לתת תשובה נכונה, אלא מן האיכות הכללית של תשובותיו. ברור כי אם העותר נשאל שאלות קרדינליות שכל תושב אותה מדינה צריך לדעת את התשובה להן, הרי שמשקלן של התשובות לשאלות אלה יהיה גדול יותר ממשקלן של תשובות לשאלות איזוטריות יותר. כמו כן, יש חשיבות לשפה בה נערך הראיון. אם העותר אינו דובר את שפת המדינה לה הוא טוען, הרי שיקשה עליו מאוד להוכיח כי הוא נתין של אותה מדינה, ויהיה עליו לתת הסברים טובים לחוסר ידיעתו את השפה הרשמית של המדינה. לא ניתן לקבוע מסמרות בעניין זה, וליתן רשימה סגורה של שאלות שעל המשיב לשאול את המרואיין. כל מקרה צריך להיבחן לגופו, אך אמות המידה הכלליות בקביעת נתינותו של אדם או בקביעת המדינה אליה יש לו את מירב הזיקות, הן כפי שפורט לעיל. הדגש צריך להיות על איכות השאלות והתשובות ולא על כמות התשובות הנכונות שנותן המרואיין. יש לזכור שככל שחולף הזמן מרגע כניסתו של המרואיין לישראל ועד לעריכת הראיון, יש בידי המרואיין הזמן, האמצעים והמקורות להכין עצמו לראיון, להיעזר באזרחי אותה מדינה לצורך לימוד ושינון וכן להיעזר במקורות מידע אחרים כמו ספרים והאינטרנט. לאור כל האמור, אני סבור שעל המשיב להתחדש מעת לעת ולצבור עוד ועוד ידע על המדינות השונות שאזרחיהן נהנים ממדיניות אי ההרחקה, וזאת כדי למנוע אפשרות של התחזות ולימוד על בסיס ראיונות קודמים שנערכו לאנשים אחרים. ככלל, ברור שמדובר במשימה לא קלה המוטלת על המשיב, אך בשקלול שבין האינטרסים המנוגדים הקיימים במקרים כגון זה, אני סבור שרמת ההוכחה ואופן ההוכחה, כפי שציינתי לעיל, יש בהם כדי לאזן נכונה בין אינטרסים מנוגדים אלה. 5. כאמור, עם כניסתו לישראל, הציג העותר לפני פקידי המשיב תיעוד מקורי, לפיו הוא אזרח הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. בעתירתו המקורית הצהיר העותר, כי יצא ממדינתו ללא מסמכים מזהים ואילו בעתירה המתוקנת טוען העותר, כי הוא הציג תעודה קונגולזית מקורית, שלטענתו לא הושבה לו על ידי המשיב. העובדה שהעותר לא טען זאת בעתירתו המקורית, יש בה כדי להעלות חשד כבד בדבר מקוריותה של התעודה. אילו היה מדובר בתעודה מקורית וכשרה, מובן מאליו שהעותר היה טוען ומצהיר על כך בהזדמנות הראשונה. העובדה שלא עשה כן, מעידה כי לא היה בכך כדי לסייע לו בטיעונו. יש להוסיף לכך את העובדה שהעותר הציג בפני המשיב דרכון מזויף, והמסקנה מכל האמור היא - שיש להטיל ספק במקוריות התעודות שהציג העותר בפני המשיב. 6. בראיון המקיף שנערך לעותר ביום 11.8.11, ידע העותר להשיב ולזהות מקומות בסביבות העיר גומה, שבה לטענתו התגורר כל חייו. לטענת העותר הוא היה חקלאי, שעבד ביער, ומעולם לא למד. העותר לא ידע דבר על קונגו, לבד מפרטים אודות עיר מגוריו הנטענת. העותר לא ידע את שמות השבטים במדינתו, לא ידע דבר על החיים הפוליטיים במדינתו, ולבד משם הנשיא לא ידע לציין שמות של מפלגות ופוליטיקאים. העותר טעה לחלוטין בכל ערכי הכסף במטבעות ובשטרות, לא הכיר זמרים מפורסמים, קבוצות כדורגל ושחקני כדורגל מפורסמים. העותר לא דייק באשר לתיאור דגל מדינתו ולא הכיר כלל את ההמנון, הוא לא ידע מהו יום העצמאות ומהי שנת העצמאות של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. 7. אמנם העותר הוא חסר השכלה, אך ניתן לצפות גם ממי שהוא חסר השכלה לדעת פרטים בסיסיים אודות מדינתו, כמו ערכי המטבעות הנוהגים, צורת דגל המדינה, המנון המדינה, זמרים מפורסמים וכיוצא באלה. נראה כי סביר להניח שהעותר למד היטב על העיר בה טען כי התגורר כל חייו ועל סביבותיה. מעבר לכך, העותר לא ידע דבר על הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, וזאת כאשר מדובר בפרטים בסיסיים, שכל תושב אמור להכיר. גם העותר, כאדר חסר השכלה, עשה שימוש בכסף ולכן צריך היה לדעת את ערכי המטבעות וצורתם הכללית. הוא צריך היה להכיר את דגל המדינה, דמויות מפורסמות במדינתו בתחום הפוליטיקה, האומנות והכדורגל. בראיון קודם שנערך לעותר, ביום 5.9.10, הוא ציין רק שני מחוזות במדינתו מתוך תשעה מחוזות שקיימים בה. 8. לאור האמור, אני סבור שהעותר לא הצליח להוכיח במאזן ההסתברויות את נתינותו הקונגולזית. כפי שציינתי, העותר אכן ידע פרטים רבים אודות העיר גומה, אולם הבורות המוחלטת שגילה באשר למדינתו הנטענת מטה את הכף לחובתו. 9. לאור האמור, אני סבור שהחלטת המשיב היא סבירה ואינני מוצא מקום להתערב בה, ולכן אני דוחה את העתירה.משרד הפניםמסתננים