עתירה זו תוקפת את החלטת משרד הפנים, לפיה העותר אינו אריתראי וכי מירב הזיקות שלו הן לאתיופיה. 2. המשיב מבסס את החלטתו, לפיה מירב הזיקות של העותר הן לאתיופיה על העובדה שבמשך 6 שנים, כאשר העותר היה בן 3 עד 9, התגורר העותר עם משפחתו באתיופיה וכן על העובדה שהוא מדבר את השפה הטיגרינית במבטא אמהרי. לטעמי, לא די בעובדות אלה כדי להגיע למסקנה, במאזן ההסתברויות (כפי שיפורט להלן), שמירב הזיקות של העותר הן לאתיופיה. העובדה שהעותר התגורר במשך 6 שנים עם משפחתו באתיופיה, אינה מלמדת שמירב הזיקות הן דווקא לשם, שכן במשך 14 שנים התגורר העותר באריתראה, כך שלא ניתן לומר על בסיס זה שמירב הזיקות הן דווקא לאתיופיה. באשר לעובדה שהעותר דובר את השפה הטיגרינית במבטא אמהרי, יש לזכור שהעותר התגורר באתיופיה במשך 6 שנים, מגיל 3 עד גיל 9 - שאלה השנים בהן מתעצבת שפתו של האדם, ולכן סביר להניח שאריתראי שחי בסביבה דוברת אמהרית במשך שנים אלה ירכוש מבטא אמהרי לשפתו. לפיכך אני סבור שהחלטתו של המשיב בעניין מירב הזיקות של העותר לאתיופיה היא החלטה בלתי סבירה, ובמובן זה אני מקבל את העתירה ומבטל החלטה זו של המשיב. 3. עיקר המחלוקת בעתירה זו הוא בדבר נתינותו של העותר. לצורך זה, ולצורך קביעת יעד פוטנציאלי להרחקת העותר, עושה המשיב, בדרך כלל, שימוש במבחן מירב הזיקות. לצורך זה, ערך המשיב ראיונות לעותר ולאחר מכן קבע, כי מירב הזיקות שלו הן למדינה מסוימת. יובהר, כי אין בהכרח זהות בין המדינה אליה יש לעותר את מירב הזיקות לבין מדינת אזרחותו האמיתית. כאשר לא קיימת זהות כזו, המשמעות היא שניתן להרחיק את העותר לאותה מדינה אליה יש לו את מירב הזיקות, בכפוף לפסיקה הרחבה של בית המשפט העליון ולתנאים שנקבעו, בין השאר, בהלכת אלטאי. העותר תוקף את קביעת המשיב, ולטענתו קביעת המשיב בדבר מירב הזיקות שלו אינה סבירה וכי הוא, העותר, הוכיח כי מירב הזיקות שלו הן למדינה אחרת, שאזרחיה נהנים בישראל ממדיניות אי ההרחקה. לצורך הכרעה בשאלה האם החלטת המשיב בדבר מירב הזיקות של העותר היא סבירה, יש תחילה לקבוע את אמות המידה שעל המשיב לעשות בהן שימוש לצורך קביעת מירב הזיקות של העותר. כלומר, יש לבחון את רמת ההוכחה הנדרשת מן העותר ומאחרים שכמותו, לצורך הוכחת נתינותו או מירב הזיקות שלו למדינה לה הוא טוען. בעניין זה תיתכנה שלוש אפשרויות: על העותר להוכיח את זיקתו למדינה לה הוא טוען, ברמה המקובלת במשפט הפלילי, כלומר מעבר לכל ספק סביר. על העותר להוכיח את זיקתו למדינה לה הוא טוען, ברמה המקובלת במשפט האזרחי, כלומר במאזן ההסתברויות. על העותר להוכיח את זיקתו למדינה לה הוא טוען, ברמה המקובלת בדיני הפליטים, כפי שנקבע בפסיקה זרה אליה הפנה ב"כ העותר, כלומר ברמה הנמוכה מזו המקובלת במשפט האזרחי, ויש האומרים ברמה העולה עד כדי 10%. ראשית, אני סבור שרמת ההוכחה הנדרשת בענייננו אינה יכולה להיות דומה לרמה הנדרשת בדיני הפליטים. כאשר בפליט עסקינן, הרי שעליו להוכיח, על פי דרישות האמנה, לא רק את נתינותו אלא גם את עצם הרדיפה, מקור הרדיפה, חוסר האפשרות להיעזר בשלטונות המקומיים ועוד כהנה וכהנה מרכיבים הנזכרים באמנת הפליטים. מטבע הדברים, שאדם הנמלט ממולדתו כפליט אינו טורח לאסוף ראיות לכל אותם עניינים הנזכרים באמנת הפליטים, ולכן מצבו שונה ממי שעוזב את מולדתו מחמת מצוקתו ורצונו לשפר את איכות חייו, אך אינו בהכרח פליט. אדם כזה, לאור מדיניות אי ההרחקה הנוהגת בישראל, צריך להוכיח רק את נתינותו, עניין הניתן להוכחה על נקלה באמצעות מסמכים רשמיים של אותה מדינה כמו תעודת זהות, דרכון וכיוצא באלה. לפיכך, מידת ההוכחה הנדרשת ממנו אינה יכולה להיות כמו זו הנהוגה בדיני הפליטים. באופן דומה, לא ניתן להחיל על עניין זה את מידת ההוכחה הנוהגת במשפט הפלילי. לא יהיה זה סביר לחייב אדם העוזב את מדינתו בשל מצוקה, או אפילו בשל חשש לחייו או לחירותו, להמציא תמיד ראיות חותכות המלמדות מעבר לכל ספק סביר שהוא אכן נתין של אותה מדינה. יש לזכור שבדרך כלל מדובר באנשים חסרי השכלה, הבאים בדרך כלל מאזורים כפריים המרוחקים ממרכזי השלטון, ואשר בחלק מן המקרים לא נשאו מעולם כל תעודה רשמית של מדינתם. מאחר ואנו עוסקים במשפט המנהלי, אשר בדרך כלל בודק את סבירות ההחלטה המנהלית, אני סבור שגם המשיב, בשעה שהוא בוחן את מירב הזיקות של העותר ושל הדומים לו למדינות הנטענות על ידם, צריך לדרוש רמת הוכחה כזו, אשר לפיה על המבקש להוכיח את נתינותו, להראות כי סביר יותר להניח שנתינותו היא זו הנטענת על ידו ולא כל נתינות אחרת. כלומר, מידת ההוכחה בה העותר ושכמותו צריכים לעמוד כדי להוכיח את נתינותם או את מירב זיקותיהם למדינה מסוימת, היא זו המקובלת במשפט האזרחי - מאזן ההסתברויות. לעותר ולשכמותו נערכו ראיונות, בהם הוא נשאל מגוון רחב של שאלות. בדרך כלל נשאלות שאלות הנוגעות לאזור המגורים הספציפי לו טוען העותר, וכן שאלות כלליות הנוגעות למדינה לה הוא טוען כמדינת נתינותו, כגון הכרת ההמנון, הדגל, המטבע וכיוצא באלה. מובן שהמבחן אינו מבחן כמותי, אלא מבחן איכותי. על המשיב לשקול באופן כולל את מידת הידע שהפגין העותר. כלומר, על המשיב ליתן הערכה כללית הנובעת לא ממספר השאלות שלהן ידע העותר לתת תשובה נכונה, אלא מן האיכות הכללית של תשובותיו. ברור כי אם העותר נשאל שאלות קרדינליות שכל תושב אותה מדינה צריך לדעת את התשובה להן, הרי שמשקלן של התשובות לשאלות אלה יהיה גדול יותר ממשקלן של תשובות לשאלות איזוטריות יותר. כמו כן, יש חשיבות לשפה בה נערך הראיון. אם העותר אינו דובר את שפת המדינה לה הוא טוען, הרי שיקשה עליו מאוד להוכיח כי הוא נתין של אותה מדינה, ויהיה עליו לתת הסברים טובים לחוסר ידיעתו את השפה הרשמית של המדינה. לא ניתן לקבוע מסמרות בעניין זה, וליתן רשימה סגורה של שאלות שעל המשיב לשאול את המרואיין. כל מקרה צריך להיבחן לגופו, אך אמות המידה הכלליות בקביעת נתינותו של אדם או בקביעת המדינה אליה יש לו את מירב הזיקות, הן כפי שפורט לעיל. הדגש צריך להיות על איכות השאלות והתשובות ולא על כמות התשובות הנכונות שנותן המרואיין. יש לזכור שככל שחולף הזמן מרגע כניסתו של המרואיין לישראל ועד לעריכת הראיון, יש בידי המרואיין הזמן, האמצעים והמקורות להכין עצמו לראיון, להיעזר באזרחי אותה מדינה לצורך לימוד ושינון וכן להיעזר במקורות מידע אחרים כמו ספרים והאינטרנט. לאור כל האמור, אני סבור שעל המשיב להתחדש מעת לעת ולצבור עוד ועוד ידע על המדינות השונות שאזרחיהן נהנים ממדיניות אי ההרחקה, וזאת כדי למנוע אפשרות של התחזות ולימוד על בסיס ראיונות קודמים שנערכו לאנשים אחרים. ככלל, ברור שמדובר במשימה לא קלה המוטלת על המשיב, אך בשקלול שבין האינטרסים המנוגדים הקיימים במקרים כגון זה, אני סבור שרמת ההוכחה ואופן ההוכחה, כפי שציינתי לעיל, יש בהם כדי לאזן נכונה בין אינטרסים מנוגדים אלה. 4. לעותר נערכו מספר ראיונות, כאשר האחרון שבהם נערך בנוכחות ב"כ העותר ביום 25.3.12. בראיון זה התברר, שהעותר לא אמר אמת באשר להחזקת תעודת זהות על ידו. בראיון אמר העותר, שמעולם לא הוציא תעודת זהות באריתראה, אולם בראיון קודם שנערך לו ביום 19.7.10, טען שאיבד את תעודת הזהות בדרך לישראל. שתי אמירות אלה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, לכן ברור שהעותר שיקר בעניין זה. עוד התברר, כי תעודת בית הספר שהציג העותר היא תעודה מזויפת מאחר ולא נקוב בה שם בית הספר, וגיל העותר המצוין על גבי התעודה אינו תואם את גילו של העותר כפי שהצהיר עליו לפני המראיין. בנוסף הציג העותר שתי תעודות זיהוי שלגביהן טען שהן של אמו ואחותו. תעודות אלה אינן תעודות מקוריות והן נסרקו למחשב והודפסו במדפסת ביתית, כך שברור שמדובר במעשה זיוף. לפיכך המסקנה היא, שהעותר לא הצליח להוכיח במסמכים את נתינותו האריתראית. 5. העותר טען שכל חייו, לבד מן השנים בהן התגורר באתיופיה, התגורר בכפר אום-חאג'ר שבאריתראה. העותר לא ידע להשיב על שאלות בדבר מרחקים מהכפר למקומות סמוכים, לא הכיר את המילה האריתראית למילה "נהר" וכאשר התבקש לשיר את ההמנון האריתראי השיב: "לשיר כמו שהם שרים?". עניין זה מלמד, לפחות לכאורה, על זרות בינו לבין העם האריתראי. מעבר לכך, העותר לא ידע שקיים מטבע של נקפה 1 וטען שקיים שטר של נקפה 1, שזו עובדה בלתי נכונה. לעומת זאת, ידע העותר לנקוב בשם מנהל בית הספר; בחודשים בהם יורד גשם באריתראה; ידע לתאר חלק מן השטרות האריתראים; ידע את שם בית הספר; ידע שלא קיים שטר של 200 נקפה; ידע את שם המטבע בערך של 25 סנט; ידע את תאריך העצמאות של אריתראה; ידע לשיר את ההמנון האריתראי במלואו; ידע מה שם עיר הבירה של המחוז בו התגורר, אך לא ידע לומר כמה תתי מחוזות יש באותו מחוז וידע לתאר את הדגל האריתראי. 6. לחובת העותר עומדים שקריו, כפי שפורטו, העובדה שעשה שימוש במסמך מזויף, העובדה שלא ידע כיצד אומרים "נהר" בטיגרינית והעובדה שכינה את העם האריתראי בכינו "הם". כמו כן, העותר לא ידע להשיב תשובות לשאלות טריוויאליות באשר למרחקים מהכפר בו התגורר למקומות סמוכים. לזכות העותר עומדות התשובות הנכונות שנתן באשר לבית הספר בו למד, שמו של מנהל בית הספר, החודשים בהם יורד גשם באריתראה ועוד כמפורט לעיל. כאשר אני מאזן את הדברים, אני מגיע לכלל מסקנה שבמאזן ההסתברויות לא הצליח העותר להראות שהוא אכן אריתראי. אני סבור שיש לתת את מירב המשקל לעובדה שהעותר שיקר מספר פעמים בראיונות שנערכו לו, הציג מסמכים מזוייפים, לא ידע את השפה הטיגרינית על בוריה והרחיק עצמו מהעם האריתראי. כמו-כן, העותר לא ידע מרחקים בין כפרו למקומות סמוכים, אם כי ידע מספר פרטים על הכפר, לא ידע את מספר תתי-המחוזות במחוזו ולא ידע שקיים מטבע של נקפה אחת. דבר זה מצופה שכל אריתראי שעשה שימוש בכסף - ידע. יש לזכור שמדובר במאזן הסתברויות, ונראה לי כי לאור מכלול הדברים סביר יותר שהעותר אינו אריתראי. 7. לאור האמור, אני מקבל את העתירה באשר לקביעת המשיב שמירב הזיקות של העותר הן לאתיופיה, ודוחה את העתירה באשר לקביעת המשיב שהעותר לא הצליח להוכיח את זהותו האריתראית. משרד הפנים