עתירה נגד החלטות משרד הפנים לפיהן העותרת אינה אריתראית

עתירה נגד החלטות משרד הפנים לפיהן העותרת אינה אריתראית וכי מירב הזיקות שלה הן לאתיופיה וכן שהעותרת אינה זכאית למקלט בישראל. 2. העותרת הסתננה לישראל ביום 15.1.10. לעותרת נערכו מספר ראיונות ושימועים גם ע"י יחידת הRSD-. העותרת טענה כי נולדה וחייתה באתיופיה לפחות עד הגיעה לגיל 8 וכי בשנת 1998, עזבה משפחתה מרצונה את אתיופיה לאריתראה. לטענת העותרת, כל אותן שנים חייתה באריתראה ובשנת 2009 עזבה את אריתראה, עברה לאתיופיה, שהתה שם מספר ימים ולאחר מכן החלה במסעה לישראל. העותרת טענה טענות סותרות באשר לסיבת עזיבתה את אריתראה. בתחילה טענה כי עזבה את אריתראה משום שישבה בחוסר מעש במדינתה וראתה שכולם עוזבים את המדינה, אך לאחר מכן טענה כי עזבה את אריתראה משום שחששה שתגויס בכוח לצבא. המשיב קבע כאמור שהעותרת איננה אריתראית, אינה זכאית למקלט וכי מירב זיקותיה הן לאתיופיה. 3. עיקר המחלוקת בעתירה זו הוא בדבר נתינותה של העותרת. לצורך זה, ולצורך קביעת יעד פוטנציאלי להרחקת העותרת, עושה המשיב, בדרך כלל, שימוש במבחן מירב הזיקות. לצורך זה, ערך המשיב ראיונות לעותרת ולאחר מכן קבע, כי מירב הזיקות שלו הן לאתיופיה. יובהר, כי אין בהכרח זהות בין המדינה אליה יש לעותרת את מירב הזיקות לבין מדינת אזרחותה האמיתית. כאשר לא קיימת זהות כזו, המשמעות היא שניתן להרחיק את העותרת לאותה מדינה אליה יש לה את מירב הזיקות, בכפוף לפסיקה הרחבה של בית המשפט העליון ולתנאים שנקבעו, בין השאר, בהלכת אלטאי. העותרת תוקפת את קביעת המשיב, ולטענתה קביעת המשיב בדבר מירב הזיקות שלה אינה סבירה וכי הוא, העותרת, הוכיחה כי מירב הזיקות שלה הן לאריתריאה, שאזרחיה נהנים בישראל ממדיניות אי ההרחקה. לצורך הכרעה בשאלה האם החלטת המשיב בדבר מירב הזיקות של העותרת היא סבירה, יש תחילה לקבוע את אמות המידה שעל המשיב לעשות בהן שימוש לצורך קביעת מירב הזיקות של העותרת. כלומר, יש לבחון את רמת ההוכחה הנדרשת מן העותרת ומאחרים שכמותה, לצורך הוכחת נתינותה או מירב הזיקות שלה למדינה לה היא טוענת. בעניין זה תיתכנה שלוש אפשרויות: על העותרת להוכיח את זיקתה למדינה לה היא טוענת, ברמה המקובלת במשפט הפלילי, כלומר מעבר לכל ספק סביר. על העותרת להוכיח את זיקתה למדינה לה היא טוענת, ברמה המקובלת במשפט האזרחי, כלומר במאזן ההסתברויות. על העותרת להוכיח את זיקתה למדינה לה היא טוענת, ברמה המקובלת בדיני הפליטים, כפי שנקבע בפסיקה זרה אליה הפנה ב"כ העותרת, כלומר ברמה הנמוכה מזו המקובלת במשפט האזרחי, ויש האומרים ברמה העולה עד כדי 10%. ראשית, אני סבור שרמת ההוכחה הנדרשת בענייננו אינה יכולה להיות דומה לרמה הנדרשת בדיני הפליטים. כאשר בפליט עסקינן, הרי שעליו להוכיח, על פי דרישות האמנה, לא רק את נתינותו אלא גם את עצם הרדיפה, מקור הרדיפה, חוסר האפשרות להיעזר בשלטונות המקומיים ועוד כהנה וכהנה מרכיבים הנזכרים באמנת הפליטים. מטבע הדברים, שאדם הנמלט ממולדתו כפליט אינו טורח לאסוף ראיות לכל אותם עניינים הנזכרים באמנת הפליטים, ולכן מצבו שונה ממי שעוזב את מולדתו מחמת מצוקתו ורצונו לשפר את איכות חייו, אך אינו בהכרח פליט. אדם כזה, לאור מדיניות אי ההרחקה הנוהגת בישראל, צריך להוכיח רק את נתינותו, עניין הניתן להוכחה על נקלה באמצעות מסמכים רשמיים של אותה מדינה כמו תעודת זהות, דרכון וכיוצא באלה. לפיכך, מידת ההוכחה הנדרשת ממנו אינה יכולה להיות כמו זו הנהוגה בדיני הפליטים. באופן דומה, לא ניתן להחיל על עניין זה את מידת ההוכחה הנוהגת במשפט הפלילי. לא יהיה זה סביר לחייב אדם העוזב את מדינתו בשל מצוקה, או אפילו בשל חשש לחייו או לחירותו, להמציא תמיד ראיות חותכות המלמדות מעבר לכל ספק סביר שהוא אכן נתין של אותה מדינה. יש לזכור שבדרך כלל מדובר באנשים חסרי השכלה, הבאים בדרך כלל מאזורים כפריים המרוחקים ממרכזי השלטון, ואשר בחלק מן המקרים לא נשאו מעולם כל תעודה רשמית של מדינתם. מאחר ואנו עוסקים במשפט המנהלי, אשר בדרך כלל בודק את סבירות ההחלטה המנהלית, אני סבור שגם המשיב, בשעה שהוא בוחן את מירב הזיקות של העותרת ושל הדומים לה למדינות הנטענות על ידם, צריך לדרוש רמת הוכחה כזו, אשר לפיה על המבקש להוכיח את נתינותו, להראות כי סביר יותר להניח שנתינותו היא זו הנטענת על ידו ולא כל נתינות אחרת. כלומר, מידת ההוכחה בה העותרת ושכמותה צריכים לעמוד כדי להוכיח את נתינותם או את מירב זיקותיהם למדינה מסוימת, היא זו המקובלת במשפט האזרחי - מאזן ההסתברויות. לעותרת ולשכמותה נערכו ראיונות, בהם הוא נשאל מגוון רחב של שאלות. בדרך כלל נשאלות שאלות הנוגעות לאזור המגורים הספציפי לו טוען העותרת, וכן שאלות כלליות הנוגעות למדינה לה הוא טוען כמדינת נתינותו, כגון הכרת ההמנון, הדגל, המטבע וכיוצא באלה. מובן שהמבחן אינו מבחן כמותי, אלא מבחן איכותי. על המשיב לשקול באופן כולל את מידת הידע שהפגינה העותרת. כלומר, על המשיב ליתן הערכה כללית הנובעת לא ממספר השאלות שלהן ידעה העותרת לתת תשובה נכונה, אלא מן האיכות הכללית של תשובותיו. ברור כי אם העותרת נשאלה שאלות קרדינליות שכל תושב אריתראה צריך לדעת את התשובה להן, הרי שמשקלן של התשובות לשאלות אלה יהיה גדול יותר ממשקלן של תשובות לשאלות איזוטריות יותר. כמו כן, יש חשיבות לשפה בה נערך הראיון. אם העותרת אינה דוברת את שפת המדינה לה היא טוענת, הרי שיקשה עליה מאוד להוכיח כי היא נתינה של אותה מדינה, ויהיה עליה לתת הסברים טובים לחוסר ידיעתה את השפה הרשמית של המדינה. לא ניתן לקבוע מסמרות בעניין זה, וליתן רשימה סגורה של שאלות שעל המשיב לשאול את המרואיין. כל מקרה צריך להיבחן לגופו, אך אמות המידה הכלליות בקביעת נתינותו של אדם או בקביעת המדינה אליה יש לו את מירב הזיקות, הן כפי שפורט לעיל. הדגש צריך להיות על איכות השאלות והתשובות ולא על כמות התשובות הנכונות שנותן המרואיין. יש לזכור שככל שחולף הזמן מרגע כניסתו של המרואיין לישראל ועד לעריכת הראיון, יש בידי המרואיין הזמן, האמצעים והמקורות להכין עצמו לראיון, להיעזר באזרחי אותה מדינה לצורך לימוד ושינון וכן להיעזר במקורות מידע אחרים כמו ספרים והאינטרנט. לאור כל האמור, אני סבור שעל המשיב להתחדש מעת לעת ולצבור עוד ועוד ידע על המדינות השונות שאזרחיהן נהנים ממדיניות אי ההרחקה, וזאת כדי למנוע אפשרות של התחזות ולימוד על בסיס ראיונות קודמים שנערכו לאנשים אחרים. ככלל, ברור שמדובר במשימה לא קלה המוטלת על המשיב, אך בשקלול שבין האינטרסים המנוגדים הקיימים במקרים כגון זה, אני סבור שרמת ההוכחה ואופן ההוכחה, כפי שציינתי לעיל, יש בהם כדי לאזן נכונה בין אינטרסים מנוגדים אלה. 4. העותרת לא הציגה כל מסמך שממנו ניתן ללמוד על נתינותה האריתראית. העותרת הציגה תעודת זהות מקורית של אישה שהיא טענה שהיא סבתה, אך לא ניתן היה לקשר בין בעלת התעודה לבין העותרת. עוד הציגה העותרת צילום תעודה מבית ספר אשר נערכו בו שינויים באמצעות טיפקס. כאמור, העותרת טענה בתחילה שעזבה את אריתראה מאחר וישבה בחוסר מעש ולאחר מכן טענה שעזבה מאחר וחששה שתגויס בכוח לצבא. עוד טענה העותרת באחד מן הראיונות שנערכו לה, שכאשר עברה מאריתראה לאתיופיה נלקחה ממנה תעודת הזהות שלה. לאחר מכן טענה כי מעולם לא החזיקה ברשותה תעודת זהות. העותרת טענה כי בשנת 1998 גורשה משפחתה מאתיופיה לישראל, אך לעומת זאת בראיון ה-RSD טענה כי משפחתה עזבה מרצונה את אתיופיה לאריתראה. העותרת לא הצליחה להראות פחד מרדיפה באתיופיה לצורך קבלת מקלט בישראל. העותרת ציינה כי "אין לה מה לחזור לשם" וכי היא רוצה לחזור לאמא שלה באריתראה. 5. כאמור, לא ניתן היה לקשר בין האישה המופיעה על תעודת הזהות המקורית, שלגביה טענה העותרת שהיא של סבתה, לעותרת עצמה. העותרת לא עשתה כל מאמץ לפנות לנציגות אריתראה בישראל על מנת לקבל מסמכי זיהוי כפי שעשו רבים אחרים אשר עניינם נדון לפני. עניין זה פועל לרעת העותרת. 6. העותרת טענה שגרה בכפר מאי צעדה. כפי שציינתי בפסקי דין רבים, אני סבור שיש לשים את הדגש בראיונות הזיהוי על עניינים הקשורים למקום המגורים של המרואיין ופחות על עניינים כלליים הקשורים לאריתראה בכלל. יש לזכור, כי בדרך כלל מדובר באנשים חסרי השכלה או בעלי השכלה בסיסית בלבד וקשה לצפות מהם שיהיו בקיאים בהיסטוריה, בגאוגרפיה ובפוליטיקה של אריתראה. לעומת זאת, עליהם להכיר היטב את הכפר שבו התגוררו לטענתם, את הסביבה וכן את תושבי האזור ומוסדות הקיימים בכפר או באזור הסמוך. כך גם באשר לעותרת. אין לתת משקל רב לידיעות או חוסר ידע שמפגין המרואיין באשר לאותם עניינים כלליים. חוסר הידע יכול לנבוע מהעדר השכלה ואילו ידע נרחב באותם עניינים יכול לנבוע משינון ולימוד ממקורות גלויים. לעומת זאת, יקשה על מרואיין לדעת פרטי פרטים על האזור בו הוא טוען שהתגורר ועל ענין זה יש לשים את הדגש. 7. כאמור, טענה העותרת שהיא התגוררה במאי צעדה. לכן תמוה שהעותרת לא ידעה לנקוב בשם הממהדר של כפרים הסמוכים לכפר וכן לא ידעה לנקוב בשמו של סגן הממהדר. כמו כן לא ידעה העותרת לנקוב בשמותיהם של אנשים שהתחתנו במאי צעדה בטרם עזבה את המקום והיא טענה שלא היו חתונות אלא רק אירוסין. למרות זאת היא לא נקבה בשמות האנשים שהתארסו על אף שהמשיב לא שאל אותה שאלה זו. היה מקום שהיא מיוזמתה תאמר את הדברים. בנוסף, העותרת לא ידעה לנקוב בשמו של האדם היחיד במאי צעדה שהחזיק ברשותו כלי רכב וכן לא ידעה לנקוב בשמות של חנויות במאי צעדה וטענה כי במאי צעדה אין חנויות כלל. עוד הוצגו בפני העותרת 4 תמונות של אזרחים אריתראים השוהים כיום בישראל ואשר התגוררו במאי צעדה. העותרת לא הצליחה לזהות אף אחד מהם. בנוסף, משהוקראו לה שמותיהם של אותם אנשים, לא זיהתה העותרת שמות אלה. 8. לעותרת נערך ראיון על ידי נציגי האו"ם בישראל. מסקנת המראיין הייתה שהעותרת היא אריתראית. בראיון זה נשאלה העותר בעיקר שאלות כלליות על אריתראה, אשר כפי שציינתי, את התשובות לשאלות אלה ניתן ללמוד על נקלה ממקורות גלויים כמו ספרים, האינטרנט ושיחות עם אריתראים השוהים בישראל. העותרת כמעט ולא נשאלה שאלות באשר לכפר מולדתה. לפיכך, המשקל שניתן לתת לראיון זה הוא משקל נמוך וזאת מן הנימוקים שפרטתי. מעבר לכך, מי שמוסמך לקבוע אם אדם שהסתנן לישראל הוא אריתראי או איננו אריתראי, הוא המשיב בלבד. קיומו של הריאיון שנערך ע"י האו"ם הוא שיקול מן השיקולים שצריך המשיב לשקול בבואו ליתן החלטה בשאלה האמורה. כפי שציינתי משקלו של ראיון זה הוא נמוך לאור השאלות שנשאלו בו ולכן אני סבור שיש לייחס לממצאי האו"ם בדבר היות העותרת אריתראית, משקל נמוך. 9. לאור כל האמור, אני סבור שהעותרת לא הצליחה להוכיח במאזן ההסתברויות את נתינותה האריתראית ולכן אני סבור שהחלטתו של המשיב בענין זה היא החלטה סבירה ואין להתערב בה. כמו כן, העותרת לא הצליחה להוכיח כי נשקפת לה סכנה באתיופיה אם תורחק אליה. עניין זה נלמד לאור העובדה שהעותרת טענה שמשפחתה עזבה את אתיופיה מרצונה ולא גורשה משם. לכן אני סבור שהחלטתו של המשיב לדחות את בקשתה של העותרת למקלט על הסף, היא החלטה סבירה שגם בה אין להתערב. לעומת זאת אני סבור שהחלטת המשיב לפיה העותרת היא אתיופית, היא החלטה בלתי סבירה. בעניין זה המשיב הסתמך על הצהרת העותרת לפיה נולדה וחייתה באתיופיה עד גיל 8. אני סבור שלא די בכך כדי לקבוע שמירב הזיקות של העותרת הן לאתיופיה דווקא. אם אדם נולד וחי במדינה מסוימת עד גיל 8, אין פירושו של דבר שמירב הזיקות שלו הן לאותה מדינה. ייתכן ויש לו זיקות מסויימות לאותה מדינה, אך לא ניתן לומר שמירב זיקותיו הן לאותה מדינה. 10. לאור האמור אני דוחה את העתירה, בכפוף לכך שהחלטת המשיב בעניין מירב זיקותיה של העותרת לאתיופיה - מבוטלת. שאר החלטות המשיב, כפי שציינתי, הינן סבירות ואין מקום להתערב בהן. משרד הפנים