לצורך הכרעה בשאלה האם החלטת משרד הפנים בדבר מירב הזיקות של העותרת היא סבירה, יש תחילה לקבוע את אמות המידה שעל המשיב לעשות בהן שימוש לצורך קביעת מירב הזיקות של העותרת. כלומר, יש לבחון את רמת ההוכחה הנדרשת מן העותרת ומאחרים שכמותה, לצורך הוכחת נתינותה או מירב הזיקות שלה למדינה לה היא טוענת. בעניין זה תיתכנה שלוש אפשרויות: א. על העותרת להוכיח את זיקתה למדינה לה היא טוענת, ברמה המקובלת במשפט הפלילי, כלומר מעבר לכל ספק סביר. ב. על העותרת להוכיח את זיקתה למדינה לה היא טוענת, ברמה המקובלת במשפט האזרחי, כלומר במאזן ההסתברויות. ג. על העותרת להוכיח את זיקתה למדינה לה היא טוענת, ברמה המקובלת בדיני הפליטים, כפי שנקבע בפסיקה זרה אליה הפנה ב"כ העותרת, כלומר ברמה הנמוכה מזו המקובלת במשפט האזרחי, ויש האומרים ברמה העולה עד כדי 10%. ראשית, אני סבור שרמת ההוכחה הנדרשת בענייננו אינה יכולה להיות דומה לרמה הנדרשת בדיני הפליטים. כאשר בפליט עסקינן, הרי שעליו להוכיח, על פי דרישות האמנה, לא רק את נתינותו אלא גם את עצם הרדיפה, מקור הרדיפה, חוסר האפשרות להיעזר בשלטונות המקומיים ועוד כהנה וכהנה מרכיבים הנזכרים באמנת הפליטים. מטבע הדברים, שאדם הנמלט ממולדתו כפליט אינו טורח לאסוף ראיות לכל אותם עניינים הנזכרים באמנת הפליטים, ולכן מצבו שונה ממי שעוזב את מולדתו מחמת מצוקתו ורצונו לשפר את איכות חייו, אך אינו בהכרח פליט. אדם כזה, לאור מדיניות אי ההרחקה הנוהגת בישראל, צריך להוכיח רק את נתינותו, עניין הניתן להוכחה על נקלה באמצעות מסמכים רשמיים של אותה מדינה כמו תעודת זהות, דרכון וכיוצא באלה. לפיכך, מידת ההוכחה הנדרשת ממנו אינה יכולה להיות כמו זו הנהוגה בדיני הפליטים. באופן דומה, לא ניתן להחיל על עניין זה את מידת ההוכחה הנוהגת במשפט הפלילי. לא יהיה זה סביר לחייב אדם העוזב את מדינתו בשל מצוקה, או אפילו בשל חשש לחייו או לחירותו, להמציא תמיד ראיות חותכות המלמדות מעבר לכל ספק סביר שהוא אכן נתין של אותה מדינה. יש לזכור שבדרך כלל מדובר באנשים חסרי השכלה, הבאים בדרך כלל מאזורים כפריים המרוחקים ממרכזי השלטון, ואשר בחלק מן המקרים לא נשאו מעולם כל תעודה רשמית של מדינתם. מאחר ואנו עוסקים במשפט המנהלי, אשר בדרך כלל בודק את סבירות ההחלטה המנהלית, אני סבור שגם המשיב, בשעה שהוא בוחן את מירב הזיקות של העותרת ושל הדומים לה למדינות הנטענות על ידם, צריך לדרוש רמת הוכחה כזו, אשר לפיה על המבקש להוכיח את נתינותו, להראות כי סביר יותר להניח שנתינותו היא זו הנטענת על ידו ולא כל נתינות אחרת. כלומר, מידת ההוכחה בה העותרת ושכמותה צריכים לעמוד כדי להוכיח את נתינותם או את מירב זיקותיהם למדינה מסוימת, היא זו המקובלת במשפט האזרחי - מאזן ההסתברויות. לעותרת ולשכמותה נערכו ראיונות, בהם היא נשאלה מגוון רחב של שאלות. בדרך כלל נשאלות שאלות הנוגעות לאזור המגורים הספציפי לו טוענת העותרת, וכן שאלות כלליות הנוגעות למדינה לה היא טוענת כמדינת נתינותה, כגון הכרת ההמנון, הדגל, המטבע וכיוצא באלה. מובן שהמבחן אינו מבחן כמותי, אלא מבחן איכותי. על המשיב לשקול באופן כולל את מידת הידע שהפגינה העותרת. כלומר, על המשיב ליתן הערכה כללית הנובעת לא ממספר השאלות שלהן ידעה העותרת לתת תשובה נכונה, אלא מן האיכות הכללית של תשובותיה. ברור כי אם העותרת נשאלה שאלות קרדינליות שכל תושב אותה מדינה צריך לדעת את התשובה להן, הרי שמשקלן של התשובות לשאלות אלה יהיה גדול יותר ממשקלן של תשובות לשאלות איזוטריות יותר. כמו כן, יש חשיבות לשפה בה נערך הראיון. אם העותרת אינה דוברת את שפת המדינה לה היא טוענת, הרי שיקשה עליה מאוד להוכיח כי היא נתינה של אותה מדינה, ויהיה עליה לתת הסברים טובים לחוסר ידיעתה את השפה הרשמית של המדינה. לא ניתן לקבוע מסמרות בעניין זה, וליתן רשימה סגורה של שאלות שעל המשיב לשאול את המרואיין. כל מקרה צריך להיבחן לגופו, אך אמות המידה הכלליות בקביעת נתינותו של אדם או בקביעת המדינה אליה יש לו את מירב הזיקות, הן כפי שפורט לעיל. הדגש צריך להיות על איכות השאלות והתשובות ולא על כמות התשובות הנכונות שנותן המרואיין. יש לזכור שככל שחולף הזמן מרגע כניסתו של המרואיין לישראל ועד לעריכת הראיון, יש בידי המרואיין הזמן, האמצעים והמקורות להכין עצמו לראיון, להיעזר באזרחי אותה מדינה לצורך לימוד ושינון וכן להיעזר במקורות מידע אחרים כמו ספרים והאינטרנט. לאור כל האמור, אני סבור שעל המשיב להתחדש מעת לעת ולצבור עוד ועוד ידע על המדינות השונות שאזרחיהן נהנים ממדיניות אי ההרחקה, וזאת כדי למנוע אפשרות של התחזות ולימוד על בסיס ראיונות קודמים שנערכו לאנשים אחרים. ככלל, ברור שמדובר במשימה לא קלה המוטלת על המשיב, אך בשקלול שבין האינטרסים המנוגדים הקיימים במקרים כגון זה, אני סבור שרמת ההוכחה ואופן ההוכחה, כפי שציינתי לעיל, יש בהם כדי לאזן נכונה בין אינטרסים מנוגדים אלה. 4. בראיונות הרבים שנערכו לעותרת מסרה העותרת גרסאות שונות באשר לעניינים שונים: העותרת מסרה תשובות שונות במועדים שונים באשר לגילאי ארבעת אחיה, אמה, בן זוגה, שם בית הספר בו למדה ומצבה המשפחתי. העותרת לא הכירה את ששת המחוזות באריתריאה, לא ידעה תאריכים חשובים בהיסטוריה של אריתריאה כגון תאריך עצמאותה של המדינה ויום הזכרון וכן לא הכירה את העיתון הלאומי היוצא באריתריאה. לעומת זאת, הכירה העותרת חלק מן הכפרים הסובבים את הכפר בו היא טענה שהיא התגוררה. אולם, כאמור העותרת מסרה שתי גרסאות לגבי בית הספר בו למדה ולא זכרה דברים בסיסיים הקשורים לחיי היום יום בכפר, חנויות, בתי ספר, כנסיות וכו'. 5. מאחר ומדובר בעותרת דלת השכלה מפליא שהעותרת ידעה פרטים כלליים על אריתריאה אך התקשתה במתן תשובות אמת באשר לשאלות הנוגעות לחייה שלה ולכפר בו התגוררה לטענתה. לא יתכן שאדם שלמד בבית ספר 5 שנים, ישגה באשר לשם בית הספר. כמו כן לא יתכן שהעותרת תמסור פרטים שונים באשר לבני משפחתה שכן דבר זה מלמד על אמירת שקר. 6. העותרת לא הצליחה להראות שהרחקתה לאתיופיה תסכן אותה. כבר קבעתי לא אחת על פי חוות דעת שהוגשו על ידי שני הצדדים, כי לאתיופים ממוצא אריתראי לא נשקפת כל סכנה אם יורחקו לאתיופיה. 7. לפיכך, אני מקבל את העתירה באשר לקביעת המשיב שהעותרת היא אתיופית ואני מבטל רכיב זה שבהחלטתו של המשיב, אך אני דוחה את העתירה ככל שהיא נוגעת לקביעת המשיב שהעותרת איננה אריתראית. משפט בינלאומימבחן מירב הזיקותמשרד הפניםסמכות מקומית