דיונים בבית משפט בנושא מס הכנסה בדלתיים סגורות הבקשה - נטען כי סעיף 154 (ג) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) התשכ"א - 1961 (להלן:"הפקודה") הקובע כי הדיון בפני בית המשפט יערך בדלתיים סגורות, אינו חל על ערעורים לפי סעיף 119א לפקודה. נטען כי בהתאם לסעיף זה, כל ערעור לפי פרק ב' לחלק ט' של הפקודה יישמע בדלתיים סגורות ומכאן, שיש להחיל הוראה זו אך ביחס לערעורי מס העוסקים בקביעת שומות הכנסה שהוצאו לנישומים, מה שאין כן בענייננו. נטען כי בהליך העיקרי דנן, אין המדובר בערעור העוסק בקביעת הכנסה אלא בערעור מכוח סעיף 119א(ו), שעניינו גביית חובות מס ולא עצם קביעתם. נטען כי אין בנמצא בקשה לנהל את הליכי הערעור, מושא תיק זה, בדלתיים סגורות, וכל שכן, אין החלטה שיפוטית, המורה כך. לשיטת המבקשים, גם אם היה מדובר בערעור שחלה עליו הוראת סעיף 154(ג) לפקודה, לא בהכרח מתחייבת המסקנה, כי קיים איסור פרסום גם על פסק הדין. נטען כי נדרשת הוראה מפורשת האוסרת פרסומו של פסק דין ובית משפט זה, מעולם לא התבקש לאסור פרסומו של פסק הדין. נטען בנוסף, כי גם אם היתה תחולה להוראת סעיף 154(ג) עדיין לא היה בכך כדי למנוע את פרסומו של פסק הדין שכן אין בו חשיפה של סוד מסחרי בר הגנה, אשר מי מהמשיבים בבקשה זו, גילה, מיוזמתו, אגב דיון בערעור. נטען כי פסק הדין מתמקד כולו, בחובות מס שנוצרו לחברת רב אור ובהתנהלות המשיבים שנועדה לסכל גביית חובות אלה ומכאן גם חשיבותו הציבורית של פסק הדין, המחייבת פרסומו ברבים. לאור האמור ביקשו המבקשים כי תוסר ההגבלה בדבר אי פרסומו של פסק הדין וכן, כי בית המשפט יורה, שהכיתוב "בדלתיים סגורות", יוסר מההליך. תגובת המשיבים (המערערים בהליך העיקרי) - מתגובת המשיבים לבקשה עולה, כי התנגדותם לפרסום פסק הדין מבוססת על שלושה טעמים עיקריים: הראשון - כי על פי דין אין לפרסם את פסק הדין. השני - כי הבקשה לוקה בחוסר תום לב המחייב דחייתה והשלישי - כי בבסיס הבקשה, כך נטען, עומדים שיקולים זרים. המשיבים סבורים, כי אין די בקריאת סעיף 154 (ג) לבדו, כדי להבין את תכלית החוק ויש לקרוא הוראות חוק נוספות מאוחרות יותר, היוצרות יחד איזון בין מהותו ואופיו של ההליך מול רשויות המס לבין הזכות לדיון פומבי. המשיבים מפנים להוראות סעיף 231 לפקודה הקובע חובת סודיות כללית על כל מי שממלא תפקיד על פי הפקודה, ולסעיף 232 לפקודה, המגביל את אפשרות מסירת המידע לבית המשפט רק לכדי "הדרוש לעשות כן להפעלת הוראות הפקודה". נטען כי כמשקל נגד למתן היתר למסור מידע סודי לבית המשפט בהליכים לפי הפקודה, נקבע כי ערעורי מס יתנהלו בדלתיים סגורות ומשכך, קמה תחולה גם להוראות סעיף 70 (א) לחוק בתי המשפט האוסר פרסום "אלא ברשות בית המשפט". נטען כי בית המשפט הדן בערעור על פי הפקודה, ממלא תפקיד רשמי בביצוע הפקודה ולכן, גם עליו חל סעיף 231. נטען כי בית המשפט הדן בערעורים על פי הפקודה, שהראיות והטענות המובאות בפניו כפופות כולן להוראות סעיפים 231 ו-232 לפקודה, חייב לנהוג בהן חובת סודיות ומכאן נגזרת חובתו לנהל את ההליך בדלתיים סגורות. נטען בנוסף כי סעיף 142 (א) לחוק ערך מוסף תשל"ו -1976 (להלן:"החוק"), קובע שלושה מקרים בהם ניתן למסור מידע ובכלל זה, האמור בסעיף קטן (א)(2) שעניינו מי שנדרש לגלות עובדה בהליך משפטי לפי חוק המיסים. נטען בנוסף, כי סעיף 142 (ב) לחוק קובע כי על מקבל המידע, תחול אותה חובת סודיות. נטען כי האיזון בין הדרישה כלפי אזרחי המדינה לגלות לרשויות המס כל מידע העשוי להיות רלוונטי לקביעה ולגבייה של מס המגיע לאוצר המדינה, לבין הכוח שנמסר לרשויות המס לחקור, לתפוס ולגלות כל מידע, בא לידי ביטוי בין היתר, בידיעה ובמודעות כי מידע כאמור לא יפורסם. בתיק זה, כך נטען, התנהלו ההליכים בדלתיים סגורות עוד מראשיתם ובפרוטוקול הדיון בפני כב' הנשיא אלון ביום 10.1.12, נרשם מפורשות כי המדובר בהליך המתנהל בדלתיים סגורות. הואיל והמבקשים לא מחו על כך, בזמן אמת, כי אז, נכון להיום, חל איסור פרסום על ההליך שהתנהל בדלתיים סגורות, זאת מכוח הקבוע בחוק בתי המשפט. נטען כי בתיק זה, הובאו בפני בית המשפט ראיות מתיקי השומה של חברת רב אור שלא הייתה צד להליך, וכן ראיות הנוגעות למערערים, הנתונות להוראות הסודיות שבפקודה ונראה, כי הפירוט הרב בפסק הדין בנוגע לראיות אלו, נכתב מתוך הנחה כי מדובר בהליך המתנהל בדלתיים סגורות. נטען כי מטעם זה, אין להתיר את פרסום פסק הדין הכולל כאמור פירוט עובדתי נרחב של עניינים שנדונו בהליך, שמראשיתו ועד סופו התנהל בדלתיים סגורות. לחילופין נטען, כי הבקשה נגועה בחוסר תום לב והוגשה משיקולים זרים. נטען כי ההליך כולו התנהל בדלתיים סגורות ועל פי הקבוע בתקנות בית המשפט (ערעורים בענייני מס הכנסה) תשל"ט -1978 שהותקנו על ידי השר מכוח סמכותו על פי סעיף 158 לפקודת מס הכנסה, הוא הסעיף המסמיך את השר להתקין תקנות בקשר עם ערעורים לפי סעיפים 153-157 והוראות סעיף 154 (ג) בכללן. נטען כי בהתאם לתקנות אלה, פעלו המבקשים להגיש לבית המשפט ראיות מנהליות, בהתאם לקבוע בתקנה 10 (ב) לתקנות הנ"ל ואלמלא מדובר היה בהליך ערעור מס, אלה לא היו קבילות להגשה. בקשת המבקשים לאי תחולת החיסיון, חותרת לכאורה, תחת כל פסק הדין המבוסס על ראיות פסולות שהוגשו לבית המשפט ואשר ככלל, אינן קבילות. נטען כי לאורך הדיון כולו, המבקשים לא מחו בהקשר לכך, אלא נהנו מהיתרון שיש לרשויות המס בניהול הליך על פי התקנות החלות על ערעורי מס ולכן, הם מנועים, כיום, מלטעון כי הוראות הפקודה שעניינן ערעורי מס אינן חלות על הליך זה. נטען כי טענה זו נשמעה לראשונה, רק לאחר שניתן פסק דין הדוחה את ערעורם של המשיבים. נטען בנוסף, כי לו ידע בית משפט כי המדובר בהליך שאינו חסוי, הוא היה מכלכל צעדיו בהתאם הן בעת ניהול ההליך עצמו והן בעת כתיבת פסק הדין. נטען כי העלאת טענות אלה רק בדיעבד, לאחר שנודעו תוצאות ההליך, נגועה בחוסר תום לב. נטען כי החובה לנהוג בתום לב חלה גם על ניהול הליכים אזרחיים בבית המשפט ובפרט, בהליכים שהרשות המנהלית צד להם. המשיבים הפנו להלכות בבר"ע 305/80 רפאל שילה נ' שלמה רצקובסקי, פ"ד לה (3) 449, 462-461 ורע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי, פ"ד נח (3) 49. נטען כי במקביל לניהול ההליכים בתיק זה, פעלו המבקשים נגד המשיבים גם בהליכים אחרים וגרמו לפרסום בעיתונות אודות הליכים אלו. נטען כי המבקשים בבקשה זו מבקשים להפעיל לחץ בלתי סביר על המשיבים לקראת פגישת מו"מ עליה הורה בית המשפט של פירוק בתיק 23872-09-13 בהחלטתו מיום 30.10.13, שעל תוצאותיה עליהם לדווח עד ליום 14.11.13. לכך יש להוסיף, כי פסק הדין איננו חלוט וטרם חלף המועד להגשת ערעור עליו ויש בהחלט אפשרות, כי תוצאתו תשתנה באופן שייתר את פרסומו. נטען כי מקום בו מתנהלים במקביל הליכי פירוק והמפרק מבקש לגבות חובות מהחייבים על מנת לפרוע חובות לנושים, קיימת אפשרות כי בית המשפט העליון יקבע כי יש להעדיף את הליכי חדלות הפירעון וכי אין להעניק לרשויות המס מעמד עודף מעבר לדין הקדימה שכבר הוענק להם בהליכים מעין אלה. נטען כי לפחות לשיטת המפרק, יש לחברה שבפירוק (רב אור), נכסים לצורך פרעון חיוביה באופן המאיין את הצורך להפעיל את סעיף 119א לפקודה. המשיבים סבורים כי יש לדחות את בקשת המבקשים ולהותיר הכיתוב "בדלתיים סגורות" על גבי פסק הדין וכן להימנע מלהתיר את פרסומו של פסק הדין. תשובת המבקשים המבקשים סבורים כי תגובת המשיבים מתעלמת מכך שגם אם היה מדובר בהליכים עליהם חל החיסיון שבסעיף 154 (ג) לפקודת מס הכנסה, פסיקת בתי המשפט קבעה כי מדובר בחיסיון המשתרע על ההליכים הדיוניים שבפני בית המשפט ולא על פסק הדין שניתן בסיומם של הליכים אלה (פרשת ליפסון). נטען כי במקרה דנן אין המדובר בערעור על קביעת שומה, שמעצם טבעו עלול לחשוף בפני צדדים שלישיים שאינם מורשים לכך, התנהלות מסחרית עסקית, אלא זהו ערעור המתמקד במישור הגביה ובהתנהלות המשיבים שפעלו במשך שנים לסיכול אפשרות גבייתו של חוב מס סופי וחלוט. נכון יהיה לומר כי המחוקק לא סבר כי יש להעניק במקרים כאלה, חיסיון כלשהו. נטען כי במקרה דנן, האינטרס הציבורי מחייב מתן מעמד בכורה לעקרון הפומביות ולפרסומו של פסק הדין, זאת משיקולי הרתעה ומשיקולים ערכיים, שלפיהם אין להעדיף את המשיבים על פני בעל דין אחר העושה, כל שלאל ידו, על מנת לחמוק מנושיו. נטען כי פסקי דין בעניינים שומתיים, מתפרסמים כדבר שבשגרה, ואין טעם ממשי העשוי להצדיק אי פרסום של פסק הדין בהליך זה. נטען כי אין זה ראוי ליתן למשיבים הגנה מפני מתחריהם המסחריים, אך בשל יתרון כלכלי, אותו הפיקו, תוך שימוש בדרכים נפתלות. בנוסף טוענים המבקשים כי אין ממש בטענת המשיבים, כאילו אלה שינו מצבם לרעה, עת הסתמכו על המצג כי בעת שנוהל ההליך כולו, זה התנהל בדלתיים סגורות. נטען כי אלה טענות סתמיות שאינן מלמדות על אינטרס ממשי שנפגע. נטען כי על פי הפסיקה הנוהגת, גם אם ההליך התנהל בדלתיים סגורות, אין מניעה, בסופו של ההליך, לפרסם את פסק הדין שניתן. באשר לטענה בדבר קיומם של שיקולים זרים, המבקשים טוענים כי לא ברי כיצד דרישה לפרסום פסק דין נגועה בשיקולים זרים. נטען כי הפגישה שנערכה לפי דרישת בית המשפט שלפירוק, התקיימה ביום 1.12.13 ומכאן, שגם לשיטת המשיבים, המניע בדבר שיקולים זרים המיוחסים למבקשים - לא חל, מה גם שעצם קיומו הוכחש על ידי המבקשים. המבקשים שבו וביקשו מבית המשפט לקבל הבקשה, להורות על הסרת המילים "בדלתיים סגורות" מדפי פסק הדין וכן לבטל את הגבלת הפרסום. המסגרת הנורמטיבית עקרון פומביות הדיון נהנה ממעמד חוקתי בהיותו מעוגן בסעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה, שלפיו: "בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק". ביטוי לעקרון פומביות הדיון וחריגיו נמצא בסעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד - 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"). סעיף קטן (א) קובע את עקרון פומביות הדיון ולפיו "בית משפט ידון בפומבי". סעיף קטן (ב) קובע את החריגים לעיקרון זה ובהתקיימם, רשאי בית המשפט לדון בעניין מסוים, כולו או מקצתו, בדלתיים סגורות, אם ראה לנכון. אחד מן החריגים המאפשרים לבית המשפט לסגור דלתותיו, עניינו הגנה על סוד מסחרי, כנזכר בסעיף 68(ב)(8). בית המשפט העליון עמד על האיזון הראוי בין עיקרון פומביות הדיון לבין חריגיו וקבע, כי את החריגים יש לפרש על דרך הצמצום ולהעדיף את עיקרון פומביות הדיון. לעניין זה יפים דברי כב' השופט מ' חשין בע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט (1) 318, בע' 340-341: "בתי המשפט עמדו לא אחת על עקרון פומביות הדיון כמרכיב במשטר הדמוקרטי, ועל חשיבותו הרבה לתקינותו של ההליך המשפטי, לביצור אמון הציבור בבית המשפט ולמימוש חופש הביטוי. ראו, למשל: בג"צ 6005/93 עליאש נ' השופט שמואל צור ואח', פ"ד מט (1) 159; ע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (2) 444 (פרשת וילנר), בעמ' 450-451; בג"צ 5771/93, 5807 ציטרין ואח' נ' שר המשפטים, פ"ד מח (1) 661, והאסמכתאות הנזכרות בהם. ואנו לא נוסיף ולא נכניס תבן לעפריים. עד כאן - תחנת המוצא ועמדת הפתיחה. 25. בית משפט יישב וידון בפומבי, וכדבר חוק היסוד לא יהיה יוצא לכלל אלא אם נקבע אחרת בחוק או אם הורה בית משפט אחרת לפי חוק. יש שהמחוקק מורה מפורשות בחוק זה או אחר על דיון שלא בפומבי (ראו דוגמאות בפרשת וילנר, בעמ' 451), ובצד יוצאים מיוחדים אלה הקים המחוקק יוצאים כלליים - שבעה במניין - ואלה הם המנויים בסעיף 68(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]. רשימת אותם יוצאים לכלל הינה, כעיקרון, רשימה סגורה (numerus clausus) אין לגרוע ממנה אך אין גם להוסיף עליה עילות. הבא בגדרי אחד מיוצאים אלה יזכה לדיון בדלתיים סגורות, ובמקום שבו יורה בית משפט על דיון בדלתיים סגורות "לא יפרסם אדם דבר..." על אותו דיון (סעיף 70(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב]). "דבר", כפי שנקבע בהלכה, כולל גם את שמות הצדדים: ר"ע 176/86 פלונית נ' פלוני, פ"ד מ (2) 497, בעמ' 500. ואולם זאת נזכור, שאת היוצאים לכלל הפומביות יש לפרש על דרך הצמצום (פרשת וילנר, בעמ' 451), ולעולם תיטה הכף אל עבר פומביות הדיון". שאלת פרסומו של הליך שהתנהל בדלתיים סגורות הוסדרה בסעיף 70 (א) לחוק בתי המשפט שכותרתו "איסור פרסומים" הקובע כי "לא יפרסם אדם דבר על דיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות, אלא ברשות בית המשפט". מכאן, שלבית המשפט נתונים הסמכות ושיקול דעת להורות על פרסום הליך, גם אם זה התנהל בדלתיים סגורות, לרבות פרסום של פסק הדין שניתן באותו הליך. ניתן בהחלט לומר, כי הגישה השיפוטית הרווחת היא, כי גם כאשר הדיון התקיים בדלתיים סגורות, בין אם מכוח הוראה בחוק ובין אם על פי שיקול דעת שיפוטי, עדיין ראוי כי בית המשפט ימנע מלצוות על איסור פרסום של פסק דינו, אלא אם שוכנע כי התכלית שלשמה נסגרו הדלתיים, נותרה בעינה וגם אז, יש להקפיד כי איסור הפרסום לא יהיה במידה העולה על הנדרש. מקום בו ניתן להשיג את התכלית שלשמה התקיים הדיון בדלתיים סגורות, על ידי פרסום ולו חלקי של פסק הדין, על בית המשפט להורות כך. (ראו בנדון, ע"א 2800/97 נתן ליפסון ואח' נ' זרח גהל ואח' (אתר הרשות השופטת, 6.7.99); בג"צ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל ואח' נ' שר האוצר ואח', פ"ד נא (4) 367, בעמ' 384-385). בענייננו, נקטו המשיבים בהליך ערעור עפ"י סעיף 119 א(ו) לפקודת מס הכנסה ולא על פי סעיף 154 לפקודה. חלק ו' לפקודה שכותרתו "חיוב במס על ידי נציג", כולל במסגרתו את הוראת סעיף 119א וזו לשונה: " (א) (1) היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור; (2)היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו, במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו - החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר. (3)בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה. (ב) היה ליחיד חוב מס סופי לשנת מס פלונית והוא העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית לקרובו או לחברה שהוא בעל שליטה בה, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהוא חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור, כל עוד לא עברו שלוש שנים מתום שנת המס שבה היה חוב המס לסופי, או שבה הועברו הנכסים, לפי המאוחר. (ג) לא יגבו ממי שקיבל את הנכסים או הפעילות לפי סעיף קטן (א) או (ב) יותר משווי הנכסים או הפעילות שקיבל ללא תמורה או מההפרש שבין התמורה החלקית ששילם לבין שווי הנכסים או הפעילות, ואם שילם מס בקשר להעברת הנכסים או הפעילות כאמור - לא יותר מהשווי או מההפרש כאמור פחות סכום המס ששילם. (ג1) הורשע מנהל בחבר בני אדם, שהוא בעל שליטה באותו חבר, בשל אי העברת מס שנוכה, לפי סעיפים 219 או 224א, ולא ניתן עוד לערער על הרשעתו, ניתן לגבות ממנו את המס שנוכה כאמור ולא הועבר לפקיד השומה. (ג2) נקבעה לחבר בני אדם שומה בשל מעשה מהמעשים המפורטים בסעיף 220 וערעור החבר על השומה נדחה על ידי בית המשפט בפסק דין שאינו ניתן עוד לערעור או שלא הוגש ערעור לבית המשפט, ניתן לגבות את חוב המס שלא שולם על ידי החבר גם ממי שהיה בעל תפקיד באותו חבר בעת ביצוע מעשה כאמור, אם יש בידי פקיד השומה ראיות לכאורה להוכיח שהמעשה נעשה בידיעתו של בעל התפקיד, אלא אם כן הוכיח אותו בעל תפקיד שהוא נקט את כל האמצעים הסבירים להבטחת מניעת המעשה. (ד) בסעיף זה - "חוב מס" - כמשמעותו בסעיף 195א, למעט חוב מקדמות; "חוב מס סופי" - חוב מס שאין לגביו עוד זכות להשגה, לערר או לערעור; "קרוב" - כהגדרתו בסעיף 88; [עד תיקון 147 נאמר: כהגדרתו בסעיף 105יא] "בעל שליטה" - מי שהוא, לבדו או יחד עם קרובו, מחזיק לפחות בעשרים וחמישה אחוזים בזכות מהזכויות המנויות בהגדרת "בעל שליטה" שבסעיף 32(9)(א). "בעל תפקיד" - מנהל פעיל, שותף או בעל שליטה. (ה) על גביית סכומים לפי סעיף זה תחול פקודת המסים (גביה). (ו) על החלטה לגבות חוב מס לפי סעיף זה ניתן להשיג לפני המנהל תוך 21 ימים מיום שנמסרה הודעה עליה. על החלטת המנהל לפי סעיף קטן זה ניתן לערער לפני בית המשפט המחוזי, בתוך 30 ימים מיום שנמסרה ההחלטה." (ההדגשות אינן במקור - נ.נ.). דיון והכרעה בנסיבות ההליך בפניי, לאחר עיון בכתבי הטענות שהוגשו, בזיקה לבקשת המבקשים, באתי לכלל דעה כי נכון ומוצדק להתיר פרסום של פסק הדין, ללא כל מגבלה. יודגש כי סעיף 154(ג), עפ"י נוסחו, חל אך על ערעורים המוגשים לפי פרק שני לחלק ט' של הפקודה העוסק בערעור על שומת הכנסה , בו בזמן שההליך דנן הינו ערעור לפי חלק ו' לפקודה שעניינו ערעור על גובה חוב מס, בזיקה להליכי גבייה. על פי לשון החוק, בנדון אין תחולה להוראת סעיף 154(ג). להבנתי, אם חפץ היה המחוקק כי ערעורים והשגות על פי סעיף 119א' (ו), יישמעו אף הם בדלתיים סגורות, הוא היה צריך להורות כך במפורש, כפי שנעשה הדבר במסגרת סעיף 154 (ג) לפקודה. לא זו אף זו אלא, שהמחוקק ראה לנכון להגביל מפורשות את סגירת הדלתיים אך לערעורים הנזכרים בפרק השני לחלק ט' לפקודה ולא הרחיב תחולת ההוראה לערעורים אחרים הנמנים בפקודה. יתרה מכך, נראה כי אף התכלית החקיקתית העומדת בסעיף 154 (ג) לפקודת מס הכנסה אינה מתקיימת במקרה דנן. כנזכר לעיל, תכלית ההוראה אינה בהגנה על אינטרס פרטי של נישומים, אלא על אינטרס הציבור. לדעתי, אין מקום כלל לפירוש מרחיב, המעדיף פרטיותו של נישום, על פני פרטיותו של כל מתדיין אחר. ניתן בהחלט לומר כי נקודת המוצא של המחוקק בהוראה זו, היתה להבטיח גביית מס אמת ועל כן, נוצר הצורך לאפשר לנישום למסור מידע מלא על עסקו והכנסותיו, מבלי לחשוש לגילוי סודות מסחריים. בהליך העיקרי שנדון בפניי ובו ניתן פסק הדין, ראיתי לנכון לדחות את השגות המשיבים על החלטת הרשות המנהלית שנתקבלה בהתאם לסעיף 119א' לפקודת מס הכנסה ולפיה, פקיד שומה דרש מאת המשיבים את המס שחבה בו חברת רב אור. ניתן בהחלט לומר כי הוראתו של סעיף 119א' לפקודה הינה בבחינת הוראת גבייה ספציפית, העומדת לצד הוראות פקודת המסים (גביה), כאשר המחוקק ראה לנכון להקנות לרשות המסים את הסמכות האמורה, זאת על מנת למנוע אפשרות שהחייב במס, יפעל להעביר את נכסיו לצדדים שלישיים ובכך לסכל את אפשרות גורמי האכיפה לשים ידם על נכסים אלו כאמצעי לתשלום חובות המס. בנדון דידן, המשיבים לא הכחישו קיומו של חוב מס לחובת חברה שלישית (חברת רב אור) ולא הכחישו, כי על פני תקופות מסוימות, הם משכו כספים מחשבונות רב אור, אלא שטענתם אין המדובר בהעברה ללא תמורה, אלא בהלוואה. במסגרת פסק הדין קבעתי, כי המבקשים עמדו בנטל להוכחת התנאים להפעלת אמצעי האכיפה כמפורט בסעיף 119 א וכי לא עלה בידי המשיבים להוכיח, כי העברת הכספים הנטענת היתה בגדר הלוואה שהם התחייבו או מחוייבים להחזירה בעתיד לקופת החברה, החייבת במס. איני רואה מהו האינטרס המיוחד למשיבים שעשוי להיפגע באם פסק הדין יפורסם, כשם שאיני סבורה, כי יש בפרסום זה, משום חשיפה של סודות מסחריים או פגיעה אחרת בקניין רוחני של המשיבים, אם בכלל. אין גם לומר שמתקיימים בנדון החריגים האחרים לעקרון פומביות הדיון. המשיבים הם שבחרו בהליך הערעור להישמע בטענה, כי אין בידם נכסים של חברת רב אור. משנדחתה טענה זו, ואף נקבע כי המשיבים מחזיקים ברכוש השייך לחברת רב אור, יש לחשוש שמא התנגדותם של המשיבים לחשיפת פסק הדין לא נועדה אלא, כדי למנוע מנושי חברת רב אור לנסות ולשים יד על רכושה וזכויותיה, המוחזקים כאמור בידי המשיבים. אינני סבורה כי יש יסוד לטענת המשיבים כי בקשת המבקשים מלמדת על חוסר תום לב מצידם או על קיומם של שיקולים זרים. לדעתי, המבקשים זכאים לדרוש כי עקרון הפומביות הדיון , הוא זה שישלוט בכיפה, במיוחד באין תכלית של ממש לאסור הפרסום. במצב דברים זה, יש בהחלט מקום לחשוש כי הותרת צו אסור הפרסום, תסייע בידי המשיבים להמשיך ולהבריח רכוש של החברה החייבת ואף לנסות ולמלטו מאימת נושי החברה. ניתן וצריך לומר כי עקרון פומביות הדיון נהנה ממעמד בכורה בגדר "זכות עילאית (ראה ע"א 2800/97 בעניין ליפסון וכן בג"צ 73/53, 87 חברת "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז' 871, עמ' 878) ועל כן, כל פגיעה או מגבלה ביחס לזכות זו, ראוי כי תיקבע בלשון מפורשת ולא משתמעת, ורק במקום בו מתקיימת תכלית מבוססת, העשויה להצדיק מגבלות וסייגים אלו. הואיל ובמקרה דנן לא מצאתי כי קיימת הוראה, אפילו משתמעת, המכוונת להגביל את זכות הציבור לדעת על ההליך שהתברר בפניי, כולל פסק הדין שניתן במסגרתו, ראיתי לנכון להורות על הסרת הגבלה על פרסומו של פסק הדין ב-ע"מ 36166-07-11 , אשר ניתן על ידי ביום 4.11.13. בנסיבות העניין, ראיתי לנכון להימנע מלעשות צו להוצאות. דיון בדלתיים סגורותמיסיםמס הכנסה