חיוב בארנונה בגין חלקה היחסי בשטח החניון המערערת חויבה בשנת 2010 בגין חלקה היחסי בשטח החניון לפי חישוב של 151 מ"ר. לטענת המערערת חיוב זה נעשה שלא כדין נוכח העובדה כי הסכם השכירות עליו חתמה מול חברת הניהול, המפעילה את המתחם, קבע כי עליה לשאת בתשלום ארנונה בגין שטח מושכר ובגין חלקה היחסי בשטחים המשותפים, אולם, שטח החניון איננו כלול בהגדרת השטחים המשותפים. לטענתה, המחזיק בשטח המתחם בידו הכוח להחליט אלו שטחים יישארו בחזקתו ואלו שטחים יושכרו לאחרים ועל מי מהשוכרים יוטל החיוב בגין השטח המשותף וכי כל שטח שלא הושכר או הועבר, יישאר בחזקת הבעלים אשר נחשב כמחזיק בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס והוא זה שחייב בתשלום הארנונה. בעניין זה הפנתה המערערת לסעיף 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות, התשנ"ג - 1992). לטענת המערערת, אמנם חזקה בשטחים משותפים נקבעת על פי מבחן הזיקה לשטח ואולם, לטענתה, בעלי הנכס רשאים להתנות חזקה זו בהסכם השכירות באופן שהשוכר יחזיק אחוז מסוים מהשטחים המשותפים או בכלל לא במובן זה שהסכם השכירות לא יכול לקבוע העדר חובת תשלום מס, אך יכול לקבוע על מי תחול חובת התשלום במערך היחסים החוזי. לטענתה, המשיב אינו רשאי להתעלם ממערך חוזי זה. המערערת הצביעה על העובדה שעירית אילת, המחזיקה אף היא בנכס במבנה, תופסת מחצית משטח החניון, לכאורה בהסכמת חברת הניהול המפעילה את המתחם, באופן המלמד לכאורה כי חברת הניהול הינה בעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס ועל כן יש להשית עליה את חיובי הארנונה בגין שטח החניון. לחילופין, טענה המערערת כי נפלה טעות חישובית בחישוב חלקה היחסי בשטח החניון. לטענתה, שטח החיוב לשנת 2010 עמד על 151 מ"ר ואינו יכול לעלות על שטח זה. ובשנת 2011 מאחר וחלקה בכלל השטחים הבנויים עומד, לטענתה, על 8% בלבד, הרי שחלקה בשטח החניון עומד על 232.8 מ"ר ולא 256 מ"ר כפי שנטען על ידי המשיב, ומבלי לפגוע בטענותיה האחרות. בעניין זה טען המשיב כי המערערת לא הציגה את הסכם השכירות בינה לבין חברת הניהול, עליו מבקשת היא להסתמך בטענתה כי שטח החניה המשותף הוחרג מהשטח המושכר לה. עוד טען המשיב כי גודל חלקה היחסי של המערערת בשטח החניה המשותף, עומד על 233.32 מ"ר ועל כן מסכים הוא לקבל את ערעורה של המערערת בנקודה זו. לעניין חיוב המערערת בגין חלקה היחסי בשטח החניה המשותף סבורה אנוכי כי דין הערעור להידחות. החיובים בארנונה מבוססים על דברי חקיקה וככל שהתגבשה מערכת הסכמית בין חברת הניהול של המבנה לבין המערערת בנוגע לשימוש בחניון, המדובר בהסכמה חוזית בין שני צדדים שאין בה כדי לחייב את המשיב כל עוד לא הוצג הסכם בפני המשיב המסדיר את האחריות או החבות לתשלום הארנונה על שטח החניון. כשם שבעל נכס חייב בתשלום ארנונה בגין הנכס, אולם, יהיה רשאי להעביר חבות זו כלפי הרשות המקומית למחזיק בפועל בנכס (שוכר), כנגד הצגת הסכם שכירות מתאים, המעיד על החזקת הנכס על ידי אחר, שאז החיובים בארנונה יושתו על המחזיק, כך גם במקרה דנן. ככל שטוענת המערערת כי גיבשה הסכמה בנדון עם בעל הזכויות בנכס, באופן המסיר מעליה חבות לשאת בתשלומי ארנונה בגין החזקה יחסית בחניון, היה עליה להמציא עותק מהסכם זה לידי המשיב על מנת שניתן יהיה לבחון טענתה העובדתית. בהעדר ראיה זו, נכון היה לחייב את המערערת בגין חלקה היחסי בשטח החניה המשותף. אשר לגודל חלקה היחסי של המערערת בשטח החניה המשותף, אין בנמצא ערר לגבי שנת 2010 והיא חויבה בגין שטח של 151 מ"ר. באותה שנה העיריה ייחסה לעצמה חזקה במחצית שטח החניה והמחצית הנותרת חולקה בין כל המחזיקים במתחם באופן יחסי לפי חלקם. חלוקה זו הביאה לתוצאה האמורה. בשנת 2011 שונה חיוב המערערת בגין שטח החניון ל - 256 מ"ר. שינוי זה נבע מהעובדה שנמנע מעירית אילת, כבעלת זכויות בנכס במבנה, מלהחזיק ב - 50% משטח החניה, כבעבר, ולכן נעשתה חלוקה מחדש של שטח החניה המשותף בין כל המחזיקים במבנה. יחד עם זאת, לאור הודעת המשיב, כי הוא מסכים לתיקון חישוב גודל חלקה היחסי של המערערת בשטח החניה המשותף, אני מקבלת את הערר בנקודה זו וקובעת כי החישוב ייעשה לפי שטח של 233.32 מ"ר. 6. סיווג שטח החניון - טענה המערערת, כי ככל שייקבע כי החניון מהווה שטח משותף וכי עליה לשאת בחיוב בגין חלקה היחסי בו, אזי לטענתה, יש לסווגו ולחייבו בהתאם לסיווג "חניון מקורה המשמש לחניית רכב בתשלום", כפי שמופיע בצו הארנונה של עירית אילת. בפועל, שטח החניון מסווג ומחויב על ידי העיריה בהתאם לסיווג "כל שטח בנוי אחר באזור 3" ואולם, לטענת המערערת, נוכח השימוש שנעשה בשטח זה, יש לסווגו ולחייבו בהתאם לסיווג "חניון מקורה המשמש לחניית רכב בתשלום". לטענתה, משלמים בעלי הנכסים במבנה דמי שכירות לחברת הניהול המפעילה את המתחם הכוללים את השימוש שנעשה על ידם ועל ידי לקוחותיהם בשטח החניון ולפיכך, אין מקום להבחנה בין חניה בתשלום כשהתשלום בגינה נעשה על ידי משתמשים מזדמנים לבין חניה בתשלום שנעשה על דרך של תשלום שנתי קבוע מראש. לטענתה, מקום שיש ספק בפרשנות הסיווג, יש לפרשו לטובתה מכוח ההלכות שנקבעו בשורה של פסקי דין לפיהן כאשר יש ספק בתכליתה של הוראת חוק השייכת לדיני המס, יש לפרש אותה באופן המקל על הנישום. מנגד, טען המשיב כי המונח "חניון" מכוון לחול על עסק המפעיל חניון בתשלום לציבור הרחב ולא על שטח חניה טפל הנלווה לשטח הנכס העיקרי, כגון חלקה היחסי של המערערת בשטח החניה המשותף. כך בתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות) התשס"ז - 2007 (כמו גם בתקנות ההסדרים). שם מוגדר חניון כ: "בין מקורה ובין שאינו מקורה, שהחניה בו נעשית תמורת תשלום". והכוונה לעסקים העוסקים במתן שירותי חניה. טען המשיב כי במקרה דנן המדובר בחניה שאינה פתוחה לציבור הרחב וכי מתחם החניה סגור במחסום ורק מי שברשותו שלט המאפשר פתיחת המחסום רשאי לחנות בחניה. לכן טען, כי אין המדובר בחניה הפתוחה לציבור הרחב ואינה עונה על ההגדרה של סיווג חניונים בתשלום. סבורה אני כי גם בנושא סיווג החניון אין להתערב בעמדת המשיב. אין לסווג שטחי חניה העומדים לרשות מחזיקים מסוימים בנכס, כחניון שהחניה נעשית תמורת תשלום, כי אם כשטח הנלווה לשטח העיקרי. אמנם, משולמת תמורה לחניה האמורה, אולם, אין בכך כדי ליתן מענה לכוונת המחוקק שכיוון בהגדרה "חניון" לעסק המפעיל חניון הנותן שירותי חניה בתשלום ללקוחות מזדמנים. (ראה דעת הרוב בע"א 8838/02 גולדהמר נ' עירית חיפה (ניתן ביום 9.8.04)) 7. בהינתן האמור לעיל, דין הערעור להידחות למעט התיקון שיעשה בחישוב גודל חלקה היחסי של המערערת בשטח החניה המשותף, שיעמוד על שטח של 233.32 מ"ר. בנסיבות דנן, סבורה אני כי אין לחייב בהוצאות הן לנוכח העובדה כי המערערת חזרה בה מטענתה בדבר חיוב המחסנים המוחזקים על ידה, עוד בטרם הוגשו הסיכומים והן לאור העובדה כי ערעורה התקל באופן חלקי בכל הנוגע לחישוב חלקה בשטח החניה. חניון (ארנונה)ארנונהחניון