עתירה מנהלית לאפשר גישה ללא הפרעה למקרקעין הידועים כחלק מחלקה 8 בגוש 4225 (להלן: "המקרקעין"). כן התבקש בית המשפט להצהיר, כי בהיעדר שינוי סטטוטורי יש לאפשר גישה סבירה ובלתי מופרעת מכביש מס' 44 (להלן: "דרך הגישה הישירה") ולחילופין כי על המשיבות או מי מהן להסדיר באופן סטטוטורי את הגישה מכביש מס' 44 (להלן: כביש 44) או כל גישה סבירה אחרת. כן התבקש בית המשפט להצהיר, כי עד להסדרתה לא תימנע מהעותרת או מי מטעמה גישה סבירה למקרקעין מכביש 44 או מהדרך הקיימת (להלן: "הדרך הקיימת"). ב. הצדדים המשיבה 1 החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (להלן: "מע"צ") הייתה הרשות המוסמכת, בזמנים הרלוונטיים לעתירה, על ידי מדינת ישראל לתכנן, לבצע ולתחזק כבישים. מע"צ היא אשר לטענת המערערת חסמה בשנת 2004 את דרך הגישה שהובילה לחלקתה של העותרת והיא המסרבת לפתוח את דרך השירות כמבוקש ע"י העותרת. משיבה 2 היא מדינת ישראל. המשיבה 3 היא הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז (להלן: "הוועדה המחוזית") מחוז מרכז שבתחומה נמצאים המקרקעין והיא המוסמכת לאשר תכניות כגון הסדרת דרך גישה למקרקעין. המשיבה 4 היא מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") שבתחומה עוברת - דרך הגישה נשוא העתירה - האמורה לקשר בין כביש 44 למקרקעין. המשיבה 5 הינה הוועדה המקומית לתכנון ובניה עמק לוד (להלן: "הוועדה המקומית"). המשיבה 6 היא המועצה האזורית עמק לוד. העותרת הינה בעלת זכויות במקרקעין. ג. העובדות הרלוונטיות למקרה שטח המקרקעין הינו כ-5,000 מ"ר הממוקמים בצמוד לכביש 44 בסמיכות לצומת צריפין ובית החולים "אסף הרופא". במהלך שנות השבעים למאה הקודמת, עקב תאונות דרכים רבות שאירעו בכביש 44, הורחב כביש 44 מ- 3 נתיבים ל- 4 נתיבים. כן הוקם גשר להולכי רגל המגשר בין תחנות התחבורה הציבורית לבין הבסיס הצבאי בצריפין. בשנת 1975 בוצעו הפקעות סמוך לחלקות 8-10 בגוש 4225 לטובת משרד הביטחון לצורך הרחבת בסיס צבאי הצמוד לחלקה 8. למרות ההפקעה הנרחבת הוחלט במשרד הביטחון שלא להפקיע את המקרקעין ולהשאירם בידי בעליהם. בחודש נובמבר 1979 נחתם בין בעלי המקרקעין והמדינה, לרבות העותרת, הסכם פשרה במסגרתו שולמו ע"י המדינה פיצויים בגין הפקעת המקרקעין (להלן: "הסכם הפשרה"). בשנות ה-90 המוקדמות הגישה העותרת תכנית מס' גז/6/342 (להלן: "התכנית") שמטרתה שינוי יעוד השטח החקלאי שהוקצה לה לצורך - מלאכה (נספח 3 לעתירה). במהלך קידום התכנית, בדיון להפקדה מיום 21.10.92, טען היזם מגיש התכנית, מר אריאל אפרתי כי ברצונו להקים בשטח המקרקעין מחסן ובית מלאכה למכשירי גז (תיקון ואחסון כיריים). בשנת 1994 אושרה תכנית גז/6/342, אשר מטרתה בסעיף 11 הוגדרה: "שינוי ייעוד: משטח חקלאי - למלאכה, תיקון תנורים, תיקון מיכלי-גז (ריקים ללא גז), ואחסון תנורים ומיכלי גז (ריקים)". יצוין כי טרם הקמת הגשר, שימש כביש 44 כציר להובלת מטענים חורגים, בין היתר גם בשל קיומם של בסיסים צבאיים באזור. לאור הצורך בהקמתו של הגשר להולכי הרגל, לא ניתן היה להעביר מטענים חורגים תחת הגשר. אי לכך הכשירה מע"צ דרך העוברת בצמוד לכביש 44, לפי תכנית ביצוע של מע"צ שמספרה כ/784/3985 לצורך העברת מטענים חורגים בלבד. מע"צ טענה, כי לפי תכנית הביצוע, בכל עת שהיה צורך להעביר מטענים חורגים באזור נשוא העתירה היו נציגי מע"צ פותחים בתיאום מראש את המעקה ומאפשרים את מעבר המטען החורג וסוגרים אותו מחדש. עבור בעלי המקרקעין שימשה דרך זו כדרך גישה ישירה למקרקעין - היישר מכביש 44. בשנת 2004 סגרה מע"צ את דרך הגישה הישירה עקב צורך ביטחוני, מפאת קרבת הדרך לטרמפיאדות ותחנות אוטובוס, עקב חשש מפיגועים. התוצאה היא שדרך הגישה הישירה לכביש 44 נחסמה, בעוד שהגישה למקרקעין המשיכה להיעשות בדרך הקיימת. העותרת פנתה למע"צ וגם לוועדה המחוזית ואף ניסתה ליזום תכנית (בשיתוף ובאמצעות הוועדה המקומית) לחדש את המעבר בדרך הגישה הישירה, אך מבוקשה לא נסתייע בידה. זאת, כיוון שמע"צ סירבה לכל תכנית שעניינה גישה ישירה למקרקעין מכביש 44, ואילו המינהל סרב לאפשר מעבר דרך מקרקעי המדינה. ביום 24.10.11 הגישה העותרת את העתירה המקורית בתיק דנן ורק לאחר מכן הגישה תכנית נקודתית על/12/342 (להלן: תכנית על/12/342) לוועדה המחוזית ובמסגרתה ביקשה ליצור דרך גישה מכביש 44 למקרקעין שבבעלותה. ביום 13.12.11 דחתה הוועדה המחוזית את תכנית על/12/342 שהוגשה על ידי העותרת ועניינה היה לפתוח את דרך גישה הישירה - מטעמים תכנוניים ומטעמי בטיחות. אין חולק כי העותרת לא הגישה כל ערעור התוקף החלטה זו - במישרין. ד. טענות העותרת העותרת טוענת, כי עסקינן במקרקעין שיועדו למלאכה, הוקמו בהן מבנים, הוצאו רישיונות עסק כמתחייב, וכן שולמו היטלי השבחה. לטענתה, משאושרה התכנית ברי, כי על המשיבות לאפשר, בכל עת, גישה סטטוטורית סבירה ובלתי מופרעת למקרקעין. במקום להכיר בחובתן זו, המשיבות 1-4 מתנערות ומגלגלות את האחריות האחת על השנייה וגם לפתחה של העותרת. אי לכך לא נותרה בידי העותרת ברירה אלא להגיש עתירה זו. ממשיכה העותרת וטוענת, כי הוועדה המקומית הכירה בזכותה של העותרת וניסתה לפעול בכוחה על מנת לאשר תכנית אשר תסדיר כניסה סטטוטורית הולמת למקרקעין. אך מפאת התעקשותן של המשיבות 1-4 הדבר לא הסתייע בידה. במקרה דנן, לטענת העותרת, הייתה גישה סטטוטורית מכביש 44 מכוח תכנית גז/342/ 6. העותרת מסיקה מסקנה זו מכך שהמקרקעין צמודים לדרך של כביש 44. כשאישרו מוסדות התכנון את התכנית, כוונתם הייתה שהכניסה תהיה מכביש 44, שהרי אם תאמר אחרת, יוצא כי אושר שטח שייעודו מלאכה ללא דרך גישה. לא זו אף זו, לגישת העותרת, בתכנית מסומנת בבירור דרך שירות בצמוד לחלקה כחלק מזכות דרך של כביש 44. ללמדך, שלמוסדות התכנון היה ברור שהגישה תהיה מכביש 44. לא זו בלבד שעסקינן בדרך שירות מסומנת, אלא שמדובר בדרך שהייתה קיימת בפועל עד שנחסמה בשנת 2004. מכל מקום, מאז שנת 2004 נסגרה הכניסה מכביש 44 והעותרת החלה בכניסה למקרקעין באמצעות הדרך הקיימת המתחברת לדרך הכניסה למחנה צה"ל, בסמוך לחיבור של אותה דרך לכביש 44. חשוב לציין כי במהלך הדיונים וביוזמת בית משפט זה ניסתה העותרת להגיע להסדר עם מע"צ על מנת לאפשר גישה בדרך סטטוטורית ואף שכרה לשם כך מתכנן כבישים, אשר הציע חלופות לגישה למקרקעין מכביש 44. אלא שמע"צ דחתה את כל החלופות שהוצעו, מבלי שהציעה חלופה ראויה אחרת - למגינת ליבה של העותרת. לא זו אף זו. טענת מע"צ לפיה לא ניתן לאפשר גישה ישירה מכביש 44 עומדת בסתירה לכף שלעסקים הרבים יש גישה ישירה מכביש 44 ומכביש 40 הסמוך, שהינו באותה קטגוריה כמו כביש 44. לדוגמה, מציינת העותרת את הכניסות והיציאות למתחמים הבאים: משתלת דנצינגר, תחנת סונול אזור, משתלת אריוביץ, משק דרור, חווה חקלאית ירדן, מרכז לוגיסטיקה ומסחר- אמישרגז, מרכז מכירות של חברת אלדן ועסקים רבים נוספים. עוד טוענת העותרת שמהתגובות שהוגשו ומהדיונים שהתקיימו בפני בית המשפט הסתבר כי, ככל הנראה, מע"צ לוטשת עיניה לאפשרות לפנות את המקרקעין, כולם או מקצתם, לצורך המחלף שעתיד לקום באזור. ברור לעותרת שהמשמעות של היעדר גישה סטטוטורית תהווה טיעון מצד מע"צ להפחתת סכום הפיצוי שיגיע, ככל שיגיע, לעותרת. העותרת גם שומרת על זכותה ליזום שינויים בתכניות התקפות, כבעלת עניין במקרקעין תוך שהיא מודעת כי כל שינוי כזה לא יהיה תקף, זולת אם יאושר כדין. דא עקא - המצב כיום מונע קידומה של כל תכנית. לפיכך מתבקש בית המשפט ליתן את הסעדים המפורטים ברישא של עתירה זו. ה. טענות מע"צ מע"צ טוענת, כי דין העתירה להידחות על הסף. שיהוי העותרת גרם למע"צ לנזק ראייתי היות שלא עלה בידה בשנים 2011 - 2012, ובחלוף שנים רבות ממועד סגירת המעקה הנטענת על ידי העותרת (משנת 2004), לאתר את כל המסמכים הרלוונטיים לפעולת הסגירה הנטענת ולתכנון הרלבנטי של כביש 44 (על כל השינויים שחלו בו), נכון לאותו מועד. יש גם לזכור כי בשנים 2004-2005 הפכה מע"צ מיחידת סמך לחברה ממשלתית בע"מ, כך שמטה החברה הועבר לאור יהודה, ומסמכים שונים אבדו במסגרת תהליך זה. לטענת מע"צ, העותרת מנסה להתעלם מהתכניות שהוכנו על ידה והוגשו לוועדה המחוזית או למע"צ, אולם נדחו כדין. העותרת מבקשת מבית משפט זה לחייב את הרשויות בקידום תכנית על מקרקעיה הפרטיים, וכל מטרתה הינה לשרת את צרכיה הפרטיים. כן נטען, כי העותרת איננה הבעלים של כל המקרקעין דנן, ולמעשה חלקה בזכות הבעלות הינו כ- 15% בלבד. לכן, לא ברור מה זכויות העותרת ומהי זכותה לטעון בקשר למקרקעין דנן. אף לא ברורה עמדתם של כל יתר הבעלים במקרקעין דנן ומדוע הם לא הצטרפו או צורפו לעתירה מתוקנת זו. דרך הגישה הישירה בה עוסקת העתירה דנן אינה "דרך שירות" כפי שניסתה לטעון העותרת, כי אם דרך שיועדה על ידי מע"צ לצורך מעבר מטענים חורגים בלבד. דרך זו לא הייתה מיועדת להוות דרך גישה או דרך שירות למתקני העותרת. אין חולק כי לעותרת יש דרך גישה מסודרת למקרקעיה והיא דרך הכניסה הקיימת לבסיס הצבאי הסמוך. לפיכך, טענות העותרת בדבר העדר גישה כביכול, לא ברורות, וגם לא נכונות. מע"צ נתנה הסכמתה בפני בימ"ש זה, לפנים משורת הדין, כי העותרת תמשיך לעשות בדרך הקיימת שימוש ללא הפרעה עד לתכנון מחדש של מחלף צריפין או כביש 44. אין בסיס לניסיונות העותרת להסתמך בטיעוניה כיום על תכנית גז/6/342. לתכנית מקומית זו לא צורף כל נספח תנועה, כך שתכנית זו אושרה על ידי המשיבות 3 ו-5 מבלי שניתנו במסגרתה פתרונות של דרכי גישה לעותרת. זאת ועוד, עיון בנסח הרישום שצורף על ידי העותרת מעלה כי העותרת מצויה בפירוק מרצון. אי לכך, רק למפרק העותרת ולו בלבד הסמכות לעתור בשמה של העותרת ואין בידיה של העותרת לנהל ההליך דנן בעצמה. בית המשפט יתבקש גם להורות לעותרת להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה של מע"צ. לחילופין, היה על העותרת לקדם תכנית אשר תפתור את בעיית הנגישות למקרקעין לאחר אישורה של תכנית גז/6/342 - אולם העותרת בחרה, בחוסר תום לב, לא לעשות דבר במשך 17 שנים ולהגיש תכניות אשר דנות בשאלת הנגישות רק לאחר הגשת העתירה המקורית ולאור התשובות שניתנו לה מצד מע"צ ואחרים. רק לאחר הגשת העתירה המקורית פנתה העותרת בתכנית על/12/342 ישירות לוועדה המחוזית ללא קבלת עמדתה של מע"צ. ואכן התכנית, שהוגשה על ידי העותרת ללא תיאום על בעלי הזכויות האחרים בקרקע נדחתה עניינית על ידי הוועדה המחוזית. זאת ועוד; ממילא העותרת לא הגישה כל ערעור או הליך משפטי התוקף את החלטת הוועדה המחוזית לדחות את התכנית המוצעת של העותרת מחודש 11/11, ולכן העותרת מושתקת ומנועה מלתקוף החלטה זו בעתירתה המתוקנת דנן ובכך לעקוף את הליכי התכנון והליכי הערעור הרגילים. כך שהעותרת מושתקת ומנועה מלקבל את הסעדים המבוקשים על ידה. פתיחתה כיום של דרך הגישה הישירה כאמור לצרכי העותרת, עלולה לגרום סיכונים תחבורתיים ובטיחותיים, ובפרט ככל שהדברים אינם מתואמים מול מע"צ או מול צה"ל. ו. טענות המשיבות 2-4 לעמדת המשיבות 2-4, דין העתירה, ככל שהיא מופנית כנגדן, להידחות על הסף. העתירה שבנדון לוקה בשיהוי ממושך של כ - 7 שנים לפחות. כעולה מהעתירה ההחלטה בגינה מוגשת העתירה הנדונה הינה סגירת דרך הגישה הישירה של מע"צ בשנת 2004. הודעה על סגירת הדרך ניתנה לעותרת לכל המאוחר ביום 21.10.04. משמוגשת העתירה (המקורית) בשנת 2011, היא לוקה בשיהוי ניכר. במקרה חמור יותר מדובר בשיהוי של עשרות שנים מעת החתימה על ההסכם עם המדינה בשנת 1975. על העותרת היה מוטל כבר בזמן שנמנעה ממנה גישה סטטוטורית למקרקעיה, לפנות ולהסדיר זאת בהסכם. לטענת המשיבות, העותרת הייתה מודעת בכל הזמנים הרלוונטיים לכך שהמקרקעין אותם היא קיבלה במסגרת ויתור ההפקעה של משרד הביטחון, הינם AS IS ואין היא זכאית לזכויות או פיצוי מעבר למה שניתן לה. הטענה כיום כי היא זכאית לדרך סטטוטורית - מהווה הפרה בוטה של הוראות ההסכם וניסיון לעשות עושר שלא במשפט. לעמדת המשיבות 2-4, לא זאת בלבד שהעתירה לוקה בשיהוי בלתי סביר, אלא גם שדינה להידחות על הסף גם מהטעם שהיא נעדרת כל עילה כנגדם. למעשה, קריאה מדוקדקת בעתירה מגלה כי העותרת אינה תוקפת אף החלטה או מעשה מינהלי של מי מהמשיבות 2-4 וכל כולה של העתירה מופנית כנגד מע"צ אשר סגרה את דרך הגישה הישירה בשנת 2004. בנוגע למינהל - הרי שכעולה מן העתירה - אין לעותרת כל טענה כנגד המינהל ולא מוזכרת כל החלטה מינהלית שניתנה על ידי המינהל שבגינה מוגשת העתירה. למעשה, כל שנכתב ביחס למינהל הינו "ממ"י סרב לאפשר מעבר דרך מקרקעי המדינה זולת כנגד הסדר כלכלי". ברור כי משפט זה אינו מגלה כל עילה לעתירה מינהלית. באשר לוועדה המחוזית, גם בעניין זה כלל לא ברור למקרא העתירה מהי העילה בגינה פונה העותרת או מהי ההחלטה או המעשה המנהלי עליהם מלינה העותרת. למעשה, כל שמציינת העותרת היא כי הועדה המחוזית היא זו שאישרה את תכנית גז/6/342 "תוך שהיא מתעלמת ממחויבותה לדאוג לכניסה סטטוטורית ראויה". נוכח האמור גם דין הועדה המחוזית להימחק מעתירה זו. בנוגע למדינה, נטען בסעיף 17 לעתירה המתוקנת, כי היא בעלת האחריות לדאוג לכניסות סטטוטוריות הולמות בכל חלקה. טענה זו לקויה, כיוון שמדינת ישראל אינה גוף מתכנן ואין היא אחראית למחדלי הועדות המקומיות או בעלי קרקעות. לו ביקשה העותרת להסדיר לה דרך סטטוטורית, הייתה צריכה לעשות כן במסגרת ההסדר משנת 1975. משלא עשתה כן, אין העותרת יכולה כיום לטעון כי הדבר נמצא תחת אחריותה של המדינה. יובהר, כי בתוכנית גז/6/342 אין סימון של גישה לחלקת העותרת. כמו כן, אין בתוכנית נספח תחבורתי. יתרה מזאת, סעיף 5 לתוכנית קובע באופן מפורש, כי התוכנית כוללת רק את השטחים המתוחמים בקו הכחול ו"דרך השירות" עליה מבוססת העתירה הנדונה אינה בתוך הקו הכחול ולכן אינה מהווה חלק מהתוכנית. העותרת טוענת כי לשטח המדובר, "כמו לכל מגרש בניה בישראל, יש לאפשר גישה סטטוטורית" ועל כן, כחלק מחובתו של "הריבון" על המשיבות לאפשר גישה סטטוטורית. לעמדת המדינה, טענות אלו אינן יכולות להתקבל משום שלמקרקעין לא הייתה מעולם דרך סטטוטורית. אף בהסכם הפשרה אליה הגיעה העותרת עם המדינה לא צוינה כל דרך סטטוטורית (ודוק- לו הייתה קיימת דרך כזו בוודאי שהייתה מאוזכרת בהסכם הפשרה הנוגע לגובה הפיצויים שתשלם המדינה באשר לקיומה של דרך סטטוטורית ישנה השלכה כלכלית). הנה כי כן, העותרת קיבלה את השטח ללא דרך סטטוטורית ואף חתמה על הסכם פשרה המסיים כל תביעה מכל סוג שהוא. משכך הם פני הדברים, ברי כי אינה יכולה להישמע, כעת, בטענה כי בדין זכאית היא לקביעת דרך סטטוטורית לשטח המדובר. העותרת טוענת כי משאושרה תוכנית גז/6/342 ומשניתן האישור לעותרת לפעול בשטח- הרי שקמה החובה לאפשר לה גם גישה סטטוטורית. לשון אחר, טוענת העותרת כי משאושר יעוד השטח כמלאכה הרי שכדי לאפשר מימוש ייעוד זה- הרי שחייבת להיות דרך סטטוטורית. המשיבות מבהירות בעניין זה, כי למעשה, העותרת הופכת את היוצרות ומנסה לאחוז את החבל בשני קצותיו. כמפורט לעיל, לפני שהוגשה תוכנית גז/6/342, הוגשה תוכנית גז/4/342 המבקשת להקים תחנת דלק בשטח, אולם- הועדה המחוזית לא אישרה תכנית זו- בשל היעדרה של גישה סטטוטורית. בהמשך, הוגשה תכנית גז/6/342, במתכונתה המקורית (שינוי ייעוד מחקלאות למלאכה) אך שוב- רשויות התכנון הבהירו כי לאור העובדה שהדרך היחידה הינה דרך שירות חירום ובהיעדר דרך סטטוטורית כדין, לא ניתן לאשר את התכנית במתכונת זו. על כן, דרשו רשויות התכנון לצמצם כמה שיותר את השימוש במקרקעין כך שמדובר יהיה בשימוש מצומצם יחסית אשר יוכל להתקיים גם בהיעדר דרך סטטוטורית ורק בהתבסס על דרך השירות האמורה. לכן, רשויות התכנון הורו לתקן את התכנית כך שייעוד השטח יהיה אך לתיקון ואחסנת בלוני גז ריקים, תוך הבהרה כי לא יתבצע מילוי במקום. אם כן, לא בכדי עמדו רשויות התכנון על תיקון התכנית ולא בכדי דרשו כי ייעוד השטח יהיה כה מפורט. ביודען, כי לשטח האמור אין דרך סטטוטורית וישנה רק דרך שירות לחירום, ביקשו רשויות התכנון לאשר רק שימוש מצומצם במקרקעין, ככל הנראה, על דרך השרות. ראו לעניין זה גם את דברי הועדה המחוזית בהחלטתה לדחות את תכנית על/12/342 מיום 13.12.11: "תכנית גז/6/342 נשוא המגרש אליו מבוקשת הדרך בתכנית זו, אושרה על סמך נגישות של דרך שירות ממערב..." 15. נוסיף כי גם אין מקום להתערבות בהחלטתה של הועדה המחוזית לדחות את תכנית על/12/342. כאמור, הועדה המחוזית דחתה תכנית זו מטעמים בטיחותיים וברי כי המדובר בהחלטה מקצועית-תכנונית סבירה. 16. יוער, כי המשיבות מצטרפות אף לעמדת מע"צ בשינויים המחויבים, כפי שהוגשה בכתב תשובתה. לאור האמור לעיל, דין העתירה להידחות על הסף ואף לגופה. כן יש לחייב את העותרת בהוצאות ושכ"ט עו"ד כדין. ז. טענות המשיבות 5ו-6 1. המשיבות טוענות, כי בלתי סביר הדבר שמגרש בעל זכויות סטטוטוריות ובעל היתר בנייה כדין יוותר ללא זכות להתחבר לדרך סטטוטורית. יחד עם זאת המשיבות מודעות לכך כי הסמכות לאישור תוכנית תחבורתית מסורה לידי הוועדה המחוזית וזאת לא אישרה את הגישה הישירה. בנוסף, הדרך החלופית המוצעת אינה ישימה שכן לפי מיטב ידיעת המשיבות, על גבי הדרך המסומנת נבנו בתים לא חוקיים וללא צווים שיפוטים אין ביכולת הוועדה לפנות את הנתיב. בכל זאת עמדת המשיבות הינה כי כל עוד קיימת אפשרות להשתמש במקרקעין יש לאפשר מוצא לכביש. ח. דיון והכרעה יש ממש בטענת המשיבות ולפיה יש לדחות עתירה זו על הסף בגין שיהוי. בפסיקה עוצבו שני מבחנים לקביעת קיומו של שיהוי: סובייקטיבי ואובייקטיבי. על-פי המבחן הסובייקטיבי, עומדת במוקד הדיון - התנהגותו של העותר. השאלה היא, אם העותר פעל בזריזות המתחייבת בנסיבות העניין ואם עתירתו אינה נגועה בהשתהות הנובעת מאשמתו. שאלה זו מחייבת, בין השאר, לבדוק מתי נודע לעותר על הפעולה המנהלית שאותה הוא בא לתקוף ואם פעולותיו מנקודת זמן זו ואילך אינן נגועות בהשתהות בלתי מוצדקת. במישור האובייקטיבי מתמקד בית המשפט בתוצאות האובייקטיביות של חלוף הזמן עד להגשת העתירה. לפי גישה זו, גם כאשר העותר פונה לבית המשפט מיד כשנגלית לו עילת העתירה, ייתכן שעתירתו תהא נגועה בשיהוי (ראו: בג"צ 5018/91 גדות תעשיות פטרוכימיה בע"מ ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', וכן בג"צ מס' 2632/94 דגניה א', אגודה חקלאית שיתופית בעמ ו-82 אח' נ' שר החקלאות, ניתן ביום 2.7.96). אמת המידה בקשר לשיהוי הותוותה על-ידי כב' השופט זמיר אשר פסק, כי : "השיהוי האובייקטיבי קיים כאשר מרוץ הזמן, עד הגשת העתירה, אפילו לא נגרם באשמת העותר, גרם לשינוי המצב באופן שקבלת העתירה באותו מועד תגרום נזק, שהיה נמנע לו הוגשה העתירה במועד הראוי..." (בג"צ 2285/93 נחום נ' ראש עיריית פתח תקווה, פד"י מח(5) 630). 3. בבירור עובדות המקרה שלפני, הוכח, כי העותרת השתהתה שיהוי ניכר - של לפחות כ- 6 שנים תמימות - בהתנהלותה מול המשיבות. דרך הגישה למתקניה נסגרה ע"י מע"צ עוד בשנת 2004 וכבר בשלהי 2004 צריכה הייתה לדעת בוודאות כי דרך הגישה נסגרה. שכן, במסגרת מכתב מר ויקטור מוקי ממע"צ לעותרת מיום 21.10.04, (נספח 11 לעתירה המתוקנת) הודע לעותרת במפורש: כי "מע"צ על פי סמכותה סגרה את הדרך במעקה מסוג w ואין צורך להודיע על זה לאף גורם" וכן כי "בכל מקרה "לאור האמור לעיל, מע"צ לא תשנה את המצב, דהיינו הדרך העוקפת תהיה סגורה". זאת ועוד, העותרת פנתה למע"צ מספר פעמים בנושא זה בשנת 2004 ועוד מכתב אחד למע"צ בחודש 3/05 והנה לאחר קבלת התשובה ב"כ מע"צ מיום 9.6.05 (ראו נספחים 9-13 לעתירה מנהלית) הסתיימה חלופת המכתבים, העותרת זנחה את טענותיה ולא פנתה למע"צ בעניין זה יותר מ-5.5 שנים. 4. בעקבות השיהוי, יש להניח, כי מע"צ שינתה מצבה לרעה. זאת שכן יש ממש בטענתה לפיה שיהוי העותרת גרם לה לנזק ראייתי מקום שלא עלה בידה בשנים 2011 - 2012, ובחלוף שנים רבות ממועד סגירת המעקה הנטענת על ידי העותרת (משנת 2004), לאתר את כל המסמכים הרלוונטיים לפעולת הסגירה הנטענת ולתכנון הרלבנטי של כביש 44. בעניינה של מע"צ, יש גם להתחשב בכך, כי בשנים 2005-2004 הפכה מיחידת סמך לחברה ממשלתית בע"מ, כך שמטה החברה הועבר לאור יהודה, וסביר להניח שמסמכים שונים אבדו במסגרת תהליך זה. 5. הנה כי כן, ברור שהעתירה דנן לא הוגשה בתוך 45 יום מן המועד הרלבנטי (תשובת מע"צ לעותרת בעניין דנן הינה מיום 21.10.04 ותשובה נוספת של ב"כ מע"צ ניתנה ביום 9.6.05 (נספחים 11 ו - 13 לעתירה המתוקנת)), כך שגם ממועד זה חלפו למעלה מ- 45 יום עד להגשת עתירה זו. חשוב לציין בהקשר זה, כי תקנה 3(ב) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סידרי דין) התשס"א-2000 אמורה להיות מוגשת לבית-המשפט לעניינים מינהליים "... בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה, או מיום שנודע לעותר עליה, לפיה מוקדם". טענת העותרת לפיה מדובר באחד ה"תיקים (ש)הם כמו יין, ככל שהשנים חולפות, עוצמת העתירה גדלה" יכולה ליתן הסבר - אך לא צידוק ראוי לשמו - מדוע העותר לא פעל בזריזות המתחייבת בנסיבות העניין. אשר על כן יש לקבוע, כי עתירתו נגועה בהשתהות הנובעת מאשמתו. 6. יצוין כי טענותיה המקדמיות של מע"צ כאמור, לרבות בעניין השיהוי, הועלו גם במסגרת תגובתה לעתירה המקורית שהוגשה על ידי העותרת. אולם, העותרת לא טרחה להשיב לטענת השיהוי הנ"ל במסגרת העתירה המתוקנת. ברי כי אין לעותרת מענה הולם לטענותיה המקדמיות של מע"צ ואף מסיבה זו יש לסלק העתירה המתוקנת על הסף. 7. בגדר סיכום לטענת השיהוי אני סבור כי יש ממש בטענה זו וכי העותרת לא השכילה לסתור טענה זו. דין ערעור העותרת להידחות רק מטענה זו בלבד. למעלה מן הצורך דין הערעור להידחות אף לגופו של עניין ועל כך אפרט להלן. 8. אכן, אף לעיצומו של עניין - אין מקום להתערבות בהחלטתה של הועדה המחוזית לדחות את תכנית על/12/342. בעקבות הדיון בבית משפט זה הגיע העניין לטיפולה של הוועדה המחוזית. ביום 13.12.11 דחתה הועדה המחוזית את תכנית על/12/342 מטעמים תכנוניים ומטעמי בטיחות ונימקה החלטתה כדלקמן: "התכנית מציעה נגישות חלופית חדשה לחלקה 8 באופן נקודתי ומצומצם. חיבור הדרך המוצעת לצומת קיימת על דרך מס' 44 אינו עומד בקריטריונים בטיחותיים, שכן מרחק הצומת החדש המוצע מציר דרך 44 הוא כ-25 מ' בלבד. מרחק זה איננו בטיחותי ע"פ תקני משרד התחבורה. דרך מס' 44 הינה דרך ראשית במדרג הדרכים הארצי. הוועדה סבורה כי חיבור כמבוקש בתכנית זו חייב להיבחן במסגרת תכנון הדרך ולא במסגרת תכנון מגרש בודד." 9. הועדה המחוזית דחתה את התכנית מטעמים עניניים ואני סבור, כי המדובר בהחלטה מקצועית-תכנונית סבירה. מה עוד, שבמישור המשפטי, העותרת לא יצאה חוצץ כנגדה. העותרת לא הגישה כל ערעור ואף לא יזמה הליך משפטי התוקף את החלטת הוועדה המחוזית לדחות את התכנית המוצעת של העותרת מחודש 11/11. לכן, העותרת מושתקת ומנועה מלתקוף החלטה זו בעתירתה המתוקנת דנן ובכך לעקוף את הליכי התכנון והליכי הערעור שהותווה בדין. 10. לא זו אף זאת; הלכה היא כי בית המשפט לעניינים מנהליים אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם המקצועיות של מוסדות התכנון ואינו שם את שיקול דעתו תחת שיקול דעתם של מוסדות התכנון. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט מ' חשין בבג"צ 2920/94 אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, פד"י נ (3) 441 בעמ' 446: "לעניין זה נזכור, בראש ובראשונה, כי אין אנו יושבים לדין כטריבונל עליון לתכנון. הסמכות לתכנון הופקדה בידיהם של גופי התכנון המנויים בחוק, ובמרחב שיקול הדעת הניתן להם, ועל יסוד הנחה שפועלים הם בתום לב ובמידה ראויה של סבירות, רשאים ומוסמכים הם אותם גופים לנוע כרצונם ועל פי שיקול דעתם. אנו, כבית משפט, לא נתערב בפעילותם של גופי התכנון אלא אם תמצא בה סירכה מאלו סירכות המצדיקות התערבותנו, כעשייה שלא כחוק, שלא בסמכות, שלא בתום לב או שלא בסבירות ראויה." 11. למרות האמור לעיל, ולפנים משורת הדין, הוריתי במסגרת דיון שנערך בפני ביום 29.12.11 בעניין דנא, כי העותרת תעביר לבחינת מע"צ, באמצעות אנשי מקצוע מטעמה - תכנית רעיונית לגבי ייעודם של המקרקעין בבעלותה "באופן שתתאפשר כניסה לחלקה 8 מכביש 44, ככל שהדבר ניתן". ביום 17.1.12 נפגשו מתכנני העותרת אדריכל מודי אבירם וגבי שויער עם מר שלמה גולדשטיין מטעם מע"צ. במועד זה הוצגו בפני מע"צ ע"י העותרת שתי חלופות: האחת גישה לאגף המזרחי של המקרקעין והאחרת גישה לאגף המערבי של המקרקעין, והכל באמצעות גישה ישירה מכביש 44. 12. במסגרת בחינת החלופות, הועברו התכניות לבדיקתו של מר רן שמל, יועץ לענייני תחבורה - מטעם מע"צ - (להלן: "יועץ התחבורה שמל") כדי שיגיש חוות דעת מקצועית. ביום 12.2.12 הגיש יועץ התחבורה שמל, את חוות דעתו (נספח ד' לתגובה לעתירה המתוקנת) ובגדרה, קבע כי החלופה שהציעה נגישות לאגף המערבי שהוצעה על ידי העותרת - סותרת את תכנית גז/624 (בתוקף משנת 1959) וחלופת הנגישות לאגף המזרחי של המקרקעין שהוצעה - אינה נגזרת או נתמכת בתכנית כלשהי. על כן ברור, כי לא ניתן היה לאשר את הצעות העותרת, שכן תכניותיה אינן תואמות את המצב התכנוני והחוקי הקיים. 13. אין אף לקבל את טענת העותרת לפיה, בשומת היטל ההשבחה (להלן: השומה) , צוין כי הגישה לנכס הינה "בפניה מהכביש הראשי" ויש לראות בכך תימוכין לטענותיה. בגדר טענה זו הפנתה העותרת לשומה אשר הוצאה בהתאם להזמנה של המשיבה 5 לצורך הערכת ההשבחה בגין אישור תכנית מס' גז/6/342. ואולם עיון בשומה מעלה חִישׁ קַל, כי הציטוט אותו אזכרה העותרת נותק מהקשרו והמשפט בכללותו הינו כדלקמן: "הגישה לנכס בדרך שירות אליה מגיעים בפניה מהכביש הראשי". הנה כי כן, ניתן לפרש את התיבה האמורה, כי בגישה למקרקעין נשוא העתירה ניתן להגיע בדרך הקיימת, שהיא דרך שירות שאליה מגיעים בפניה מהכביש הראשי וכי אין עסקינן בדרך הגישה הישירה, דהיינו דרך כביש 44. 14. מכל מקום, לא נמצאו כל תימוכין לטענת העותרת, כי דרך הגישה הישירה שסגרה מע"צ הינה דרך סטטוטורית מכח תכנית גז/6/342. להלן טעמי לקביעה זו: ראשית, ייאמר, שעיון בנספחי תכנית גז/6/342 מעלה, כי לתכנית לא צורף נספח תחבורתי המציין את דרכי הגישה למקרקעין. לפיכך, התוכנית עוסקת במקרקעין הנמצאים בצמוד לדרך 44, אך ברור שהתכנית אינה עוסקת בגישה לכביש 44. שנית, סעיף 5 לתוכנית קובע באופן מפורש, כי התוכנית כוללת רק את השטחים המתוחמים בקו הכחול. דרך הגישה עליה מבוססת העתירה הנדונה אינה עוברת בתוך הקו הכחול ולכן אינה מהווה חלק מהתוכנית. שלישית, אין ממש בטענת העותרת כי יש לאפשר למקרקעין שברשותה, "כמו לכל מגרש בניה בישראל, .... גישה סטטוטורית" ועל כן, כחלק מחובתו של "הריבון" על המשיבות לאפשר גישה סטטוטורית למקרקעין. מדינת ישראל באופן כללי אינה אמונה על תכנון דרכים. לו ביקשה העותרת להסדיר עבור המקרקעין דרך סטטוטורית, הייתה צריכה לעשות כן במסגרת תוכנית בניין מתאימה באחריותה של הוועדה המחוזית. רביעית, במסמך החזרה מההפקעה מיום 18.3.80 שבו חתום שר האוצר דאז מר יגאל הורוביץ המנוח אין כל אזכור לדרך סטטוטורית לשטח המוחזר ורק מצוין כי תוחזר "קרקע בשטח כולל של 5 דונם המהווה חלק מחלקה 8 בגוש 4225" (ראו למשל, נספח א' לתגובה מקדמית לעתירה של משיבות 2-4) . חמישית, יודגש כי בגדר השומה הנ"ל לא צוין שמדובר בדרך מאושרת סטטוטורית. השומה אף לא הצביעה על כל זכות חוקית מכוחה זכאית העותרת לעשות שימוש בדרך כאמור. גם אם הייתה לעותרת גישה למקרקעין מכביש 44 עד לחסימתה בשנת 2004 לא היה בכך כדי להקנות זכות חוקית כלשהי לעותרת. לבסוף, גם בהסכם הפשרה אליה הגיעה העותרת או חליפיה עם המדינה לא צוינה כל דרך סטטוטורית המובילה למקרקעין. כמו כן, לא מן המותר לציין כי בסעיף 10 להסכם הפשרה נאמר מפורשות כי "הצדדים מודיעים כי עם ביצוע הסכם פשרה זה מסתיימות כל תביעות הצדדים מכל מין וסוג כלשהו". 15. בנוסף על כל האמור, יש להדגיש, כי לעותרת יש דרך גישה מסודרת למקרקעיה, כפי שהעותרת עצמה הודתה בעתירתה הראשונה ואף חזרה על כך בס' 27 לעתירה המתוקנת: והיא הדרך הקיימת. לפיכך, טענות העותרת בדבר העדר גישה כביכול, לא ברורות, וגם על פניהן לא נכונות. יתר על כן, אין חולק כי מע"צ הביעה הסכמתה בפני בימ"ש זה, לפנים משורת הדין, כי אין מניעה שהעותרת תמשיך לעשות בדרך הקיימת שימוש ללא הפרעה עד לתכנון מחדש של מחלף צריפין או כביש 44 . 16. נטען על ידי המשיבות כי עיון בנסח הרישום שצורף על ידי העותרת כנספח לעתירה המתוקנת, מעלה כי העותרת מצויה בפירוק מרצון, ועל כן רק מפרק העותרת מוסמך על פי חוק להגיש העתירה הנ"ל. משכך נבדק העניין ע"י ב"כ העותרת ומנסח רישום עדכני מיום 31.10.13 מסתבר כי בלשכת רישום המקרקעין תוקן הרישום, כך שנמחקה ההערה האומרת כי העותרת נמצאת בפירוק מרצון. די בכך - ומבלי לקבוע מסמרות בעניין - כדי לדחות טענה בעניין זה שהועלתה על ידי המשיבות. 17. כמו כן, לא מצאתי ממש בטענת המשיבות לפיה העותרת איננה הבעלים של כל המקרקעין דנן, ומשכך לא ברור מה זכויות העותרת ומהי זכותה לטעון בקשר למקרקעין דנן. במענה לבקשת הבהרה טענה העותרת כי על פי נסח הרישום העדכני שהוגש לבית המשפט כל הזכויות בחלקה 8, למעט אלו שהופקעו על ידי מדינת ישראל שייכות לעותרת. לפי גרסתה של העותרת בשנת 1975 הפקיעה מדינת ישראל את מלוא שטח החלקה ובשנת 1980 הושבו לחיה טפר, רונית אמיר רודנר דן ולעותרת 5,000 מ"ר מתוך חלקה 8 הנ"ל. בשנת 1979 , כחלק מההליכים לביטול ההפקעה חתמו טפר, אמיר ורודנר על הסכם עם העותרת המסדיר את חלוקת הזכויות בשטח שהוחזר בעקבות ביטול ההפקעה. ההסכם קיבל תוקף של פסק דין ביום .29.11.79 ובמסגרתו זכויותיהם של חיה טפר, אמיר רונית ורודנר דן הוקנו לעותרת בהתאם להסכם. מכאן - ומבלי לקבוע מסמרות בעניין - נדחית טענת המשיבות בעניין זה. 18. הנה כי כן, דין העתירה להידחות הן על הסף והן לגופם של דברים. העתירה דנן הוגשה בחודש ינואר 2011 מתוך מחאה על סגירת דרך הגישה הישירה בשנת 2005. מדובר בשיהוי ניכר הרבה מעבר לזמן שמתיר החוק והוא 45 יום. די בקביעת שיהוי כדי לדחות את העתירה. ואולם מעבר לצורך נדחתה העתירה גם לגופו של עניין. בהקשר זה יש לייחס חשיבות רבה להחלטתה של הוועדה המחוזית אשר דנה בבקשת העותר בעניין הנדון ודחתה אותה מטעמים בטיחותיים ותכנוניים סבירים ובראשם קרבת המקרקעין לצומת וחוסר ההיגיון בתכנון דרך גישה ספורדית תוך התעלמות מהצורך בתכנון כולל הן של כביש 44 והן של מחלף מתוכנן באזור הצומת כיום. לא זו אף זאת; העותרת לא השכילה להוכיח כי דרך הגישה הישירה שסגרה מע"צ הינה דרך סטטוטורית מכח תכנית גז/6/342 וזאת על פי אינדיקציות רבות שפורטו לעיל בגדר סעיף 14 לעיל. מעל לכל אלה, לא ניתן להתעלם, כי לעותרת יש דרך גישה מסודרת למקרקעיה - היא הדרך הקיימת - כפי שהעותרת עצמה הודתה בעתירתה הראשונה ואף חזרה על כך בס' 27 לעתירה המתוקנת. לפיכך, טענות העותרת בדבר העדר גישה כביכול, חוטאות לאמת, במיוחד על רקע העובדה כי מע"צ הביעה הסכמתה בפני בימ"ש זה, כי אין מניעה שהעותרת תמשיך לעשות בדרך הקיימת שימוש ללא הפרעה, עד לתכנון מחדש של מחלף צריפין ו/או כביש 44 . העתירה נדחית אפוא. העותרת תשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 10,000 ₪ למשיבה (מע"צ)1; 10,000 ₪ למשיבות 2-4 (מדינת ישראל, הועדה המקומית ומינהל מקרקעי ישראל) ; באשר להוצאות ושכ"ט שבין העותרת למשיבים 5-6 כל צד ישא בהוצאותיו. מקרקעיןעתירה מנהלית