מדיניות אי ההרחקה הנוהגת באשר ליוצאי אריתראה 2. העותרת הסתננה לישראל בחודש מאי 2010. מהראיונות שנערכו לעותרת עולה, כי על פי גרסתה העותרת נולדה באריתראה ובגיל צעיר מאוד עקרה עם משפחתה לאתיופיה. העותרת דוברת את השפה האמהרית ואינה דוברת טיגרינית. כמו כן, העותרת אינה יודעת דבר על אריתראה ומרכז חייה היה כל שנותיה באתיופיה. 3. עיקר המחלוקת בעתירה זו הוא בדבר נתינותה של העותרת. לצורך זה, ולצורך קביעת יעד פוטנציאלי להרחקת העותרת, עושה המשיב, בדרך כלל, שימוש במבחן מירב הזיקות. לצורך זה, ערך המשיב ראיונות לעותרת ולאחר מכן קבע, כי מירב הזיקות שלה הן לאתיופיה. יובהר, כי אין בהכרח זהות בין המדינה אליה יש לעותרת את מירב הזיקות לבין מדינת אזרחותה האמיתית. כאשר לא קיימת זהות כזו, המשמעות היא שניתן להרחיק את העותרת לאותה מדינה אליה יש לה את מירב הזיקות, בכפוף לפסיקה הרחבה של בית המשפט העליון ולתנאים שנקבעו, בין השאר, בהלכת אלטאי. העותרת תוקפת את קביעת המשיב, ולטענתה קביעת המשיב בדבר מירב הזיקות שלה אינה סבירה וכי היא, העותרת, הוכיחה כי מירב הזיקות שלה הן לאריתראה, שאזרחיה נהנים בישראל ממדיניות אי ההרחקה. לצורך הכרעה בשאלה האם החלטת המשיב בדבר מירב הזיקות של העותרת היא סבירה, יש תחילה לקבוע את אמות המידה שעל המשיב לעשות בהן שימוש לצורך קביעת מירב הזיקות של העותרת. כלומר, יש לבחון את רמת ההוכחה הנדרשת מן העותרת ומאחרים שכמותה, לצורך הוכחת נתינותה או מירב הזיקות שלה למדינה לה היא טוענת. בעניין זה תיתכנה שלוש אפשרויות: א. על העותרת להוכיח את זיקתה למדינה לה היא טוענת, ברמה המקובלת במשפט הפלילי, כלומר מעבר לכל ספק סביר. ב. על העותרת להוכיח את זיקתה למדינה לה היא טוענת, ברמה המקובלת במשפט האזרחי, כלומר במאזן ההסתברויות. ג. על העותרת להוכיח את זיקתה למדינה לה היא טוענת, ברמה המקובלת בדיני הפליטים, כפי שנקבע בפסיקה זרה אליה הפנה ב"כ העותרת, כלומר ברמה הנמוכה מזו המקובלת במשפט האזרחי, ויש האומרים ברמה העולה עד כדי 10%. ראשית, אני סבור שרמת ההוכחה הנדרשת בענייננו אינה יכולה להיות דומה לרמה הנדרשת בדיני הפליטים. כאשר בפליט עסקינן, הרי שעליו להוכיח, על פי דרישות האמנה, לא רק את נתינותו אלא גם את עצם הרדיפה, מקור הרדיפה, חוסר האפשרות להיעזר בשלטונות המקומיים ועוד כהנה וכהנה מרכיבים הנזכרים באמנת הפליטים. מטבע הדברים, שאדם הנמלט ממולדתו כפליט אינו טורח לאסוף ראיות לכל אותם עניינים הנזכרים באמנת הפליטים, ולכן מצבו שונה ממי שעוזב את מולדתו מחמת מצוקתו ורצונו לשפר את איכות חייו, אך אינו בהכרח פליט. אדם כזה, לאור מדיניות אי ההרחקה הנוהגת בישראל, צריך להוכיח רק את נתינותו, עניין הניתן להוכחה על נקלה באמצעות מסמכים רשמיים של אותה מדינה כמו תעודת זהות, דרכון וכיוצא באלה. לפיכך, מידת ההוכחה הנדרשת ממנו אינה יכולה להיות כמו זו הנהוגה בדיני הפליטים. באופן דומה, לא ניתן להחיל על עניין זה את מידת ההוכחה הנוהגת במשפט הפלילי. לא יהיה זה סביר לחייב אדם העוזב את מדינתו בשל מצוקה, או אפילו בשל חשש לחייו או לחירותו, להמציא תמיד ראיות חותכות המלמדות מעבר לכל ספק סביר שהוא אכן נתין של אותה מדינה. יש לזכור שבדרך כלל מדובר באנשים חסרי השכלה, הבאים בדרך כלל מאזורים כפריים המרוחקים ממרכזי השלטון, ואשר בחלק מן המקרים לא נשאו מעולם כל תעודה רשמית של מדינתם. מאחר ואנו עוסקים במשפט המנהלי, אשר בדרך כלל בודק את סבירות ההחלטה המנהלית, אני סבור שגם המשיב, בשעה שהוא בוחן את מירב הזיקות של העותרת ושל הדומים לה למדינות הנטענות על ידם, צריך לדרוש רמת הוכחה כזו, אשר לפיה על המבקש להוכיח את נתינותו, להראות כי סביר יותר להניח שנתינותו היא זו הנטענת על ידו ולא כל נתינות אחרת. כלומר, מידת ההוכחה בה העותרת ושכמותה צריכים לעמוד כדי להוכיח את נתינותם או את מירב זיקותיהם למדינה מסוימת, היא זו המקובלת במשפט האזרחי - מאזן ההסתברויות. לעותרת ולשכמותה נערכו ראיונות, בהם היא נשאלה מגוון רחב של שאלות. בדרך כלל נשאלות שאלות הנוגעות לאזור המגורים הספציפי לו טוען העותר, וכן שאלות כלליות הנוגעות למדינה לה הוא טוען כמדינת נתינותו, כגון הכרת ההמנון, הדגל, המטבע וכיוצא באלה. מובן שהמבחן אינו מבחן כמותי, אלא מבחן איכותי. על המשיב לשקול באופן כולל את מידת הידע שהפגין העותרת. כלומר, על המשיב ליתן הערכה כללית הנובעת לא ממספר השאלות שלהן ידע העותר לתת תשובה נכונה, אלא מן האיכות הכללית של תשובותיו. ברור כי אם העותר נשאל שאלות קרדינליות שכל תושב אותה מדינה צריך לדעת את התשובה להן, הרי שמשקלן של התשובות לשאלות אלה יהיה גדול יותר ממשקלן של תשובות לשאלות איזוטריות יותר. כמו כן, יש חשיבות לשפה בה נערך הראיון. אם העותר אינו דובר את שפת המדינה לה הוא טוען, הרי שיקשה עליו מאוד להוכיח כי הוא נתין של אותה מדינה, ויהיה עליו לתת הסברים טובים לחוסר ידיעתו את השפה הרשמית של המדינה. לא ניתן לקבוע מסמרות בעניין זה, וליתן רשימה סגורה של שאלות שעל המשיב לשאול את המרואיין. כל מקרה צריך להיבחן לגופו, אך אמות המידה הכלליות בקביעת נתינותו של אדם או בקביעת המדינה אליה יש לו את מירב הזיקות, הן כפי שפורט לעיל. הדגש צריך להיות על איכות השאלות והתשובות ולא על כמות התשובות הנכונות שנותן המרואיין. יש לזכור שככל שחולף הזמן מרגע כניסתו של המרואיין לישראל ועד לעריכת הראיון, יש בידי המרואיין הזמן, האמצעים והמקורות להכין עצמו לראיון, להיעזר באזרחי אותה מדינה לצורך לימוד ושינון וכן להיעזר במקורות מידע אחרים כמו ספרים והאינטרנט. לאור כל האמור, אני סבור שעל המשיב להתחדש מעת לעת ולצבור עוד ועוד ידע על המדינות השונות שאזרחיהן נהנים ממדיניות אי ההרחקה, וזאת כדי למנוע אפשרות של התחזות ולימוד על בסיס ראיונות קודמים שנערכו לאנשים אחרים. ככלל, ברור שמדובר במשימה לא קלה המוטלת על המשיב, אך בשקלול שבין האינטרסים המנוגדים הקיימים במקרים כגון זה, אני סבור שרמת ההוכחה ואופן ההוכחה, כפי שציינתי לעיל, יש בהם כדי לאזן נכונה בין אינטרסים מנוגדים אלה. 4. במקרה הנדון כאן קבע המשיב, כי מירב הזיקות של העותרת הן לאתיופיה. לא יכולה להיות מחלוקת, כי אפילו על פי גרסתה של העותרת עצמה, היא בילתה את מירב שנות חייה באתיופיה. היא דוברת את שפת המדינה, מכירה את תרבותה ושם היה מרכז חייה. לכן אני סבור שהחלטתו של המשיב סבירה ואין להתערב בה. יש להדגיש שוב, כי קביעת "מירב הזיקות" מטרתה למצוא יעד אפשרי להרחקה. במקרה הנדון כאן, מירב הזיקות של העותרת הן לאתיופיה וניתן להרחיק אותה לשם. 5. לאור האמור, אני דוחה את העתירה. משרד הפניםמסתננים