תביעה ייצוגית בנושא שיטת ההצמדה בתשלומי ארנונה לפניי בקשה לפי סעיף 19 בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 לאישור הסדר פשרה בין המבקש לבין המשיבה. תמצית בקשת האישור ביום 20.1.11 הגיש המבקש בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבה להשבת ארנונה כללית שנגבתה לטענתו ביתר. לטענתו, שיטת ההצמדה אותה נוקטת המשיבה בנוגע לתשלומי ארנונה המשולמים בהסדר תשלומים, אינה תואמת את הדין (להלן: "בקשת האישור"). המבקש הוא הבעלים של דירת מגורים המצויה בתחום שיפוטה המוניציפאלי של המשיבה. סכום הארנונה השנתי הוא מכפלת שטח הדירה בתעריף שנקבע בצו הארנונה (להלן: "ארנונה שנתית"). סעיף 4(א) בחוק רשויות מקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 (להלן: "חוק הריבית") מאפשר לרשות מקומית לקבוע כי הארנונה השנתית תשולם בתשלומים באופן שכל תשלום ישולם בתוספת הפרשי הצמדה (להלן: "הסדר תשלומים"). על פי הגדרות המונחים "הפרשי הצמדה" ו"מדד" שבסעיף 1 בחוק הריבית, יש לעדכן כל אחד מהתשלומים שבהסדר התשלומים לפי שיעור השינוי של המדד אשר קדם למדד האחרון שפורסם בסמוך לפני יום התשלום, ביחס למדד שפורסם בחודש נובמבר שלפני יום החיוב השנתי (היינו מדד חודש אוקטובר של שנת המס הקודמת). המשיבה קבעה בצו הארנונה שלה הסדר תשלומים לפיו הארנונה השנתית תשולם ב-6 תשלומים דו חודשיים ב-1 בכל חודש אי-זוגי. אלא שבניגוד לחוק הריבית ולצו הארנונה שלה, דוחה המשיבה את המועד לתשלום התשלומים ליום 16 בכל חודש אי-זוגי [ר' סעיף 3.20 בבקשת האישור]. כך, לכל תשלום מתווסף מדד נוסף המביא לגביית סכום גבוה יותר. במקום שחישוב הארנונה יעשה על פי המדד שקדם למדד האחרון שפורסם, נעשה החישוב על פי המדד האחרון שפורסם. בחוות דעתו של המומחה יוסף עוזי לוי, שצורפה לבקשת האישור, הוערך הנזק שנגרם למבקש בסכום של כ-35 ש"ח לשנים 2010-2008. בתשובתו לתגובת המשיבה טען המבקש, כי המשיבה דוחה את מועד הסדר התשלומים (כך שיהיה היום ה-16 במקום היום ה-1 בכל חודש אי-זוגי) בניגוד להוראות חוק הרבית וצו הארנונה שלה. "תקופת החסד" שקובע חוק הריבית בת ה-30 ימים נועדה לאפשר את תשלום חוב הארנונה מבלי שיוטל חיוב בריבית פיגורים ואין הדבר משפיע על שיטת ההצמדה של תשלומי הארנונה. הקבוצה בשמה הוגשה בקשת האישור כנגד המשיבה היא "כל ציבור מחזיקי הנכסים בתחום שיפוטה המוניציפאלי של העירייה [המשיבה], אשר החזיקו נכסים ברי חיוב בארנונה כללית; ואשר שילמו מסי ארנונה כללית לעירייה [למשיבה] על פי הסדר תשלומים במהלך 24 חודשים שקדמו להגשת הבקשה" (סעיף 12.1 בבקשת האישור). העילות שנטענו בבקשת האישור: השבה מכוח סעיף 1 בחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר") ופרט 11 בתוספת השנייה בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"). תגובת המשיבה לבקשת אישור המשיבה פועלת כדין בגביית תשלומי הארנונה והצמדת התשלומים למדד שקדם למדד שפורסם לפני יום התשלום בפועל. נוכח העובדה שהמשיבה קבעה כי המועד לתשלום הוא 30 יום (סוף כל חודש אי-זוגי) ממועד החיוב, הרי ש"יום התשלום" הוא 30 יום לאחר תחילת כל חודש אי-זוגי. אילו המשיבה הייתה קובעת את ה-15 בכל חודש אי-זוגי כמועד לתשלום, הרי שהייתה פוגעת בתושבים שכן פרק הזמן לתשלום היה מתקצר. נוכח האמור, המבקש נעדר עילת תביעה אישית. לא מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית: סיכויי התביעה נמוכים, תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת, הקבוצה הנטענת אינה אחידה והסעד הכספי שונה לגבי כל אחד מחבריה, עתירה מינהלית מתאימה יותר לבירור המחלוקת, קיים יסוד סביר להניח כי התובע אינו מייצג בדרך הולמת את עניינם של חברי הקבוצה, התובענה לוקה בחוסר תום לב ולמשיבה סיכויים משמעותיים להפחית את גובה הסכום שייפסק כנגדה נוכח ההגנות שעומדות לה. הנזק שייגרם לציבור כתוצאה מאישור התובענה גבוה מהתועלת. בדיון שהתקיים ביום 11.9.11, המליץ בית המשפט למשיבה לחזור ולשקול את עמדתה נוכח העובדה שהיא פועלת בניגוד לצו שלה עצמה ונוכח העובדה שבתשובה לא ניתן טעם ראוי לסטייה מצו הארנונה האמור (ר' בעמ' 1 בפרוטוקול ש' 15-14). בקשה שהגישה המשיבה לבית המשפט ביום 13.11.11 להארכת "המועד הקובע" למתן הודעת חדילה, נדחה בהחלטה מיום 29.12.11. יש לציין, כי המשיבה הודיעה בתשובתה לתגובת המבקש לבקשתה להארכת מועד כאמור, כי היא חדלה מהגבייה בגינה הוגשה בקשת האישור ביום 13.11.11. הודעה זו נתמכה בתצהירו של מר יעקב גולומבק, מנהל אגף עסקים ותעשיה במשיבה. ביום 4.3.12 הגישו הצדדים בקשה לאישור הסדר פשרה (להלן: "הסדר הפשרה המקורי"). נוכח החלטתי מיום 21.3.12 להוספת פירוט בהסדר הפשרה המקורי בהתאם לדרישות החוק, הגישו הצדדים ביום 25.3.12 את הסדר הפשרה שלפניי (להלן: "הסדר הפשרה"). ביום 1.4.12 הוריתי על פרסום הודעה ראשונה בשני העיתונים "ידיעות אחרונות" ובמקומון של העיר פתח תקווה בהתאם לסעיף 25(א)(3) בחוק תובענות ייצוגיות וכן על משלוח העתק מהסדר הפשרה ליועץ המשפטי לממשלה ולמנהל בתי המשפט (להלן: "ההודעה"). ההודעה פורסמה בימים 3.4.12 וביום 4.4.12 (ר' הודעת הצדדים מיום 3.5.12). עיקרי הסדר הפשרה הקבוצה עליה חל ההסדר (הזהה לקבוצה המגודרת בבקשת האישור): "כל ציבור מחזיקי הנכסים, ברי חיוב בארנונה כללית בתחומי העירייה [המשיבה] אשר שילמו את הארנונה הכללית על פי הסדר תשלומים האמור, במהלך 24 חודשים שקדמו להגשת הבקשה שבכותרת" (סעיף 2 בהסדר הפשרה). המשיבה מודה כי גבתה את המדד הלא חוקי. כפיצוי לחברי הקבוצה, המשיבה תבצע שדרוג בהקמת בית הספר היסודי "נתן יונתן" שבשכונת נווה גן כך שבית הספר יבנה באמצעות "בניה ירוקה" (להלן: "בית הספר"). ההשקעה המתוכננת היא בסכום של כ- 5,000,000 ש"ח. מדובר בתכנית שהמשיבה התלבטה לגביה (ר' סעיף 7 בהסדר הפשרה) בשל העלויות הגבוהות הנלוות אליה, אך עתה נוכח הסדר הפשרה ולאחר שיאושר הוחלט להוציא את התכנית אל הפועל לטובת תלמידי העיר ולרווחתם. הצדדים טוענים כי יש לאשר את הסדר הפשרה מהטעמים הבאים: המשיבה גבתה מדד שאינו חוקי מכלל תושביה אשר שילמו ארנונה בהסדר תשלומים. הסדר הפשרה מביא לחסכון בהליכים מיותרים ובהוצאות ומהווה דרך ראויה ליישוב הסכסוך. המשיבה חדלה מהגבייה שלא כדין כבר בחודש נובמבר 2011. סכום ההשבה לכל תושב קטן יחסית ולכן ראוי לרכזו במטרה ספציפית וראויה שתסייע לשיפור בית ספר ולתחילת מגמה "ירוקה" בבתי הספר ברחבי המשיבה. הצדדים הגיעו להבנות בדבר גובה הגמול ושכר הטרחה שייפסקו והם ממליצים כי בית משפט יפסוק גמול למבקש בסכום של 12,500 ש"ח בצירוף מע"מ, שכר טרחה לבא כוח המייצג בסכום של 200,000 ש"ח בצירוף מע"מ והחזר הוצאות המומחה בסכום של 37,500 ש"ח בצירוף מע"מ. עמדת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה ביום 19.7.12 הוגשה עמדת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה (להלן: "ב"כ היועמ"ש"), לפיה אין לאשר את הסדר הפשרה במתכונתו הנוכחית משלושה טעמים עיקריים: הסדר הפשרה אינו כולל פיצוי ראוי והוגן המיטיב עם חברי הקבוצה. ככלל יש מקום להשיב את הסכום שנגבה ביתר כפיצוי כספי לכלל חברי הקבוצה, לפי סעיף 20(ג) בחוק הרואה בסעד של פיצוי כספי לקבוצה כקודם במעלה לכל סעד אחר. מחזיקי הנכסים בני החיוב בארנונה כללית בתחומי המשיבה ששילמו ארנונה בהסדר תשלומים ניתנים לזיהוי בנקל, באמצעות המאגר הממוחשב של תשלומי הארנונה במשיבה. דבר זה מאפשר לשלם את הפיצוי הכספי לחברי הקבוצה בעלות סבירה, ויש ליתן את הפיצוי על דרך זיכוי חשבון הארנונה של הנישומים. מתן פיצוי בדמות שדרוג בית ספר יסודי אחד בעל מאפיין מסוים ובאזור מסוים בעיר גדולה בעלת אוכלוסייה מגוונת בעלת מאפיינים שונים וצרכים שונים, כדוגמת המשיבה יתן מענה מוגדר ומצומצם לאזור מסוים בעיר ולנתח אוכלוסייה בעל מאפיינים מסוימים, ולא יהווה פיצוי ראוי והוגן לכלל הקבוצה שנפגעה מהתנהלות המשיבה. תשלומי הארנונה מהווים חלק מתקציבה השוטף של המשיבה ומשמשים ככלל לתפעולה השוטף, בעוד שהקמת מוסדות ציבור לרבות בתי ספר ממומנים מתקציב הפיתוח של המשיבה. היות ועילת התובענה נעוצה בטענה לגביית יתר של ארנונה הסכום שעל המשיבה להשיב לחברי הקבוצה צריך להיות בזיקה לתשלום זה. בקשת האישור מגלה עילה לכאורה וזאת נוכח העובדה שהמשיבה חדלה מהגבייה החל מיום 13.11.11. יש לבחון אם פיצוי בעלות מוערכת בסכום של 5 מיליון ש"ח משקף באופן הוגן את הנזק המצרפי שנגרם לקבוצה. ככל שיאושר ההסדר, הרי שעל המשיבה להתחייב לדווח לבית המשפט על הוצאת התכנית לשדרוג בית הספר מן הכוח אל הפועל בגיבוי ההתחייבות בהחלטה תקציבית. תגובתם המשותפת של הצדדים לעמדת ב"כ היועמ"ש בית משפט רשאי לאשר את הסדר הפשרה מכוח סעיף 20(ג) בחוק תובענות ייצוגיות. יש לאשר את הסדר הפשרה מהטעמים שפורטו בו כאמור לעיל. נוכח העובדה שהמשיבה חדלה מגבייה שלא כדין כבר ביום 13.11.11 הרי שלמעשה כבר ניתן פיצוי לחברי הקבוצה והפיצוי הנוסף הצופה פני עתיד הוא לטובת כלל הציבור. נושא ההשבה של ארנונה כללית נמצא בדיון מורחב של תשעה שופטים בבית המשפט העליון (דנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ' קופת חולים כללית) כך שאף אם התובענה הייתה מתבררת ומתקבלת, אין הכרח שבית המשפט היה מחייב את המשיבה בהשבה לחברי הקבוצה. בניגוד לטענת ב"כ היועמ"ש, חברי הקבוצה אינם ניתנים לזיהוי בנקל או בעלות סבירה, כפי שטענה המשיבה בתגובתה לבקשת האישור. כמו כן, הסעד הכספי תלוי בפרמטרים רבים (גודל הנכס ומיקומו, סוג השימוש בו, שיעור ההנחה הניתן לבעל הנכס וכיוב') המחייבים להידרש לבירור סוגיות רבות בעניינו של כל אחד מחברי הקבוצה. הפיצוי המוסכם נועד לממן מטרה ראויה לרווחתם של הילדים תושבי המשיבה. הפיכתו של בית הספר ל"ירוק" ימריץ את המשיבה להיכנס למגמה "ירוקה" בתחום בתי הספר שבתחומה. בכך ייהנו כלל תושבי המשיבה מתחילת המגמה ובחינתה. להבנת הצדדים, לו היו נשאלים, היו בוחרים תושבי המשיבה בפיצוי זה על פני קבלת החזר של מספר שקלים. בניגוד לעמדת ב"כ היועמ"ש, ניתן לאמוד את הנזק המצרפי על יסוד חוות הדעת שצורפה לבקשת האישור, ולפיה מדובר בגביית יתר בשיעור של כ-0.2% מהגבייה לשנת 2009 וכ-0.1% מהגבייה בשנת 2010 העומדת על סכום של כ-700 מיליון ש"ח נומינלי בשנה. על כן, פיצוי בסכום של כ-5 מיליון ש"ח, משקף באופן הוגן את הנזק המצרפי שנגרם לקבוצה ואף למעלה מכך. בנוסף, יש להתחשב בכך שהפיצוי ניתן ביחס לתקופה שממועד הגשת התובענה ועד ליום 13.11.11 בו חדלה המשיבה בפועל מהגבייה שלא כדין. נוכח עמדת ב"כ היועמ"ש ותגובת הצדדים, קבעתי דיון לפניי בהסדר הפשרה. בדיון שהתקיים לפניי ביום 28.10.12 נשמעו טענות הצדדים בהתייחס להסדר הפשרה, לעמדת ב"כ היועמ"ש ולצורך במינוי בודק. בסופו של הדיון ניתנה ההחלטה: "לאחר ששמעתי את טענות הצדדים לעניין הערות הבודק [הכוונה להערות ב"כ היועמ"ש - מ' נ'], נדחה למתן החלטה בבקשה לאישור הסדר הפשרה" (פר' 28.10.12 עמ' 4 ש' 21-20). מאוחר יותר באותו היום, ניתנה החלטתי לפיה "בית משפט שוקל למנות בודק לבחינת ההסכם" ועל כן התבקשה המשיבה להמציא תצהיר של בעל תפקיד מוסמך בעניינים הבאים: "סכום ההשבה הכולל הצפוי עקב שינוי החישוב על פי הטענות שבתובענה, מספר התושבים הזכאים להשבה - לרבות פילוח של מספר התושבים שאינו מצריך איתור ושל מספר התושבים המצריך איתור, סדרי הגודל של כל זיכוי". המשיבה הגישה ביום 26.12.12 את תצהירו של מר יעקב גולומבק, מנהל אגף עסקים ותעשיה אצל המשיבה, שהצהיר כדלקמן: גביית היתר, לפי חישוב שנעשה בחוות הדעת שצירף המבקש לבקשת האישור, היא כ-0.2% מהגבייה לשנת 2009 וכ-0.1% מהגבייה בשנת 2010 העומדת על סכום של כ-700 מיליון ש"ח לשנה במונחים נומינאליים. לא ניתן לפלח את מספר התושבים הזכאים להשבה הנטענת מכיוון שהנתונים שבמחשבי המשיבה אינם מעובדים ונדרשת לשם כך עבודה פרטנית, ארוכה ומורכבת. זאת, בשל היותה של הקבוצה מורכבת מתתי-קבוצות שונות ורבות, כגון: מועד התשלום הדו-חודשי של כל אחד מהנישומים, קיומם של נישומים הנהנים מפטור או הנחות בתשלום הארנונה, נישומים חדלי פרעון שחובותיהם נמחקו או הופחתו, נכסים ריקים שקיבלו פטור לחצי שנה או יותר, נכסים שהוחל בחיובם במהלך שנת השומה, נישומים שעזבו במהלך שנת השומה ולא שילמו ארנונה מלאה, נכסים ששונו באופן המשפיע על שיעור השומה ונישומים שלא שילמו את דמי הארנונה במלואה או בחלקה. סדרי הגודל של כל זיכוי צפוי אינו אחיד. חישוב הסעד הכספי המגיע לכאורה לכל אחד מחברי הקבוצה הוא סבוך וכרוך בהוצאות מרובות מצד המשיבה. זאת, נוכח הגורמים השונים המשפיעים על קביעת סכום הארנונה כגון: שטח הנכס ומיקומו, השימוש שנעשה בו והתנהגות המדדים בשנים הרלוונטיות. ביום 30.1.13 הוריתי על מינויו של רו"ח יוסף שמעוני כבודק בהתאם להוראת סעיף 19(ב) בחוק תובענות ייצוגיות על מנת שיחווה דעתו על הסדר הפשרה ובין היתר "יבחן גם מהו סכום ההשבה הכולל הצפוי נוכח שינוי חישוב הפרשי ההצמדה, מספר התושבים הזכאים להשבה - לרבות פילוח של מספר התושבים שאינו מצריך איתור ושל מספר התושבים המצריך איתור, סדרי הגודל של הזיכויים וכן העלות המוערכת של ביצוע ההשבה" (להלן: "הבודק"). הבודק מסר חוות דעתו ביום 25.11.13 (להלן: "חוות הדעת") ובה המליץ לאשר את הסדר הפשרה. ביום 12.6.14 הגיש ב"כ היועמ"ש את תגובתו לאמור בחוות דעת הבודק. תמצית חוות דעת הבודק הבודק הציג טבלאות שהוכתרו כ"דוח גביה ויתרות חייבים לפי סוג נכס". בשנים 2009 ו-2010 היו כ-88,000 נישומים, מתוכם 8,000 נישומים שילמו את הארנונה השנתית מראש. על כן נדרשת בדיקה לגבי 80,000 הנישומים הנותרים. סכום הגבייה בשנת 2009 היה 597 מיליון ש"ח ובשנת 2010 עמד על 625 מיליון ש"ח. על פי חוות דעת המומחה מטעם המבקש, אשר מקובלת על הבודק, בשנת 2009 הייתה חריגה של 0.2% מהיקף הגביה ובשנת 2010 הייתה חריגה של 0.1% מהיקף הגבייה. סך כל החריגה הוא כשני מיליון ש"ח. מנתוני המשיבה עולה כי מסד נתוני המחשב שלה הוחלף בשנת 2011 וכי לא ניתן לבצע פילוח ממוכן של הנישומים הזכאים להטבה אלא רק באמצעות עבודה ידנית. הקבוצה מורכבת מתתי-קבוצות רבות כך שתידרש השקעה של אלפי שעות עבודה לשם בדיקת עשרות אלפי תיקים באופן ידני ובעלות העולה עשרות מונים על התובענה. על פי נתוני העירייה וחוות דעת המומחה מטעם המבקש, סכום ההשבה הצפוי הוא של 2 מיליון ש"ח. "מספר התושבים יכול להגיע לעשרות אלפים ופילוח מספר התושבים אינו ניתן לביצוע בזמן סביר או הגיוני. העלות המוערכת למשיבה על ביצוע ההשבה ברמה פרטנית אינו ניתן למדידה ומסתכם במיליונים רבים של שקלים". נוכח הסכמות הצדדים בהסדר הפשרה, נראה לבודק שנכון יהיה לאשר את הסדר הפשרה. עמדת ב"כ היועמ"ש בתשובה לחוות דעת הבודק חוות דעת הבודק אינה נותנת מענה לחלק מהסוגיות שהועלו בעמדת ב"כ היועמ"ש מיום 19.7.12. הבודק לא בדק ולא צירף מסמך המעיד על החלטות תקציביות של המשיבה שיש בהן כדי לתמוך בהקמה או שיפוץ או שדרוג של בית הספר. כך גם לא נבדקה עלות בניית בית הספר ומצב בית הספר כיום. מבדיקת ב"כ היועמ"ש ברשת האינטרנט עולה כי בניית שלב ג' של בית הספר הייתה אמורה להסתיים עוד בחודש יולי 2012 (נספח 1 לתגובת ב"כ היועמ"ש לחוות הדעת). הדבר מחזק את טענת ב"כ היועמ"ש בתגובתו מיום 19.7.12 לפיה תשלומי הארנונה הם חלק מהתקציב השוטף של המשיבה ואילו הקמת מוסדות ציבור לרבות בתי ספר ממומנת מתקציב הפיתוח של המשיבה. ייתכן ששיפוץ או בניית בית הספר או למצער חלקו נכללו בתקציב הפיתוח של המשיבה. נוכח העובדה שלא ברור מהו החלק היחסי, אם בכלל, מסכום הפשרה שישמש לשיפוץ יש לקבל הבהרות בעניין מהמשיבה. הקושי באיתור חברי הקבוצה במלואה כפי שציין הבודק מובן, אולם לא נשקלו חלופות אחרות היכולות לשרת את אפשרות ההשבה הישירה, כגון: זיכוי בתשלומי הארנונה לכלל התושבים בהיקף כולל של 2 מיליון ש"ח. הגם שאין מדובר בפיצוי לכלל חברי הקבוצה (יש תושבים חדשים ותושבים שעזבו), הרי שקיימת זיקה ישירה בין עילת התביעה לבין אפשרות זו והיא אינה דורשת איתור פרטני ומאפשרת פיצוי של מספר גדול יותר של חברי הקבוצה. עמדת הצדדים בתשובה לעמדה זו של ב"כ היועמ"ש המבקש הודיע כי הוא מותיר את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט. המשיבה סבורה כי יש לאשר את הסדר הפשרה. המשיבה הוסיפה כי האפשרות אליה התייחס ב"כ היועמ"ש אינה סבירה בעליל מכיוון שאין ליתן פיצוי לכלל הנישומים בעוד שהקבוצה היא מצומצמת בהרבה וכוללת רק את משלמי הארנונה בתשלומים דו חודשיים בלבד. לאחר שעיינתי בחוות דעת הבודק בעמדת היועמ"ש ובתגובות לה קבעתי בהחלטתי מיום 10.7.14 "שמן הראוי שהצדדים ישקלו שינוי הסכם הפשרה. על פי סעיף 20(ג) בחוק תובענות ייצוגיות דרך המלך היא פיצוי לחברי הקבוצה. לפי חוות דעת הבודק הקבוצה היא כ-80,000 נישומים (נישומים ששילמו ארנונה בהסדר תשלומים), וגביית היתר היא כ-2,000,000 ש"ח. מאחר שמדובר בפשרה, מדוע לא ניתן לחלק את סכום גביית היתר בשווה, בין חברי הקבוצה של כ-80,000 משלמי הארנונה לפי הסדר תשלומים, יתכן אף באמצעות זיכוי חשבונותיהם...". המבקש הודיע כי אין לו התנגדות לשנות את ההסדר באופן שהוצע לעיל. המשיבה הודיעה כי לא ניתן ליישם את הצעת בית המשפט מיום 10.7.14 מהטעמים הבאים: לא ניתן לפלח את מספר התושבים זכאים להשבה הנטענת מכיוון שהנתונים אינם מצויים במערכת המחשב כך שנדרשת עבודה פרטנית מורכבת לשם כך ולעיתים הדבר כלל אינו אפשרי בשל העדר נתונים; הקבוצה מורכבת מתתי-קבוצות רבות, כגון: מועד התשלום הדו-חודשי, נישומים הנהנים מפטורים או הנחות שונים, נישומים חדלי פרעון, פטור לנכסים ריקים לחצי שנה, נישומים שהחל בחיובם במהלך שנת השומה, נישומים שהתחלפו או עזבו, נכסים שגודלם השתנה, נישומים שלא שילמו את דמי הארנונה במלואה או בחלקה; הזיכוי לכל אחד מחברי הקבוצה אינו אחיד ואפן החישוב הוא סבוך וכרוך בהוצאות גבוהות; מדובר בפיצוי זעום; גם הבודק כתב כי לא ניתן לפלח את חברי הקבוצה בעלות סבירה וגם היועמ"ש ציין את הקושי בכך. על כן יש לאשר את ההסדר - הפיצוי נועד למטרה ראויה לרווחת ילדי העיר פתח תקווה בעלות של כ-5 מיליון ש"ח. הפיצוי משקף באופן הוגן את הנזק המצרפי שנגרם לקבוצה. ואילו פיצוי פרטני אינו מעשי. הפתרון שמציע היועמ"ש בסעיפים 15-14 לתגובתו אינו סביר בעליל שהרי אין ליתן פיצוי לכלל הנישומים בתחומי המשיבה בעוד התובענה הוגשה בשם קבוצה מצומצמת בהרבה (משלמי הארנונה בתשלומים הדו-חודשיים בלבד). ביום 7.8.14 קבעתי כי "ב"כ המשיבה יואיל להתייחס להערות היועמ"ש בתגובתו לחוות דעת הבודק, סעיפים 13-7..., ויתמוך כל נתון עובדתי ככל שיהיה כזה, בתצהיר". תגובת המשיבה מיום 1.12.14 - בית המשפט רשאי לאשר את הסדר הפשרה בהתאם לסעיף 20(ג) בחוק תובענות ייצוגיות. הנימוקים לאישור הסדר הפשרה הם: חסכון בהליכים מיותרים, המשיבה לחדלה מגביית המדד הלא חוקי כבר בחודש נובמבר 2011, הכספים ישמשו למטרה ראויה וייסעו לשיפור בית ספר בעיר ובעיקר, סכום ההשבה לכל תושב קטן וראוי לרכזו במטרה ספציפית ראויה. החדילה מגבייה מהווה פיצוי לקבוצה הנטענת והפיצוי לעתיד הוא לטובת הציבור. המשיבה חזרה על טענותיה בדבר העדר הכרעה בבית המשפט העליון בסוגיית ההשבה, בדבר העדר יכולת לזהות את חברי הקבוצה בעלות סבירה, בדבר התלות של הסעד הכספי במספר פרמטרים, בדבר המטרה ראויה של הפיצוי המוסכם ובדבר היכולת לאמוד את הנזק המצרפי שנגרם. המשיב הפנתה לנימוקי הבודק לאישור ההסדר לפיהם מדובר בקבוצה מורכבת באופן שלא ניתן לאתרה באמצעים סבירים. המשיבה חזרה על טענתה כי הפתרון שמציע ב"כ היועמ"ש בסעיפים 15-14 לתגובתו אינו סביר שכן אין לפצות את כלל הנישומים בעוד שהתובענה עניינה בקבוצה קטנה בהרבה, נישומים המשלמים בהסדר תשלומים בלבד. אישור הסדר הפשרה סעיף 19(א) בחוק קובע: "(א) בית המשפט לא יאשר הסדר פשרה אלא אם כן מצא, כי ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בענינם של חברי הקבוצה, ואם הבקשה לאישור הסדר הפשרה הוגשה לפני שאושרה התובענה הייצוגית - גם כי קיימות, לכאורה, שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה וכי סיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין". סעיף 19(ג) בחוק קובע: "(1) החלטת בית המשפט אם לאשר הסדר פשרה או לדחותו תהיה מנומקת ותכלול, בין השאר, את כל אלה: (א) הגדרת הקבוצה שעליה חל הסדר הפשרה; (ב) עילות התובענה, השאלות המהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה והסעדים הנתבעים כפי שפורטו בבקשה לאישור או כפי שהוגדרו בהחלטת בית המשפט לפי סעיף 14, לפי הענין; (ג) עיקרי הסדר הפשרה. (2) בהחלטתו לפי פסקה (1) יתייחס בית המשפט, בין השאר, לשיקולים אלה: (א) הפער בין הסעד המוצע בהסדר הפשרה לבין הסעד שחברי הקבוצה היו עשויים לקבלו אילו היה בית המשפט מכריע בתובענה הייצוגית לטובת הקבוצה; (ב) התנגדויות שהוגשו לפי סעיף 18(ד), וההכרעה בהן; (ג) השלב שבו נמצא ההליך; (ד) חוות דעת של הבודק שניתנה לפי סעיף קטן (ב)(5); (ה) הסיכונים והסיכויים שבהמשך ניהול התובענה הייצוגית אל מול יתרונותיו וחסרונותיו של הסדר הפשרה; (ו) העילות והסעדים שלגביהם מהווה ההחלטה לאשר את הסדר הפשרהמעשה בית דין כלפי חברי הקבוצה שעליהם חל ההסדר". הקבוצה עליה חל הסדר הפשרה היא "כל ציבור מחזיקי הנכסים, ברי חיוב בארנונה כללית בתחומי העירייה [המשיבה] אשר שילמו את הארנונה הכללית על פי הסדר תשלומים האמור, במהלך 24 חודשים שקדמו להגשת הבקשה שבכותרת". עילות התובענה נגד המשיבה - השבה מכוח סעיף 1 בחוק עשיית עושר ופרט 11 בתוספת השנייה בחוק תובענות ייצוגיות. השאלות המשותפות לחברי הקבוצה - האם האופן בו המשיבה חייבה בהפרשי ההצמדה נעשה כדין. לבית המשפט לא הוגשו התנגדויות להסדר הפשרה או בקשות ליציאה מהקבוצה עליה הוא חל. המשיבה חדלה כאמור מהגבייה שלא כדין בגינה הוגשה בקשת האישור כבר ביום 13.11.11, כ- 11 חודשים לאחר שהוגשה בקשת האישור וכ-7 חודשים לאחר "המועד הקובע" לחדילה לפי סעיף 9 בחוק תובענות ייצוגיות. בית המשפט בבואו לאשר הסדר פשרה צריך להשתכנע "כי ההסדר ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה...וכי סיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין" (סעיף 19(א) בחוק). מטרות החוק מנויות בסעיף 1 שבו כדלקמן: "(1) מימוש זכות הגישה לבית המשפט, לרבות לסוגי אוכלוסיה המתקשים לפנות לבית המשפט כיחידים; (2) אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו; (3) מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין; (4) ניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות". הכלל לעניין עדיפותו של פיצוי אינדיבידואלי של חברי הקבוצה על פני פיצוי לטובת הקבוצה כולה או הציבור, קבוע בסעיף 20(א) בחוק תובענות ייצוגיות שעניינו הכרעה בתובענה ייצוגית כדלקמן: "(א) הכריע בית המשפט בתובענה הייצוגית, כולה או חלקה, לטובת הקבוצה שבשמה נוהלה התובענה הייצוגית, כולה או חלקה, רשאי הוא במסגרת החלטתו על מתן פיצוי כספי או סעד אחר לחברי הקבוצה להורות, בין השאר, הוראה כמפורט להלן, לפי הענין, ובלבד שלא יהיה בכך כדי להכביד במידה העולה על הנדרש על חברי הקבוצה או על בעלי הדין: (1) על תשלום פיצוי כספי או על מתן סעד אחר, בשיעור ובאופן שיקבע, לכל אחד מחברי הקבוצה שהוכחה זכאותו לפיצוי או לסעד כאמור; (2) על כך שכל חבר קבוצה יוכיח את זכאותו לפיצוי כספי או לסעד אחר; (3) על תשלום פיצוי כספי בסכום כולל ועל אופן חישוב חלקו של כל חבר קבוצה, ובלבד שסכום הפיצוי הכולל ניתן לחישוב מדויק על יסוד הראיות שבפני בית המשפט; הורה בית המשפט על תשלום פיצוי כספי בסכום כולל כאמור, רשאי הוא להורות בדבר חלוקה בין חברי הקבוצה, באופן יחסי לנזקיהם, של יתרת הסכום שתיוותר אם חבר קבוצה, אחד או יותר, לא דרש את חלקו, לא הוכיח את זכאותו לפיצוי או לסעד, לא אותר או שלא ניתן לחלק לו את חלקו מסיבה אחרת, ובלבד שחבר קבוצה לא יקבל פיצוי כספי או סעד אחר מעבר למלוא הפיצוי או הסעד המגיע לו; נותרה יתרת סכום לאחר החלוקה לחברי הקבוצה כאמור, יורה בית המשפט על העברתה לאוצר המדינה" (ההדגשה שלי - מ' נ'). סעיף 20(ג) בחוק תובענות ייצוגיות קובע את החריג: "(ג) מצא בית המשפט כי פיצוי כספי לחברי הקבוצה, כולם או חלקם, אינו מעשי בנסיבות הענין, בין משום שלא ניתן לזהותם ולבצע את התשלום בעלות סבירה ובין מסיבה אחרת, רשאי הוא להורות על מתן כל סעד אחר לטובת הקבוצה, כולה או חלקה, או לטובת הציבור, כפי שימצא לנכון בנסיבות הענין" (ההדגשות שלי - מ' נ'). בעניין ע"א 10085/08 תנובה מרכז שיתופי נ' עזבון המנוח תאופיק ראבי ז"ל (4.12.11) (להלן: "הלכת ראבי") עמד בית המשפט את עדיפותה של שיטת החישוב האינדיבידואלי לקביעת סעד בתובענות ייצוגיות, ככל שהיא אפשרית, כפי שעולה מסעיף 20 בחוק תובענות ייצוגיות: "נוכח יתרונותיה של שיטת החישוב האינדיבידואלי נראה כי יש ליתן לה עדיפות לצורך קביעת הסעד בתובענות ייצוגיות ככל שהיא אפשרית ...אולם לא תמיד ניתן ליישם שיטה זו. הקושי ליישמה מתעורר למשל כאשר חברי הקבוצה אינם ניתנים לזיהוי ולאיתור; כאשר לא ניתן בנסיבות העניין להציג נתונים או מסמכים מספקים להוכחת הנזק האינדיבידואלי; כאשר הנזק שנגרם לכל אחד מחברי הקבוצה הוא מזערי ויש להניח כי בשל כך לא תהא נכונות מצד חברי הקבוצה או רובם לשתף פעולה לצורך הוכחתו ברמה האינדיבידואלית; וכן כאשר לצורך בירור הנזק האינדיבידואלי שנגרם לכל אחד מחברי הקבוצה נדרשת השקעת משאבים יקרים וזמן שיפוטי ניכר שאין להם הצדקה בנסיבות העניין (ראו סטיבן גולדשטיין "תביעת ייצוג קבוצתית - על שום מה ולמה" משפטים ט (תשל"ט) 416, 430-431 (להלן: גולדשטיין))" (ההדגשה שלי - מ' נ'). כבר נפסק, שאמנם סעיף 20 בחוק תובענות ייצוגיות מתייחס למצב שבו "הכריע בית המשפט בתובענה הייצוגית...", ושבהלכת ראבי הנ"ל נדונה תובענה שהוכרעה. ואולם, העיקרון שיש לפסוק פיצוי לחברי הקבוצה ושרק בהיעדר אפשרות כזו יש לפסוק סעד לטובת הקבוצה או לטובת הציבור חל גם במסגרת אישור הסדר פשרה בתובענה ייצוגית (ר' כב' השופט ענבר בת"צ (ת"א) 22236-07-11 שרייר נ' שירותי בנק אוטומטיים בע"מ (16.9.14) וכב' השופטת אגמון-גונן ת"צ (ת"א) 2786/07 ישראלי נ' מכבי שירותי בריאות בע"מ (30.8.11)). בעניין שרייר מציין השופט ענבר כי: "טעמו של דבר הוא, שהסדר פשרה, המייעד לתרומות פיצוי שקיימת דרך מעשית לנתבו לחברי הקבוצה, לא יהיה, ככלל, הסדר 'ראוי הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה' כנדרש בסעיף 19(א) לחוק, ואף יחטא לתכליותיו של החוק שעניינן במתן 'סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין' וב"אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו". לטעמי הדבר אף עולה מסעיף 19(ד)(1) בחוק תובענות ייצוגיות הקובע, כי אם בית המשפט מצא שיש צורך לקבוע בהסדר הפשרה תנאים מסוימים, לרבות הוראות לפי סעיף 20(א)-(ג), יודיע לצדדים כי מתן אישורו לפשרה מותנה בהסכמתם לתנאים אלה. זאת ועוד. בהלכת ראבי נקבע גם, כי אפילו לא ניתן לפסוק פיצוי אינדיבידואלי, יש לפסוק פיצוי קולקטיבי המקיים זיקה בין הקבוצה המפוצה לקבוצת הניזוקים, וכך נפסק שם: "בכך הביע המחוקק את דעתו כי התכליות הציבוריות שאותן נועד מוסד התובענה הייצוגית לשרת ושעליהן עמדנו בהרחבה לעיל אינן נופלות בחשיבותן מן התכליות הפרטיות ועל כן יש לחתור להגשמתן של תכליות ציבוריות אלה גם כאשר לא ניתן בשל קשיים כאלה ואחרים להוכיח את מצרף הנזקים האינדיבידואליים המדויק שנגרם לקבוצה ולקיים מתאם בין ציבור הניזוקים לציבור המפוצים. יחד עם זאת חשוב לציין כי על פי מדרג הקבוע בסעיף 20 לחוק תובענות ייצוגיות יש ליתן ככל הניתן עדיפות למנגנוני הפיצוי המקיימים מתאם כזה וגם בבואנו לפסוק פיצוי על פי סעיף 20(ג) בהיעדר אפשרות לפסוק אותו על פי סעיפים קטנים (א) ו-(ב), ראוי לנסות ככל שהדבר ניתן לעצב את מנגנון חלוקת הפיצוי הקולקטיבי באופן המקיים ולו זיקה מסוימת בין הקבוצה המפוצה לקבוצת הניזוקים" (ההדגשה שלי - מ' נ'). כאמור, מבקשת המשיבה בענייננו פסיקת פיצוי לטובת הציבור בדמות של בניית בית ספר בבנייה ירוקה. השאלה היא האם בנסיבות העניין שלפניי יש מקום לפסוק פיצוי לטובת הציבור, כמבוקש. על פי חוות דעת הבודק מתוך 88,000 נישומים בתחומה, כ-80,000 נישומים שילמו ארנונה בהסדר תשלומים ואלה הם חברי הקבוצה נושא התובענה. על פי חוות דעת הבודק, גביית היתר מהקבוצה היא כ-2,000,000 ש"ח. המשיבה טענה כאמור שלא ניתן לפלח את מספר התושבים הזכאים להשבה וכן את הסכומים הנטענים להשבה שכן הדבר מצריך עבודה פרטנית ארוכה ומורכבת. הבודק קבע כאמור כי העלות המוערכת למשיבה לביצוע ההשבה ברמה פרטנית אינו ניתן למדידה ומסתכם "במיליונים רבים של שקלים". לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ואת הסתייגויות היועץ המשפטי לממשלה, ונוכח נסיבות ההסדר שלפניי, לא מצאתי לאשר את ההסדר המוצע מהטעמים המצטברים הבאים: ההסדר המוצע אינו עונה על מטרות חוק תובענות ייצוגיות. ההסדר כלל אינו נותן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין - התושבים ששילמו ארנונה בהסדר תשלומים. הפיצוי המוצע נותן הטבה לקבוצה קטנה ומצומצמת של תושבי המשיבה, שאינם בהכרח כולם חברים בקבוצה. קבוצה קטנה זו היא שתהנה מבית הספר הרלבנטי, ללא כל קשר לקבוצה הנפגעת. גם המטרה של הרתעה מפני הפרת הדין אינה מושגת בהסכם דמוי ההסכם המוצע. המשיבה שגבתה כספים שלא כדין, מבקשת למעשה לעשות שימוש בכספי גביית היתר, לקידום פרויקט של בית ספר שהוא גם כך בתחום אחריותה ותפקידיה הרגילים. בכספי גביית היתר מקבלת המשיבה למעשה תוספת תקציב לפיתוח, שלא על פי סדרי העדיפויות הרגילים, ולא זו בלבד, אלא שבכך היא מציגה עצמה כמיטיבה עם תושבי העיר, אף שכספי המימון נגבו מהקבוצה שלא כדין. בנוסף, אינני יכולה לקבוע כי ההסדר המוצע ראוי. זאת משום שאין לבית המשפט הכלים לבחון אם אכן מדובר בפרוייקט שאכן יוצא לפועל רק בשל הכספים נושא ההסדר או שמא היה הפרויקט המוצע מתבצע ממילא בעתיד הקרוב או הרחוק (או בשנת הכספים הנוכחית או שלאחריה). כמו כן אין לבית המשפט כלים לדעת אם ההסדר אך זירז את ביצועו של הפרוייקט, או הכניס אותו לעדיפות נוכח ההסדר. בענייננו לדוגמא, נטען כי שווי הפרוייקט הוא כחמישה מיליון ש"ח, על כן נראה לכאורה כי חלקו הארי של הפרוייקט ממילא ממומן על ידי המשיבה, ואולי היה ממומן במלואו אלמלא ההסדר, שכן גביית היתר עומדת כאמור על שני מיליון ש"ח בלבד. אציין עוד כי המשיבה לא התייחסה לטענת ב"כ היועמ"ש בתגובתו מיום 12.6.14 לפיה בניית שלב ג' בבית הספר עתידה הייתה להסתיים בחודש אוקטובר 2012. על כן לא נחה דעתי כי שדרוג בית הספר לא נכלל בתקציבי הפיתוח של המשיבה בשנים 2012 - 2013 ללא קשר להסדר הפשרה שלפניי. (ר' לעניין זה ת"צ 44751-03-10 בן סימון נ' הוט (8.7.12) שם לא אישרתי הסדר פשרה שכלל תרומה לציבור מן הטעם שזו הייתה מתוכננת ללא קשר להסדר הפשרה). כאמור, ככל שאכן קיים קושי לאתר את חברי הקבוצה וכפועל יוצא קיים קושי במתן פיצוי פרטני לכל אחד מיחידי הקבוצה, אינני סבורה כי ההסדר המוצע עומד בדרישות הלכת ראבי קרי, קיומו של מיתאם בין ציבור הניזוקים לציבור המפוצים. אינני מקבלת את הטענת המשיבה כי מכיוון שמדובר בפיצוי בסכומים נמוכים, סביר להניח שחברי הקבוצה יעדיפו את הפיצוי המוצע בהסדר הפשרה. ההליך של תובענה ייצוגית נועד גם (אם לא בעיקר) למקרים בהם התביעה האישית היא בסכומים נמוכים שאנשים לא יטרחו להגיש בגינם תביעה אישית או לפנות לתיקון הדרוש תיקון. העובדה שמדובר בסכומים קטנים לכל אחד מחברי הקבוצה אינה פוטרת מפיצוי פרטני - אם כזה אפשרי, או למצער, מפיצוי בעל זיקה משמעותית ככל האפשר לקבוצה הנפגעת. לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי לאשר את הסדר הפשרה המוצע. סוף דבר אני דוחה את הבקשה לאישור הסדר הפשרה. הצדדים יודיעו עד יום 30.1.15. כיצד הם מבקשים להמשיך בניהול התביעה, בין היתר, נוכח העובדה שהמשיבה חדלה מגביית היתר החל מיום 13.11.11 ובכך למעשה הסכימה לקיומה של עילת התובענה הייצוגית.תביעה ייצוגיתארנונה