קבעו שהעותרת היא אתיופית ולא אריתראית ואינה זכאית למקלט בישראל וההחלטה הנוגעת לעותר קבעה שהוא אתיופי ולא אריתראי כפי שטען. 2. שני העותרים טענו בתחילת הדברים שהם רווקים. רק לאחר זמן התברר מפיהם כי הם נשואים זה לזו. העותר הסתנן לישראל ביום 22/01/09 והעותרת הסתננה לישראל באותו יום. הם רואיינו בנפרד ולגבי שניהם נקבע שאינם אריתראים. לעותר נערך ראיון מקיף ביום 28/12/10. מן הראיון התברר כי העותר חי כל חייו באתיופיה למעט שנתיים בהן חי באריתריאה. מכאן ברור שמירב הזיקות של העותר הן לאתיופיה. לעותרת נערך ראיון RSD ביום 14/10/10. גם בראיון זה התברר שהעותרת חייתה כל חייה באתיופיה וכי מירב זיקותיה הן לשם. 3. באשר לטענות העותרים בדבר הסכנה הנשקפת להם באריתריאה הרי שהעותר לא היה ממוקד ולא הסביר כלל מהן הסכנות הנשקפות לו באתיופיה ואילו העותרת ציינה שהשכנים במקום מגוריה הציקו לה. 4. עיקר המחלוקת בעתירה זו הוא בדבר נתינותם של העותרים. לצורך זה, ולצורך קביעת יעד פוטנציאלי להרחקת העותרים, עושה המשיב, בדרך כלל, שימוש במבחן מירב הזיקות. לצורך זה, ערך המשיב ראיונות לעותרים ולאחר מכן קבע, כי מירב הזיקות שלהם הן לאתיופיה. יובהר, כי אין בהכרח זהות בין המדינה אליה יש לעותרים את מירב הזיקות לבין מדינת אזרחותם האמיתית. כאשר לא קיימת זהות כזו, המשמעות היא שניתן להרחיק את העותרים לאותה מדינה אליה יש להם את מירב הזיקות, בכפוף לפסיקה הרחבה של בית המשפט העליון ולתנאים שנקבעו, בין השאר, בהלכת אלטאי. העותרים תוקפים את קביעת המשיב, ולטענתם קביעת המשיב בדבר מירב הזיקות שלהם אינה סבירה וכי הם, העותרים, הוכיחו כי מירב הזיקות שלהם הן לאריתראה, שאזרחיה נהנים בישראל ממדיניות אי ההרחקה. לצורך הכרעה בשאלה האם החלטת המשיב בדבר מירב הזיקות של העותרים היא סבירה, יש תחילה לקבוע את אמות המידה שעל המשיב לעשות בהן שימוש לצורך קביעת מירב הזיקות של העותרים. כלומר, יש לבחון את רמת ההוכחה הנדרשת מן העותרים ומאחרים שכמותם, לצורך הוכחת נתינותם או מירב הזיקות שלהם למדינה לה הם טוענים. בעניין זה תיתכנה שלוש אפשרויות: א. על העותרים להוכיח את זיקתם למדינה לה הם טוענים, ברמה המקובלת במשפט הפלילי, כלומר מעבר לכל ספק סביר. ב. על העותרים להוכיח את זיקתם למדינה לה הם טוענים, ברמה המקובלת במשפט האזרחי, כלומר במאזן ההסתברויות. ג. על העותרים להוכיח את זיקתם למדינה לה הם טוענים, ברמה המקובלת בדיני הפליטים, כפי שנקבע בפסיקה זרה אליה הפנה ב"כ העותרים, כלומר ברמה הנמוכה מזו המקובלת במשפט האזרחי, ויש האומרים ברמה העולה עד כדי 10%. ראשית, אני סבור שרמת ההוכחה הנדרשת בענייננו אינה יכולה להיות דומה לרמה הנדרשת בדיני הפליטים. כאשר בפליט עסקינן, הרי שעליו להוכיח, על פי דרישות האמנה, לא רק את נתינותו אלא גם את עצם הרדיפה, מקור הרדיפה, חוסר האפשרות להיעזר בשלטונות המקומיים ועוד כהנה וכהנה מרכיבים הנזכרים באמנת הפליטים. מטבע הדברים, שאדם הנמלט ממולדתו כפליט אינו טורח לאסוף ראיות לכל אותם עניינים הנזכרים באמנת הפליטים, ולכן מצבו שונה ממי שעוזב את מולדתו מחמת מצוקתו ורצונו לשפר את איכות חייו, אך אינו בהכרח פליט. אדם כזה, לאור מדיניות אי ההרחקה הנוהגת בישראל, צריך להוכיח רק את נתינותו, עניין הניתן להוכחה על נקלה באמצעות מסמכים רשמיים של אותה מדינה כמו תעודת זהות, דרכון וכיוצא באלה. לפיכך, מידת ההוכחה הנדרשת ממנו אינה יכולה להיות כמו זו הנהוגה בדיני הפליטים. באופן דומה, לא ניתן להחיל על עניין זה את מידת ההוכחה הנוהגת במשפט הפלילי. לא יהיה זה סביר לחייב אדם העוזב את מדינתו בשל מצוקה, או אפילו בשל חשש לחייו או לחירותו, להמציא תמיד ראיות חותכות המלמדות מעבר לכל ספק סביר שהוא אכן נתין של אותה מדינה. יש לזכור שבדרך כלל מדובר באנשים חסרי השכלה, הבאים בדרך כלל מאזורים כפריים המרוחקים ממרכזי השלטון, ואשר בחלק מן המקרים לא נשאו מעולם כל תעודה רשמית של מדינתם. מאחר ואנו עוסקים במשפט המנהלי, אשר בדרך כלל בודק את סבירות ההחלטה המנהלית, אני סבור שגם המשיב, בשעה שהוא בוחן את מירב הזיקות של העותרים ושל הדומים להם למדינות הנטענות על ידם, צריך לדרוש רמת הוכחה כזו, אשר לפיה על המבקש להוכיח את נתינותו, להראות כי סביר יותר להניח שנתינותו היא זו הנטענת על ידו ולא כל נתינות אחרת. כלומר, מידת ההוכחה בה העותרים ושכמותם צריכים לעמוד כדי להוכיח את נתינותם או את מירב זיקותיהם למדינה מסוימת, היא זו המקובלת במשפט האזרחי - מאזן ההסתברויות. לעותרים ולשכמותם נערכו ראיונות, בהם הם נשאלו מגוון רחב של שאלות. בדרך כלל נשאלות שאלות הנוגעות לאזור המגורים הספציפי לו טוענים העותרים, וכן שאלות כלליות הנוגעות למדינה לה הם טוענים כמדינת נתינותם, כגון הכרת ההמנון, הדגל, המטבע וכיוצא באלה. מובן שהמבחן אינו מבחן כמותי, אלא מבחן איכותי. על המשיב לשקול באופן כולל את מידת הידע שהפגינו העותרים. כלומר, על המשיב ליתן הערכה כללית הנובעת לא ממספר השאלות שלהן ידעו העותרים לתת תשובה נכונה, אלא מן האיכות הכללית של תשובותיהם. ברור כי אם העותרים נשאלו שאלות קרדינליות שכל תושב אותה מדינה צריך לדעת את התשובה להן, הרי שמשקלן של התשובות לשאלות אלה יהיה גדול יותר ממשקלן של תשובות לשאלות איזוטריות יותר. כמו כן, יש חשיבות לשפה בה נערך הראיון. אם העותרים אינם דוברים את שפת המדינה לה הם טוענים, הרי שיקשה עליהם מאוד להוכיח כי הם נתינים של אותה מדינה, ויהיה עליהם לתת הסברים טובים לחוסר ידיעתם את השפה הרשמית של המדינה. לא ניתן לקבוע מסמרות בעניין זה, וליתן רשימה סגורה של שאלות שעל המשיב לשאול את המרואיין. כל מקרה צריך להיבחן לגופו, אך אמות המידה הכלליות בקביעת נתינותו של אדם או בקביעת המדינה אליה יש לו את מירב הזיקות, הן כפי שפורט לעיל. הדגש צריך להיות על איכות השאלות והתשובות ולא על כמות התשובות הנכונות שנותן המרואיין. יש לזכור שככל שחולף הזמן מרגע כניסתו של המרואיין לישראל ועד לעריכת הראיון, יש בידי המרואיין הזמן, האמצעים והמקורות להכין עצמו לראיון, להיעזר באזרחי אותה מדינה לצורך לימוד ושינון וכן להיעזר במקורות מידע אחרים כמו ספרים והאינטרנט. לאור כל האמור, אני סבור שעל המשיב להתחדש מעת לעת ולצבור עוד ועוד ידע על המדינות השונות שאזרחיהן נהנים ממדיניות אי ההרחקה, וזאת כדי למנוע אפשרות של התחזות ולימוד על בסיס ראיונות קודמים שנערכו לאנשים אחרים. ככלל, ברור שמדובר במשימה לא קלה המוטלת על המשיב, אך בשקלול שבין האינטרסים המנוגדים הקיימים במקרים כגון זה, אני סבור שרמת ההוכחה ואופן ההוכחה, כפי שציינתי לעיל, יש בהם כדי לאזן נכונה בין אינטרסים מנוגדים אלה. 5. משני הראיונות המקיפים שנערכו לעותרים ברור שלעותרים אין כל ידע על אריתריאה וכי הם חיו כמעט כל חייהם באתיופיה. מכאן, שמסקנתו של המשיב לפיה מירב הזיקות של העותרים הן לאתיופיה - היא מסקנה סבירה ואין להתערב בה. 6. באשר לטענות העותרים כי נשקפת להם סכנה באתיופיה, יש לציין שהעותר לא טען דבר באשר לסכנה כזו ולכן לא ברור מדוע עלתה הטענה בעתירה. באשר לעותרת, טענתה היחידה הייתה ששכניה מתנכלים לה. לכן דחיית בקשתה למקלט על הסף היא החלטה סבירה של המשיב. ריב שכנים אינו מהווה עילה לקבלת מקלט מדיני לפי האמנה ולא היה מקום להעביר את עניינה להמשך דיון לפני ועדת הפליטים. 7. לאור כל האמור אני סבור שהחלטות המשיב בעניינם של העותרים הן החלטות סבירות ואין להתערב בהן ולכן אני דוחה את העתירה.משרד הפניםמבקשי מקלט מדיניהעליה האתיופית