ערעור על קביעת אשם תורם בשיעור של 20% 1. עניינה של התביעה נושא הערעור בתאונה שאירעה למשיבה ביום 4.1.00. בית משפט קמא קבל את התביעה ופסק לזכות המשיבה סכומים בראשי נזק שונים כמפורט בפסק הדין, לאחר שזקף לחובתה של המשיבה אשם תורם בשיעור של 20%. 2. באשר לגרסתה של המשיבה קבע בית המשפט קמא כי: "עדותה של התובעת בחקירה הנגדית היתה מבולבלת, ולא שפכה אור על נסיבות התאונה. עדותה לא היתה עקבית ובמקרים רבים, לא ענתה תשובות ענייניות לשאלות שנשאלה. ניכר בתובעת כי חיפשה גורם לתלות על צווארו את הסיבה לנפילתה ולא הסכימה לקבל את הגרסה כפשוטה, כי החליקה בשל הגשם הכבד שירד באותו יום" (ס' 15 לפסק הדין). 3. חרף האמור לעיל, וחרף חוסר האמון של בית המשפט במשיבה, קבל בית המשפט קמא את תביעתה בקובעו כי הוא מקבל את גרסת המשיבה "כי הנפילה אירעה ביציאתה מן המאפייה של הנתבעת, כאשר דרכה על שיפוע הקיים במקום, שנועד להקלת הסעת העגלות. ואין נפקא מינא, לענין האחריות, אם ההחלקה נבעה כתוצאה מהגשם הכבד שירד במקום או מהיות הרצפה מלוכלכת, או משילוב הסיבות גם יחד, שכן מדובר בשיפוע מאולתר, המסוכן ליורדים בו, בהעדר מאחז יד. אין ספק כי השיפוע יוצר סיכון שמתעצם כאשר יורד גשם והוא נרטב, בהעדר גגון שמכפה עליו ובהעדר אפשרות לאחיזה בטוחה" (ר' ס' 18 לפסק הדין). 4. על קביעות אלה קובלות המערערות. אני סבורה כי יש ממש בטענותיהן של המערערות. כעולה מהאמור לעיל, בית המשפט סמך את מסקנותיו בדבר אחריותה של המערערת 1 לתאונה על 3 אדנים. אחת הקביעות עליהן ביסס בית המשפט את מסקנתו, הייתה הקביעה לפיה השיפוע הוא מסוכן משום שלא היה בו מאחז יד. המשיבה לא הציגה חוות דעת מומחה או כל מקור חוקי לחובה הנטענת להצבת מאחז יד לאורך השיפוע. מעבר לכך, הרי שבמקרה דנן גם לו היה מאחז יד, לא היה בו כדי להועיל למשיבה. זאת, משום שהיא יצאה מהמאפייה (לגרסתה שלה) כשהיא אוחזת בשתי ידיה מגש מלא בדברי מאפה, כך שממילא היא לא היתה יכולה להיעזר במאחז יד. לכן, לא קיים קשר סיבתי בין העדרו של מאחז יד לבין הנזק הנטען שנגרם למשיבה. 5. בית המשפט קמא הוסיף וציין כי הסיכון בשיפוע "מתעצם" מחמת הגשם שירד במקום ומחמת "העדר גגון שמחפה עליו". דא עקא, כי עיון בתמונות שצורפו לתיק בית המשפט קמא מעלה כי מיקומו של השיפוע היה כזה שהוא לא יכול היה להתרטב מהגשם. השיפוע נמצא ביציאה מהמאפייה, הממוקמת מתחת לתקרת הקומה שמעליה. ברחוב בו מצויה המאפייה ישנה "קולונדה" של עמודים. מדובר אם כן בשטח מחופה, ולא בשטח שטיפות הגשם מגיעות אליו. המשיבה בתצהירה (ס' 36) לא כפרה בכך כי קיים גגון מעל המאפייה. לגרסתה "למאפייה יש גגון אולם הוא לא עוזר במניעת התרטבות המדרכה בעת יום גשום". ענין זה לא נבחן ולא הוכח. באשר ללכלוך על השיפוע אליו התייחסה המשיבה בעדותה - הרי שגורם זה לא נזכר בכתב התביעה שהגישה המשיבה, ועל כל פנים גם בהקשר זה המשיבה לא פירטה את טענתה ולא הוכיחה אותה. 6. יחד עם זאת, ניתן להסיק מהאמור בפסק הדין נושא הערעור, כי בית המשפט קמא היה סבור שהשיפוע הוא מסוכן ליורדים בו "כשלעצמו". בית המשפט תמך מסקנתו זו בהיותו של השיפוע "מאולתר". ב"כ המשיבה ציינה במהלך הדיון בערעור (ר' פרוטוקול ישיבת יום 30.9.13), כי הראייה היחידה שהוצגה על ידה להוכחת השיפוע המסוכן הינה התמונות שהוצגו בפני בית המשפט קמא. לבקשת ב"כ המערערות, עיינו בתמונות המקוריות שהוגשו לתיק בית משפט השלום. אני סבורה שצפייה בהן אינה מאפשרת קביעה לפיה השיפוע הוא מסוכן וכי המערערת 1 התרשלה רק לאור אופן קיומו של השיפוע כשלעצמו. 7. להבנתי, מהתמונות שהוצגו לבית המשפט עולה כי קיים הפרש גובה קטן (לא הובאו ראיות ביחס לשאלה מהו) בין מפלס פני המאפייה למפלס פני המדרכה. הפרש גובה כזה אכן עשוי ליצור סיכון למי שנכנס למאפייה או יוצא ממנה. כדי למנוע את הפרש הגובה הזה, נוצר השיפוע (שנועד - על פי פסק-הדין של בית המשפט קמא, לאפשר גם לעגלות להגיע ממפלס הרחוב למפלס המאפייה). אכן, שיפוע עשוי במקרים מסוימים ליצור סיכון, שגדל ככל שזווית השיפוע היא חדה יותר. במקרה דנן אין כאמור נתונים ביחס לזווית השיפוע (ואף לא נתונים ביחס לאורכו או לגובה ההפרש בין מפלס המאפייה לבין מפלס המדרכה). 8. אין די בקיומו של סיכון כשלעצמו כדי להגיע למסקנה לפיה המערערת 1 התרשלה. כדי לבחון את שאלת ההתרשלות, יש לבחון מהם האמצעים הסבירים בהם יכלה המערערת 1 לנקוט כדי למנוע את הסיכון שנוצר. כך, בע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש (פ"ד ל"ז (1) 1), קבע בית המשפט העליון כי "חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים ואחריותו מתגבשת רק אם לא נקט אמצעים אלה". יש לבחון אם כן האם הוכח כי היה על המערערת 1 לנקוט באמצעים סבירים כדי למנוע את הסיכון (שלא נטען שהיא יצרה אותו), וכי היא נמנעה מלנקוט אותם. לא בכל פעם שקיים מכשול בדרך - פירוש הדבר בהכרח שמי החזיק בה - התרשל. זאת משום ש"מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי למעוד ולהחליק. נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים" (פס"ד ועקנין הנ"ל). 9. אחת הדרכים כדי לבחון את השאלה האם המערערת 1 הפרה את חובת הזהירות שלה כמי שמחזיקה במאפייה, היא על ידי השוואת תוחלת הנזק שעלולה להיגרם מהשיפוע, לעלות המניעה (ר' למשל ע"א 2906/01 עיריית חיפה נ. מנורה, וע"א 2625/02 נחום נ. דורנבאום, פ"ד נ"ח(3) 407). נפסק כי יש לבחון בין היתר את "סוגי הנזקים הצפויים מאי- הסרת התקלות, חומרתם והסתברות התרחשותם; משך הזמן בו לא טופלו התקלות, והפיתרונות החלופיים להסרתם העומדים לרשות העירייה במסגרת אילוציה התקציביים" (ר' ע"א 73/86 לוי שטרנברג נ. עיריית בני ברק, פ"ד מג(3) 343). תוחלת הנזק במקרה דנן מתבטאת בנזק שעלול להיגרם לבאי המאפייה שיחליקו על השיפוע וייפגעו, במכפלה של הסיכון כי נזק כזה אכן יקרה. הנזקים בהם מדובר הם נזקי גוף. אולם, אין כל אפשרות לקבוע מה היא ההסתברות שנזקים כאלה היו עלולים להתרחש. אין כל ראייה כי היו מקרים דומים נוספים של החלקה על השיפוע, ואף לא הוצגה חוות דעת מומחה ביחס לסיכון הכרוך בשיפוע בזווית של השיפוע דנן. לכן קשה מאוד לקבוע כי מדובר בסיכון משמעותי שהיתה הסתברות גבוהה שיקרה במקרים רבים. באשר לעלות המניעה, הרי יצירת השיפוע ה"מאולתר" מהווה ניסיון למנוע את הסיכון או להקטין אותו. במצב הדברים הנתון בו היה הפרש גובה בין מפלס המאפייה לבין מפלס המדרכה, ובהעדר כל ראיות בהקשר זה, אינני סבורה כי ניתן לקבוע כי הייתה דרך סבירה יותר למנוע את הסיכון או להקטין אותו, וכי על המערערת 1 היה לנקוט בדרך זו. במילים אחרות - לא ניתן לקבוע כי היה על המערערת 1 לפעול - לאור הסיכון הנובע מהפרשי הגובה - באופן אחר כלשהו, וכי העדר הפעולה באופן זה היה רשלני. לא ניתן לכן גם לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין מחדלה של המערערת 1 לבין הנזק. כדי להוכיח קשר סיבתי כזה, היה מקום לבחון את השאלה האם - לו היתה המערערת 1 נוהגת באופן "סביר" למניעת המכשול שבקיומו של הפרש הגבהים - היה הנזק שנגרם למשיבה - נמנע. באין כל טענה כאמור ביחס לאופן בו היה על המערערת 1 למנוע את הסיכון, לא ניתן גם לקבוע כי לו היתה המערערת 1 פועלת באופן שונה, היה הנזק נמנע. 10. בית המשפט קמא ציין כאמור בפסק הדין כי השיפוע הוא "מאולתר". מעיון בתמונות ניתן להתרשם כי כאלה הם פני הדברים. אולם, בית המשפט קמא לא ציין מה במבנה ה"מאולתר" של השיפוע גרם לסיכון או הגדיל אותו. אין קביעה לפיה לולא היה השיפוע "מאולתר" - היה הסיכון נמנע או קטן ומדוע. לכן, אני סבורה כי לא הוכח שקיומו של השיפוע כשלעצמו מהווה התנהגות רשלנית של המערערת 1. כאמור, יתר הנושאים שצוינו על ידי בית המשפט קמא בהקשר זה ביחס לשיפוע (הרטיבות, הלכלוך והעדר מאחז יד) אין בהם כדי לשנות את המסקנה הזאת. 11. העולה מכל האמור לעיל, הוא כי הבסיס העובדתי שעמד ביסוד ההנמקה של פסק הדין אינו יכול לעמוד, ומכאן שלא הוכחה רשלנותה של המערערת 1. בהעדר הוכחת אחריותה של המערערת 1 לקרות התאונה, אני סבורה כי דין הערעור להתקבל, וכי דין תביעתה של המשיבה להידחות. רות רונן, שופטת - אב"ד השופט ש. שוחט 1. דעתי שונה. למרות הביקורת שהיתה לבית משפט קמא על עדותה של המשיבה, נקבע על ידו כממצא עובדתי לפיו "הנני מקבלת את גרסתה של התובעת כי הנפילה ארעה ביציאתה מן המאפיה של הנתבעת כאשר דרכה על השיפוע הקיים במקום, שנועד להקלת הסעת העגלות". מדובר בממצא עובדתי מובהק שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בו אלא במקרים נדירים, שעניינו של הערעור שלפנינו אינו בא בגדרם. 2. בתוך כך אציין כי בית משפט קמא החמיר עם המשיבה בהערתו לפיה עדותה "לא היתה עקבית", שכן הגם שבעדותה הוסיפה השערה כזו או אחרת לסיבת הנפילה, הרי דבקה היא כל העת בגרסה האחת והיחידה באשר למיקום הנפילה, דהיינו, היציאה מן החנות, בשיפוע הסמוך למסילה שבפתח: "נפלתי אחרי המסילה הזאתי, יש שם מדרגה והחלקתי, לפני הפח הירוק" (עמ' 12 לפרוטוקול שורה 21; ראו הפח הירוק בתמונות נ/1); "ואז מהמסילה החלקתי. היה לי המדרגה". (עמ' 13 לפרוטוקול שורה 6-8); "אני באה לצאת ומסתכלת כי יש לי מסילה ואז אני באה כנראה, נדבק לי משהו ואז החלקתי" (עמ' 13 לפרוטוקול שורה 31-32); "אני באה לצאת, אני רואה את המחיצה, אני שמה את הרגל. ויש שיפוע של עגלות ושם הנחתי את הרגל והחלקתי" (עמ' 14 לפרוטוקול שורה 3-4); "רגל אחת הייתה, רגל ימין. ואני מעבירה את רגל ימין ובאה לשים אתהשניה ואז החלקתי, עפתי קדימה.." (עמ' 14 שורה 6-7); "לא, בגלל שעברתי את המסילה ויש את השיפוע, ואז החלקתי" (עמ' 24 לפרוטוקול שורה 21-22). השערותיה של המשיבה לפיה יתכן ולכלוך שהיה על רצפת החנות דבק בנעלה, או כי הגשם שטפטף על השיפוע שמחוץ לחנות והרטיב אותו - הם שהעצימו את הנפילה, אין בהן לפגום בקביעה העובדתית לפיה התרחשה הנפילה בשיפוע המוביל מפתח החנות ליציאה לרחבה שלפני החנות. 3. למעלה מן הצורך ייאמר כי בכתב התביעה מציינת המשיבה כי מעדה בשל מכשול שהיה בעסקה של המערערת 1 אותו תיארה כ"מיגרעת בולטת ובלתי תקינה", שאין לפרש אותו אלא כאותו שיפוע שביציאה מפתח הקונדיטוריה. כך גם בתצהיר עדותה הראשית, שם היא מתארת את המסילה שכדי לחצות אותה יש צורך להרים את הרגל, מתארת את השיפוע שאינו נוח (ס' 47 לתצהירה, מוצג ב' למוצגי המערערת) ומציינת כי ההחלקה לא הייתה מחוץ לקונדיטוריה אלא "על השיפוע" (ס' 51 לתצהיר). 4. נותר איפוא לבחון אם השיפוע מקים אחריות לקרות התאונה, כגרסת המשיבה, או שמא לא הוכחה לגביו כל רשלנות, כגרסת המערערות. אדגיש כי מקובל גם עלי כי לא הוכח שהשיפוע היה רטוב מהגשם, מששטח הרחבה הצמוד ליציאה מן הקונדיטוריה הינו מקורה. אף לא הוכח כי לכלוך שהיה מצוי על רצפת החנות דבק לנעליה של המשיבה. יחד עם זאת, בית המשפט קבע כממצא כי המדובר ב"שיפוע מאולתר של בטון גס מן היציאה מן הקונדיטוריה אשר נועד כפי שאכן העידה התובעת להקלת הסעת עגלות מן הקונדיטוריה ואליה" (סעיף 16 לפסק הדין) וכי " מדובר בשיפוע מאולתר המסוכן ליורדים בו בהעדר מאחז יד" (סעיף 18 לפסק הדין). 5. מעיון בתמונה נ/1(2) המקורית, הנמצאת בתיק בימ"ש קמא, ניתן ללמוד מדוע הגיע בית משפט למסקנתו זו. מהתמונה עולה כי קיים הפרש גובה בין רצפת הקונדיטוריה לבין מסילות פתח היציאה, מה שחייב את המשיבה, בדרכה לצאת מן החנות, בהעדר שטיח או מדרס, להרים את הרגל ולדרוך על השיפוע. שינוי מפלס היציאה מרצפה ישרה לקטע משופע, בשילוב עם הצורך להגביה את הרגל כדי לא "להיתקע" במסילות של פתח היציאה, כשלכך חוברת העובדה שמדובר בקונדיטוריה בה רוכשים סחורה גם בעלי עסקים הנושאים את סחורתם במגשים גדולים, דבר המקשה עליהם להבחין בשינויי המפלס - יוצר סיכון החורג מסיכוני היומיום הטבעיים והרגילים, והמגבש אחריות בנזיקין. אני סבור כי בית משפט קמא רשאי היה להסתפק בעדותה של המשיבה ובצילומים המשקפים את פתח היציאה ואת השיפוע, ולהשתמש בשכל הישר ובניסיון החיים כדי להגיע למסקנה אליה הגיע, וכי מכל מקום, אין בהעדרה של חוות דעת מטעם מומחה בטיחות כדי לקעקע את מסקנתו. 6. יש להבדיל בין מקרה בו "מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי למעוד ולהחליק. נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים" (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נגד המועצה האזורית בית שמש), שהינו סיכון סביר של חיי היומיום שיש להכיר בו, להשלים עמו וללמוד לחיות עמו, לבין סיכון שנוצר ע"י מחזיק מקרקעין, שיש לו שליטה ופיקוח על המקרקעין, במחדלו לדאוג לכניסה ויציאה בטוחה ממקרקעיו. בידוע, חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על פי מבחן הציפיות. המערערת 1 הייתה צריכה לצפות כי המשיבה, ילידת 1943, שרכשה בקונדיטוריה בדרך קבע דברי מאפה לבית עסקה, עשויה להיתקל בקשיים בעת היציאה מהחנות, לאור מכשול המסילה שהצריך דילוג ולאור השיפוע שמעבר למסילה, בייחוד עת עליה לאחוז בשתי ידיה את מגשי הסחורה. מחזיק מקרקעין סביר היה יכול לצפות את הסיכון הכרוך ביציאה מהחנות באמצעות שיפוע, בייחוד עת מדובר בקונים מבוגרים למדי. קביעת בימ"ש קמא בדבר העצמת הסיכון בשל הרטיבות שיתכן ופשתה בשיפוע, הגם שלא ירד עליו גשם ישירות בשל הגגון שהיה שם (ראו לעניין זה סעיף 52 לתצהיר המשיבה "הרבה מן הספקים והעגלות הביאו גם בוץ לתוך המקום ורטיבות של מים לתוך הקונדיטוריה"), אינה כה חריגה באופן המחייב התערבות ערכאת הערעור. 7. עם זה סבורני כי יש מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא בנוגע לשיעור האשם התורם אותו ייחס למשיבה, שהועמד על 20% בלבד. בענייננו הוכחו הנסיבות הבאות: המשיבה הייתה לקוחה קבועה בקונדיטוריה והכירה היטב את המקום ואת השיפוע שביציאה; למרות גילה לא נעזרה המשיבה באיש, אף לא ביקשה מבעל הקונדיטוריה שיסייע לה בהעברת המגשים למכוניתה שחנתה בסמוך לפתח; המכונית חנתה צמוד לפתח מתחת לגגון; בסעיף 51 לתצהירה אישרה המשיבה כי המגש שאחזה בידיה היה כבד; המשיבה אחזה את מגש דברי המאפה מקדימה בשתי ידיה (זו הסיבה שהותירה את הדלת של המכונית פתוחה, עמ' 13 לפרוט' ש' 6); ובגובה החזה (עמ' 13 לפרוט' ש' 26); המגש שהיה ברוחב של 50-60 ס"מ (עמ' 13 לפרוט' ש' 18-19) הסתיר למשיבה את שדה הראייה ומנע ממנה לראות היכן היא מניחה את כפות רגליה. הנה כי כן בהינתן הנסיבות לעיל אין להסיק אלא שהמשיבה תרמה בהתנהגותה בצורה ממשית לאירוע הנפילה, משלא נקטה בזהירת סבירה להגן על עצמה, באופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור בקביעת שיעור האשם התורם. אציע לחברי להעמיד את שיעור האשם התורם על כפל קביעת בימ"ש קמא, דהיינו על 40%. 8. לא מצאתי שהערכת בימ"ש קמא את שיעור הנזק מצריכה התערבות. הגם שהסכום שנפסק הינו על הצד הגבוה, עדיין "ממעוף הציפור", בשים לב לשיעור הנכות וההשתכרות, אינו סוטה מהמתחם הסביר והמקובל באופן המצדיק התערבות. 9. אציע איפוא לדחות את הערעור בשאלת אחריותה של המערערת 1, לקבל את הערעור בסוגיית שיעור האשם התורם על דרך הגדלתו ל40%, אף לדחות את הערעור בסוגיית גובה הנזק. שאול שוחט, שופט השופטת י. שבח אני מצטרפת לתוצאה אליה הגיע השופט ש. שוחט. יהודית שבח, שופטת התוצאה הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט ש. שוחט. הערעור מתקבל חלקית באופן ששיעור אשמה התורם של המשיבה יוגדל ל40%. יתר חלקי פסק הדין יוותרו על כנם. בשים לב לתוצאה יישא כל צד בהוצאותיו.אשם תורםערעור