המבחן לצורך פסילת שופט בשל טענה למשוא פנים, הוא מבחן אובייקטיבי ולא מבחן או תחושה סובייקטיבית של הטוען לפסלות; הגם שבמקרה הנדון איני רואה גם סיבה שהתובע עצמו יחוש את הנטען בבקשה ובתצהיר. יפים לעניין זה דבריו של כב' הנשיא ברק בע"א 401/06 קרקעות עמק במרחב 1998 בע"מ נ' נעאמנה פאוזי בע"מ ואח' (21/8/2006), פורסם במאגרים המשפטיים: "אשר ליתר טענות המערערת לעניין התנהלותו של הרשם ואופן טיפולו בבקשות ותגובות שהוגשו בתיקים, הרי שאלו מופנות כנגד החלטות דיוניות ושיפוטיות שניתנו על ידי הרשם במסגרת ניהול ההליכים. נפסק לא פעם כי הדרך לתקיפת החלטות מעין אלו היא באמצעות הגשת בקשות רשות ערעור או ערעור - על פי סדרי הדין - ולא באמצעות הגשת בקשות פסלות וערעור פסלות, כפי שעשתה המערערת בכל הנוגע להחלטה לצרפה כחייבת (ע"א 7724/96 טודרוס נ' טודרוס (לא פורסם); ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן ואח' (לא פורסם)). אפילו טוען בעל דין נגד שורת החלטות דיוניות - ולא רק נגד החלטה אחת, אין בכך כדי ליצור עילת פסלות (ע"א 2668/96 וינברג דורון ושות', עו"ד נ' הרב רבינוביץ (לא פורסם); ע"א 220/97 ח.ר. דולומיט חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' תעשיות רדימיקס (ישראל) בע"מ (לא פורסם)). אפשר שבראייתה של המערערת נוצר חשש, כי ההחלטות שקיבל הרשם בהליך מצביעות על קיום משוא פנים כלפיה, אולם חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות (ר' מרזל לעיל בע"מ 114-115; ע"פ 5/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 247, 250; רע"א 287/88 מנוף סיגנל חברה לפיננסים והשקעות בע"מ נ' סליימה, פ"ד מד(3) 758, 760). אשר על כן, לא שוכנעתי כי ההחלטות שקיבל הרשם בתיקים מעוררות אפשרות ממשית לקיום משוא פנים כלפי המערערת, היינו אותה אפשרות ממשית לכך שהרשם גיבש לעצמו עמדה סופית באופן שאין עוד טעם בהמשך ההליכים בפניו (בג"ץ 2148/94 גלברט ואח' נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון ואח', פ"ד מח(3) 573, 605). (ראה לעניין זה גם החלטתו של כב' הנשיא גרוניס בע"א 88466/12 ק.נ.ת. השקעות בע"מ נ' הקרן לירושלים; וכן ספרו של ד"ר יגאל מרזל "דיני פסלות שופט", עמ' 114). שופטיםמשוא פניםפסלות שופט