תביעה על סך 3,779,379 ₪ שהוגשה נגד בורר בגין שתי בוררויות שנוהלו על ידו בעילת הפרת חובת הנאמנות לפי סעיף 30 לחוק הבוררות. רקע עובדתי 1. ביום 8.5.07 נחתם בין התובע לבין ה"ה (להלן - היזמים) הסכם לפיו התחייב התובע למכור ליזמים זכויות בנכס מקרקעין הנמצא ברח' רוטשילד 135 בת"א. ההסכם הכיל, בין היתר, תנית בוררות המנתבת את חילוקי הדעות שיתגלו בין הצדדים להכרעת בורר דן יחיד, אשר זהותו תקבע, בהיעדר הסכמה, "על ידי ראש לשכת עורכי הדין בישראל על פי פניית אחד הצדדים". בעקבות סכסוך שהתגלע בין התובע ליזמים פנו אלו האחרונים לראש לשכת עוה"ד ולאחר שחמישה בוררים שמונו על ידו פסלו עצמם או נפסלו על ידי התובע, מונה כבורר השופט בדימוס מרדכי בלזר (להלן - הבורר). ביום 23.11.2009 עתר התובע בפני ראש הלשכה, עו"ד יורי גיא-רון, לבטל את מינויו של הבורר מטעמי חוסר כשירות משלדעתו סוג ההליך הטעון הכרעה, היקפו ומורכבותו "אינם מתאימים לבורר שמונה, לרבות, לא מבחינת גילו ולא מבחינת יכולתו", ולמנות בורר אחר תחתיו. משום מה הועבר העתק מפנייתו זו של התובע אל הבורר. מכל מקום, בקשת הביטול נדחתה ע"י ראש הלשכה והמינוי נותר על כנו, ומשכך זימן הבורר את הצדדים לישיבת בוררות ראשונה ליום 9.12.2009 תוך שהוא מודיע כי זו תתקיים "גם בהעדר אחד הצדדים שלא יתייצב לדיון". 2. מששלוש ערכאות ביהמ"ש דנו, בהליך כזה או אחר, בסכסוך שבין התובע לבין היזמים בכל הקשור לשתי הבוררויות שנוהלו על ידי הבורר ובניסיונו של התובע להעביר את הבורר מתפקידו, אף לבטל את שני פסקי הבוררות שניתנו על ידו, לא אכביר מלים, ואסקור בקליפת אגוז את השתלשלות העניינים הצריכה להכרעה. הבוררות הראשונה 3. ביום 8.12.09, ערב הישיבה הראשונה בבוררות הראשונה, ביקש התובע מהבורר לדחות את הישיבה משדעתו לפנות לבית המשפט ולבקש את העברתו מתפקידו. הישיבה לא נדחתה ואליה התייצבו היזמים וכן ב"כ התובע עו"ד יפעת יוניוב שהודיעה לבורר כי הוא כופרת בסמכותו. בסופה של הישיבה ניתנו ע"י הבורר הוראות דיוניות באשר להגשת כתבי הטענות. היזמים הגישו כתב תביעה וכן בקשה לצו מניעה שיאסור על התובע למחוק את הערת האזהרה שנרשמה לזכותם שנקבעה לדיון ליום 28.12.09. בקשת התובע לדחיית הדיון בשל דיון אחר שקבוע בבית המשפט באשקלון נדחתה ע"י הבורר בהנמקה לפיה מצויים במשרדו של התובע לא פחות מ- 15 עורכי-דין. התובע הגיש את כתבי טענותיו, שני תצהירי עדות ראשית (שלו ושל בנו עו"ד גיא וינברג) וכן בקשה לזימונם של 8 עדים ללא תצהיר. בעוד הבוררות הראשונה מתנהלת, הגיש התובע לביהמ"ש השלום בת"א תביעה אישית נגד הבורר אשר נמחקה על הסף. התובע לא התייצב לדיוני הבוררות הראשונה, ובשלבה הראשון התייצבה רק באת כוחו, שחזרה והדגישה את כפירתו של התובע בסמכות הבורר. ביום 11.2.10 ניתן על ידי הבורר פסק הבוררות הראשון. בקשה לביטול פסק הבוררות שהוגשה על ידי התובע נדחתה ע"י כב' השופט כבוב בפסק דינו מיום 16.8.10. בקשת רשות ערעור שהגיש התובע נדחתה בהחלטת ביהמ"ש העליון (כב' השופט דנציגר) מיום 2.11.10. הבוררות השנייה 4. משנתגלעה בין הצדדים מחלוקת נוספת במהלכה אף הודיע התובע ליזמים על ביטול ההסכם עמם, פנו אלו האחרונים לבורר, מכוח אותה תנית הבוררות, ועתרו לקיומה של התדיינות נוספת, שאכן נקבעה ע"י הבורר לדיון ליום 1.12.10. התובע, שסירב לקבל עליו את מרותו של הבורר, הגיש לביהמ"ש ביום 24.11.10 בקשה לעיכוב הליכי בוררות ולהעברת הבורר מתפקידו. הבקשה נדחתה מטעמים פורמליים בהחלטת כב' השופט יפרח מיום 24.11.10, ולגופו של עניין בהחלטת כבוד השופט גינת מיום 1.12.10. חרף החלטות ביהמ"ש החרים התובע את דיוני הבוררות השנייה, לא נכח בישיבות שהתקיימו ביום 1.12.10 וביום 9.12.10, אף לא שלח נציג מטעמו. ביום 19.12.10 ניתן ע"י הבורר פסק הבוררות השני. גם זו הפעם הגיש התובע עתירה לביטול פסק הבוררות השני שנקבעה לדיון בפני כב' השופט גינת. ערב הדיון נחתם בין התובע לבין היזמים הסדר פשרה שמהותו ביטול הסכם מכר המקרקעין והשבה, תוך התחייבותו של התובע לשלם ליזמים סך של 23,400,000 ₪. 5. ביום 13.9.11 הגיש התובע את תביעתו הנוכחית נגד הנתבע. אף שהבורר נקרא לבית דין של מעלה במהלך ניהול התביעה, לא חזר בו התובע מתביעתו, וחלף הבורר כנתבע באו יורשיו. התביעה 6. בפתיח לכתב התביעה הוגדרה התביעה ככזו המוגשת "לאור נזקים שגרם וגורם הנתבע לתובע עקב הפרת חובת הנאמנות המוטלת עליו לפי סעיף 30 לחוק הבוררות". נטען כי הבורר קיבל על עצמו לנהל את הבוררות "תוך ידיעה כי אין ביכולתו לנהל בוררות מסוג זה, בצורה מקצועית עניינית וראויה", חרף העובדה שהתובע ניסה למנוע את המינוי עוד קודם לתחילת הבוררות "בשל שיקולים אובייקטיביים של גיל, חוסר כשרות מקצועית בשל חוסר בקיאותו בתחום בו נסבה המחלוקת המסובכת בין הצדדים, ובשל שיקולי יעילות דיונית". הפרת חובת הנאמנות פורטה ע"י התובע בנסיבות הבאות: חוסר כשרות מקצועית בסדרי דין ובמורכבות הבוררות; היותו של הבורר מצוי בניגוד עניינים; ניצול המעמד כבורר להעברת מסמכים משפטיים ליזמים; חוסר אובייקטיביות נוכח התביעה האישית שהגיש התובע נגד הבורר; גביית שכ"ט בניגוד לדין; הסתרת קיומה של תלונה שהוגשה נגד הבורר במסגרת כהונתו כשופט; קציבת מועדים קצרים שמנעו מהתובע לנהל את הבוררות באופן ראוי ושוויוני; שינוי הסכם הבוררות על דרך הרחבתו גם נגד גורמים שאינם צד לו וכן פסיקת סעדים הסותרים זה את זה. 7. באשר לנזק הנטען - הרי זה חושב ע"י התובע לפי ראשי הנזק הבאים: הוצאות הבוררות ששילם התובע בפועל לבורר; ההוצאות ששילם לצד שכנגד; שעות העבודה שהושקעו על ידו וע"י צוות משרדו; הפיצוי שנאלץ התובע לשלם ליזמים בנוסף לסכומים אשר הושבו להם במסגרת הסכם הפשרה. דיון והכרעה לאחר שמיעת הראיות ועיון בסיכומי הצדדים החלטתי לדחות את התביעה מחמת הנימוקים המצטברים הבאים: 8. סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מקנה לרשות השופטת, לרבות בוררים, חסינות בפני הגשת תביעה נגדם: "רשות שופטת - אדם שהוא גופו בית-משפט או בית-דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות-שיפוט, לרבות בורר - לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי". אולם, בעוד חסינותם של השופטים הינה מוחלטת, הוחרגה חסינותו של הבורר במסגרת סעיף 30 לחוק הבוררות תשכ"ח-1968 (להלן - חוק הבוררות) הקובע: "אחריות הבורר - בורר שהסכים למינויו חייב לנהוג כלפי בעלי הדין בנאמנות; מעל הבורר באמון שניתן בו, זכאי הנפגע, נוסף על כל תרופה לפי חוק זה, לפיצויים הנטענים בשל הפרת חוזה". כלומר, ככל שהמדובר בבורר, נבקעת חומת החסינות המוחלטת עת עסקינן במעילה באמון. וכפי שנקבע: "המסקנה העולה מדברים אלה, ומפועלם המצטבר של סעיף 30 לחוק הבוררות וסעיף 8 לפקודת הנזיקין, היא כי הבורר יהיה חסין מתביעה אזרחית בכל עוולה נזיקית, להוציא עוולות בגין מעשים או מחדלים שכרוך בהם מניע פסול המגיע כדי מעילה באימון. בדרך זו הוצבה נקודת האיזון בתשתית אחריותו של הבורר כלפי המתדיינים: נתונה לו חסינות מתביעה על ביצוע תפקידו ברשלנות, בחריגה מסמכות שלא מדעת, או תוך סטייה מדרישות השקידה המיומנות והמקצועיות. מנגד, הוא נתון לתביעה על מעילה באימון וביצוע תפקידו מתוך מניע פסול" [רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' משה תאומים ואח' (מיום 1.7.03)]. לאמור - הבורר הינו בר תביעה בכל הנוגע לעילות הפרת האמון וחסין בחסינות מוחלטת מכוח סעיף 8 לפקודת הנזיקין מכל יתר התביעות, לרבות: הפרת חובת זהירות, מיומנות, יעילות, שקידה, חוסר סמכות וכו'. 9. הגם שכותרת התביעה שהוגשה ע"י התובע מכריזה באופן החלטי וחד משמעי כי התובענה מצומצמת לד' אמות סעיף 30 לחוק הבוררות, דהיינו הפרת חובת האמון, והגם שבמהלך הדיון בפני הצהיר התובע כי "התביעה ממוקדת בשאלת נאמנות ולא ערעור על פסק בורר. אני מתמקד בהפרת חובת נאמנות" (ישיבה מיום 6.3.12 עמ' 1 שורות 23-24), וכי "אני מדבר על הפרת חובת נאמנות. אין לי עילה אחרת" (שם עמ' 2 שורה 11) - פרש התובע בתצהירו ובסיכומיו יריעה רחבה של טענות המשתרעות, בנוסף למתחם הפרת האמון, גם על מתחם הרשלנות, חוסר סמכות, חוסר מיומנות, וכיוצ"ב. אלו האחרונות דינן להידחות על הסף מחמת מחסום החסינות ואף מחמת הרחבת חזית. 10. התובע אף מושתק מלעורר מחדש את אלו מטענותיו החורגות מעילת הפרת חובת האמון לאור כלל השתק הפלוגתא, משטענותיו אלו כבר נדונו עד דק והוכרעו בהרחבה ובהנמקה בהליכים השונים שנקט התובע נגד היזמים להעברת הבורר מתפקידו ולביטול פסקי הבורר שניתנו על ידו. אין המדובר בהשתק עילה, שהרי הבורר לא היה צד להליכים בהם נתבקשה העברתו מתפקידו או ביטול הפסקים שניתנו על ידו, כי אם בהשתק פלוגתא, משהטענות הועלו ע"י התובע ונדחו. אפשרות זו לא נשללה בפס"ד ברנוביץ לעיל, עת נקבע כי: "גישה זו של בית משפט קמא מעלה את השאלה האם, בשונה מהשתק עילה, משעולה טענה של השתק פלוגתא ניתן וראוי לסטות מכלל ההדדיות ולהכיר בהשתק גם מקום שאין זהות בין הצדדים ובלבד שמדובר בטענת הגנה כנגד בעל הדין שהיה צד להליך הראשון. הגישה המכירה בסטייה מכלל ההדדיות במקרה זה הולכת ומשתרשת בהלכה הפסוקה... היא עשויה להישמע מפי צד זר כלפי בעל דין שהיה לו יומו בביהמ"ש כאשר היא נטענת כלפיו בטענת הגנה להבדיל מטענת התקפה". אכן בענייננו מדובר בטענת הגנה המועלית על-ידי הבורר וחליפיו-יורשיו; התובע היה בעל דין בהליכים הנטענים והיה לו יומו בביהמ"ש, וליתר דיוק ימיו בבית המשפט; אף לא ניתן להעלות נגד הנתבעים טענת חוסר תום לב. 11. לסיכום נקודה זו - טענותיו של התובע, ככל שהן נוגעות לניהול הבוררות ברשלנות; לטעויות בפסק ובסעדים שנפסקו בו; לחוסר סמכות בהרחבת ההתדיינות אל עבר בעלי דין שלא היו צד לבוררות, וכיוצ"ב - דינן להידחות הן מחמת החסינות שבסעיף 8 לפקודת הנזיקין, הן מחמת השתק פלוגתא, משנדחו לגופן הן ע"י ביהמ"ש המחוזי והן ע"י ביהמ"ש העליון, והן מחמת הרחבת חזית, בהיותן חורגות מגדר התביעה ומהצהרת התובע באשר למתחם הסכסוך, ואינני רואה כל צורך לחזור ולדוש בהן. פסק הדין יתמקד איפוא רק באותן טענות היכולות לחסות, נוכח מהותן, תחת הכותרת הפרת חובת הנאמנות. 12. הפרת חובת הנאמנות "לנהוג כלפי בעלי הדין בנאמנות" מוגדרת ע"י פרופ' סמדר אוטולונגי בספרה "בוררות, דין ונוהל": "דומה שכוונת המחוקק בסעיף זה היתה לכך, שבין הבורר לצדדים המסוכסכים קיימת מערכת יחסים מיוחדת, כזו של uberrimae fidei. חובת נאמנות היא מילה נרדפת לחובה לנהוג ביושר ובהגינות" (בעמ' 464). הבה נבחן איפוא את אלו מטענותיו של התובע הבאות תחת כנפיה טענת הפרת חובת האמון, לפי הפרשנות הרחבה ביותר שניתן לייחס למונח זה. 13. על כך שמתדיין אינו יכול לבחור לעצמו את זהות השופט, אין צורך להכביר מילים. עת עסקינן בהליך בוררות, הנשענת כידוע על הסכמת הצדדים, המצב בהקשר זה הוא שונה במובן מסויים, שהרי הצדדים לתנית הבוררות יכולים לקבוע כי בורר פלוני, הוא ולא אחר, ידון בעניינם, או להגדיר את כישוריו (למשל, שופט בדימוס של ערכאה מסויימת) או להאציל את סמכות המינוי וקביעת זהות הבורר לגוף מסויים, כגון ראש לשכת עוה"ד, ראש אגודת המהנדסים והאדריכלים, וכו'. אשר על כן ישאל השואל מה טעם מצא ראש לשכת עורכי הדין לכפות על התובע את הבורר, עת התנגד לו, ומדוע לא בחר מתוך ההיצע שם אחר? אלא שהתשובה לכך נעוצה בעדותו של היזם עו"ד זילברברג, ממנה עולה כי שמו של הבורר היה השם השישי שהוצע לתובע וליזמים, דבר שגרם לכך כי במקום שהבורר ימונה תוך 10 ימים מיום הבקשה למינויו (כפי הקבוע בתנית הבוררות) מונה בורר לבוררות רק בחלוף ארבעה חודשים: "השם עו"ד בירן...זה היה הבורר הראשון שהציע יו"ר הלשכה. אנחנו כמובן הסכמנו למינוי, התובע לא השיב למינוי...ואז הגיעה הודעה מטעם עו"ד בירן שמפאת עומס הוא לא יכול לקחת את זה על עצמו. השם שהשני שהוצע היה בועז אוקון, הסכמנו למינויי והתובע לא השיב להודעה וגם הבורר השני המוצע הודיע שמפאת עומס הוא לא יכול לקבל על עצמו את המינוי. הבורר השלישי שהוצע היה השופט שמעוני. הודענו שאנחנו מקבלים את המינוי, התובע השיב אם זכור לי נכון בחלוף העשרה ימים שהקציב ראש הלשכה, שמינויו של השופט שמעוני שהוא ידידו ומכרו איננו מוסכם מבחינתו מאחר וזה ישמש לנו עילה לטענת פסלות...התנגדנו להתנגדות אבל בסופו של דבר...והציע את הש' בדימוס גלדשטיין. אנחנו כמובן הסכמנו למינוי ואז הודיע התובע שמאותם טעמים שהתנגד למינוי של שמעוני הוא מתנגד למינוי של השופט גלדשטיין כי הם שותפים...יו"ר הלשכה מינה את הש' שרה פריש. אני מיד הודעתי שיש לי תיק של לקוח...נ' עיריית פ"ת המיוצגת ע"י משרד הש' פריש ואז הוצע השופט בדימוס מרדכי בלזר..." (בעמ' 18 לפרוטוקול מיום 3.3.13). התרשמתי כי התובע אכן ניסה לדחות את קיום הבוררות. די שאציין למשל כי הגם שהתובע התנגד למינויו של השופט שמעוני כבורר ונימק את התנגדותו זו מטעמי יחסי חברות, הוא לא הביע כל הסתייגות בפני עת מיניתי את השופט שמעוני כמגשר (והבינותי כי אכן התקיים הליך גישור שלא צלח). לו היה טעם ממשי לפסילתו של השופט שמעוני לשמש כבורר, הדעת נותנת כי טעם זה היה מהווה מניעה גם למינויו כמגשר, והתובע היה אומר זאת. מכל מקום, אחרי פסילת חמישה שמות, אין לבוא בטרוניה לראש הלשכה, על דחיית הבקשה לפסילתו של השם השישי, עת הטעמים לכך היו כלליים ונסמכו על גיל וכישוריו. ויוער, אין לייחס כל משקל לכך שהתובע פסל או ניסה לפסול שמות בוררים שמונו בהתדיינויות אחרות שניהל ואשר אינן קשורות לענייננו, כך שכל הדיון הנרחב בסיכומים בסוגיית עדות השיטה - מיותר. חוסר כשירות 14. התובע טוען כי "הנתבע לא היה כשיר מקצועית לנהל את הליכי הבוררות" שכן לדבריו "בכך שהנתבע לקח על עצמו ניהול בוררות כזו שהיא מעל לכוחותיו". גם אם אניח כי טענה בדבר חוסר כשירותו המשפטית/מקצועית של הבורר היא טענה שניתן לסווג אותה ככזו הנכללת בהפרת חובת האמון, הרי שלא הובאה כל ראיה ממנה ניתן להסיק כי הנתבע, שכיהן כשופט שלום במשך 20 שנה, לא היה כשיר לנהל בוררות שעניינה סכסוך מקרקעין בין בעלים ליזם. אף לא הוכח כי הבורר לקה, חלילה, בכשירותו הגופנית/מנטלית. בעמ' 5-7 לתצהירו מונה התובע שלל דוגמאות מהן צריך להסיק, לשיטתו, את חוסר כשירותו של הנתבע ועיקריהן: טענת הבורר לפיה אם ב"כ התובע כופרת בסמכותו הרי שניתן להתבונן על ההליך כאל כזה שנערך במעמד צד אחד; אמירת הבורר לפיה עליו לסיים את הבוררות תוך שלושה חודשים המוכיחה כי הבורר "לא הבין את מורכבות הבוררות"; מתן צו ארעי שלא במעמד הצדדים; קציבת תקופה של שבעה ימים לצורך הגשת כתב הגנה; קביעת מועדי דיון ללא תיאום עם בעלי הדין; קיומה של ישיבת המשך ללא מסירת פרוטוקול הדיון הקודם; איסור על עריכת פרוטוקול ידני ע"י נציג התובע במקביל לזה המוקלט; התעלמות מבקשה לזימון עדים; התערבות בסדר חקירת העדים, וכן קיום דיונים בהיעדר. אין בין דוגמאות אלו לבין טענת חוסר הכשירות דבר וחצי דבר. לכל היותר הן יכולות לדור תחת כותרת טענת טעות ביישום הדין, או ניהול ההליך שלא ביעילות או ברשלנות. יוער כי חלק מהטענות אף נסמך על מצע עובדתי בלתי מדוייק, כגון: הגבלת התובע להגשת כתב הגנה למשך שבעה ימים בלבד למרות היקפו העצום של כתב התביעה שהוגש ע"י היזמים, עת במועד מתן ההחלטה בדבר הגשת כתבי טענות טרם הוגש לבורר כתב התביעה. אף הטענה בדבר מתן צו מניעה זמני ללא דיון במעמד שני הצדדים התבררה כלא נכונה עת הוברר כי התקיים דיון במעמד שני הצדדים (ראו חקירה נגדית של עו"ד יונייב עמ' 11 שורות 22-26, וכן פרוטוקולים של הבוררות). 15. זאת ועוד, התובע לא טרח להתייצב לבוררות הראשונה, אף לא לבוררות השנייה, ובעדותו בביהמ"ש אישר כי איננו מכיר את הנתבע ומעולם לא הופיע בפניו. משכך, כל דבריו אודות חוסר כשירותו של הבורר הם עדות שמיעה וחסרי משקל ראייתי כלשהו. גם תצהירה של עו"ד יפעת יוניוב, שייצגה את התובע בתחילת הבוררות הראשונה, הינו בגדר עדות שמיעה, משהשיבה בחקירתה, לשאלה על מה נסמכה באמירתה לפיה הנתבע אינו מתאים לשמש כבורר מבחינת גילו ויכולתו, כי "באמצעות בדיקות שלא אני עשיתי. מידיעה אישית שלי - לא...מרשי עשה בדיקה בעניין הזה ואני סמכתי עליו" (עמ' 10 שורות 17, 22). מנגד, התייצב לעדות עו"ד גד זילברברג (היזם השלישי ובא כוחם של היזמים) לאחר שזומן לעדות ללא תצהיר מקדים וסיפר: "...אני נכחתי בכל ישיבות הבוררות...קודם כל הגענו לישיבות היה מולנו אדם נינוח, הדברים נשמעו על ידו בצורה סבלנית מאד, אני זוכר שחוק הבוררות היה מונח אצלו העתק ממנו, הוא הקשיב קשב רב לדברים, הוא לא נטה בשום צורה שהיא להתפרץ, להפריע, להעיר הערות ביניים. לאחר הדיון הראשון שהיו כבר כתבי הטענות בפניו, מכיוון שישבנו במרחק לא רב ראיתי שבניירות שהיו אצלו מסומנות הערות בכתב יד והבנתי שהוא עבר על הדברים...בישיבת הבוררות השלישית עלה נושא קצת יותר מהותי...פרוטוקול עצמאי שהם בחרו לנהל מהמשרד שלהם ואני ביקשתי מהבורר שיעשה סדר בעניין הזה...לכן הבורר הורה להם להימנע מניהול הפרוטוקול העצמאי. פרט לכך הבורר הקשיב קשב רב לדברים, לומר על הבורר שהוא היה מבולבל, להגיד עליו שהוא לא ידע מה קורה, זה בהחלט לדעתי אמירה לא נכונה. אם אני זוכר נכון אולי השמיעה שלו היתה קצת חלשה אבל לא מעבר לכך, זה בוודאי לא פגם מנטלי או פיזי או קוגניטיבי עד כמה שאני יכול לחוות דעה" (עמ' 19-20 לפרוטוקול). גיל 16. כאמור לעיל, בפנייתו לראש הלשכה ניסה התובע לפסול את זהות הבורר בטענה שנתוני הסכסוך "אינם מתאימים לבורר שמונה, לרבות, לא מבחינת גילו ולא מבחינת יכולתו". וכן בחקירתו: "נושא הגיל היה מבחינתך נושא מאד עקרוני, נכון? ת. בנסיבות המנוח, כן" (עמוד 13 לפרוטוקול, שורות 13-14). מאחר והתובע אישר כי לא הכיר את הבורר, לא הופיע בפניו ואף לא שמע עליו, וכדבריו: "ש. אתה הופעת בפני המנוח אי-פעם? ת. מעולם לא, לא הכרתי אותו ולא ראיתי אותו ולא ידעתי שהוא קיים" (עמוד 13 לפרוטוקול, שורות 8-9) הרי שאין בפנינו "נסיבות" מיוחדות אחרות, ומכאן שההתנגדות לבורר נבעה לכל היותר מטעמי גיל, ובהנחה פחות נוחה לתובע, מתוך מטרה לעכב את קיום הבוררות וברור תביעות היזמים נגדו ככל האפשר. נפסק כי טענת אי הכשירות בהקשר זה צריכה להתבסס על "...ראיות ונתונים ממשיים. גיל מבוגר, כנתון העומד לעצמו, אינו מצביע על פגם תיפקודי ולעיתים אף עשוי להוות יתרון רב בידי בעל סמכות הכרעה במחלוקת בזכות נסיון החיי ותבונת החיים הנצברים במהלך השנים, התורמים תרומה חשובה למלאכת ההכרעה" [רע"א 3840/06 כדורי נ' כליף (מיום 6.1.10) מפי כבוד השופטת פרוקצ'יה]. היות הבורר מעל גיל 70, ובענייננו לא מעבר לעשור הראשון שמעבר לגיל זה, היא לבדה, אין בה משום נתון חריג כלשהו, שכן המציאות מלמדת שרבים מהבוררים המצויינים והמבוקשים כיום הינם שופטים בדימוס בגילאים דומים. דווקא ניסיונם הרב, חוכמתם וזמנם הפנוי יותר משופט עמוס התיקים, עשויים להקנות להם יתרון על פני בורר צעיר יותר. עוד אציין כי הנסיבות מוכיחות דווקא על חוסנו המיוחד של הבורר, שכן נראה לי כי בורר מן היישוב היה מושך ידיו מניהול הבוררות ומפטיר עצמו מעולה, עת אחד המתדיינים מאכיל אותו מרורים, אף מגיש נגדו תביעה אזרחית בעיצומה של הבוררות. בענייננו הבורר עמד בפרץ, לא נטש את משמרתו וסיים את המלאכה. הנה כי כן, הטענה לפיה הסכים הבורר ליטול על עצמו את משימת הבוררות "למרות" גילו, מהווה הפרת חובת הנאמנות - דינה להידחות. ניגוד עניינים 17. התובע טוען כי החל מיום 12.1.10 נוצרה בינו לבין הנתבע יריבות אישית שהולדתה בתביעת פיצויים אישית שהגיש נגד הנתבע בביהמ"ש השלום בעיצומה של הבוררות הראשונה. לשיטתו, הגשת התביעה על ידו "העמידה את הנתבע במצב של ניגוד עניינים וחייבה אותו להמנע מלהמשיך ולשמש כבורר, לרבות שלא לקבל על עצמו את הבוררות השניה". לאמור - לשיטת התובע, בעל דין שאינו מרוצה מזהות הבורר או מהתנהלות הבוררות, יכול בנקל לפטור עצמו מעונשו של הבורר על דרך הגשת תביעה אישית נגדו. כמובן שאין לקבל טענה מופרכת זו. התבטאויות הנתבע בכתב הגנתו לתביעה הראשונה שהגיש נגדו התובע 18. התובע מוסיף וטוען כי משהגיש נגד הבורר את התביעה האישית, הוגש ע"י הבורר כתב הגנה בו טען כלפיו כי "נגוע התובע בחוסר תום לב", כי התובע נוהג ב"סגנון ולשון שלוחת רסן", וכי התובע כותב "דברים שאינם ראויים לתגובה". לטענת התובע, מדברים אלו ניתן ללמוד על היחס המוטה של הבורר כלפיו ועל חוסר יכולת הבורר להכריע בעניינו בצורה שוויונית וללא משוא פנים. על האבסורד בטענה זו כבר עמד כב' השופט דנצינגר בהחלטתו בבקשת רשות ערעור שהגיש התובע על פסק דינו של כב' השופט כבוב שדחה את עתירתו לביטול פסק הבוררות הראשון, באומרו: "אם תתאפשר פסילת בורר בשל אמירותיו במסגרת כתב הגנה בתביעה אישית שהגיש כנגדו בעל דין, הרי שנמצא עצמנו מעניקים לבעלי דין החפצים בהכשלת הבוררות ועיכובה קרדום לחפור בו. כל בעל דין המעוניין להעביר את הבורר מתפקידו או לעכב את הליכי הבוררות, יכול להגיש תביעה אישית נגד הבורר ולטעון בשלב מאוחר יותר כי דברים שנאמרו בכתב ההגנה מגבשים משוא פנים. ברי, כי הבורר הנתבע בתביעה אישית להגיש כתב הגנה ועל בעל דין שהגיש תביעה אישית נגד הבורר ליטול על עצמו את הסיכון כי יאמרו כנגדו גם דברים שאינם מחמיאים לו במסגרת כתב ההגנה" [רע"א 6749/10 ד"ר משה ויינברג נ' עדי רייסנר ואח' (מיום 2.11.10)]. הדברים מדברים בעד עצמם וכל המוסיף גורע. הסתרת תלונות שהוגשו נגד הבורר במהלך כהונתו כשופט 19. בתצהירו טען התובע כי "נודע לי כי הוגשו מספר תלונות נגד הנתבע וזאת במסגרת כהונתו כשופט" וכי אמירת הבורר לפיה לא נמצא כל פגם בפעילותו כשופט "אינה משקפת את הדברים לאשורם". בסיכומיו הרחיק התובע לכת והעצים את הטענה לכדי הליך משמעתי: "אין אף חולק, כעולה מנספח לח לכתב התביעה כי המנוח הסתיר מן התובע את העובדה שבעת כהונתו כשופט, הוגשו נגדו מספר הליכים משמעתיים". אלא שמהאסמכתאות אליהן מפנה התובע (נספחים לח לתביעה) עולה כי אין מדובר חלילה בהליכים משמעתיים, כי אם בתלונות (פורט מקרה של תלונה על הערות לקלדניות במהלך דיון). יתרה מכך, ממכתבה מיום 7.10.10 של עו"ד לאה רקובר, היועצת המשפטית להנהלת בתי המשפט, עולה כי "כלל התלונות כנגד כב' השופט מרדכי בלזר נדחו ולא נראה שיש קשר בין פרסום התלונה לתביעת מרשך" (נספח מ לתביעה). בסוגיה עד היכן מגעת חובת "התפשטותו" של הבורר במסגרת חובת הגילוי הנאות והיותו ראוי לאמון הצדדים, יש ליתן את הדעת לפסיקה הקובעת, כי אין חובה על הבורר ליידע את הצדדים על עצם הגשת קובלנה משמעתית נגדו, כל עוד לא הוחלט על השעייתו מעיסוקו [ראו: א' אוטולנגי לעיל, בעמ' 471; כן ראו סעיף 6 לפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 5445/01 זקס נ' אינדיגו טכנולוגיות בע"מ, פ"ד נו(4), 598]. במיוחד יפים הדברים כאשר במקרה דנן התברר כי התלונות שהוגשו נגד הבורר נדחו. תלונה פירושה כי טרוניה שמאן דהוא העלה נגד הבורר בנושא התנהגותו במסגרת תפקידו כשופט. דחיית התלונה משמעה כי לא נמצא בה ממש. בורר אינו חייב לגלות הליך סרק שננקט נגדו בעבר ונדחה. שאר ירקות 20. התובע טוען כי הבורר "עשה יד אחת עם היזמים והעביר להם מסמכים משפטיים אותם הגיש התובע במסגרת התביעה האישית הראשונה נגדו", והראיה לכך לטעמו היא הימצאם של מסמכי התביעה שהגיש נגד הבורר בידיהם של היזמים. אלא שממוצגים נ/20 ו- נ/21 שהגישו הנתבעים עולה כי בתיק התביעה האזרחית הראשונה הוגשו שתי בקשות לעיון בתיק: האחת - בקשתו של עו"ד אברהם דורון, והשנייה - בקשתם של היזמים. לא נסתרה הטענה כי בית המשפט (כבוד השופטת גלר) נענה לבקשה ומכאן ההסבר להימצאם של המסמכים בידי היזמים. יתרה מכך, גם לולא נעתר בית המשפט לבקשת העיון, הרי גם אז היה מחויב הבורר, לאור חובת הגילוי והשקיפות, לגלות ליזמים כי התובע הגיש נגדו תביעה, ואף להמציא להם העתקים מכתבי בי"ד' לו נתבקש לעשות כן. 21. באשר לטענת התובע כי הבורר חטא בעשיית עושר שכן "הסיבה היחידה בגללה בחר המנוח לנהל את הליכי הבוררות בין הצדדים הינה לשם קבלת שכר", אסתפק בהערה כי בורר אינו עובד בהתנדבות, וכי גם שופט מקבל שכר. עוד טוען התובע כי ניהול הבוררות נעשה מתוך "הרצון לבוא חשבון עם התובע". כאמור, הבורר והתובע לא הכירו כלל זה את זה לפני הבוררות ולא נפגשו מעולם. התובע הוא זה שהחל לתקוף את הבורר עת הוברר לו כי נכפית עליו בוררות עם היזמים ואף הגיש נגדו תביעה אזרחית, דבר המשתיק אותו מלהביע חשש שמא ביקש הבורר לבוא עמו חשבון בשל התנהגותו זו. סוף דבר 22. התובע לא הכיר את הבורר מעולם, לא הופיע בפניו במהלך כל שנותיו כעורך דין, ולדבריו אף "לא ידע שהוא קיים". התובע לא התייצב בפני הבורר בשתי הבוררויות שנוהלו על ידו, לא התוודע לתכונותיו או לכישוריו, ופגש בו לראשונה באולמי. אף על פי כן, ומשכשל ניסיונו של התובע לפסול את מועמדותו של הבורר, עת חמשת השמות שקדמו לו נפסלו, ומשהבין כי הבוררות יוצאת לדרך, גרר את הבורר, על לא עוול בכפו, אל מרכז זירת ההתגוששות שבינו לבין יריביו היזמים, ותקף אותו בצורה חסרת תקדים בהאשימו אותו בחוסר כשירות. התובע אף הגדיש את הסאה בהגישו נגדו תביעה אזרחית בעוד הבוררות מתנהלת. ניתן היה להניח כי עם פטירתו המצערת של הבורר במהלך הדיון ינוח התובע מזעפו, יתעשת וירפה מן העניין, אך לא כך היה, וארבעת ילדיו של הבורר המנוח נגררו אף הם אל ההליך המבזה. בסופו של יום הוברר כי התובע לא הניח ולו קצה של תשתית ראייתית להוכחת טענתו לפיה הפר הבורר את חובת הנאמנות שחב כלפיו, ומשכך דין תביעתו להידחות. התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך- דין בסכום כולל של 75,000 ₪.יישוב סכסוכיםבוררנאמנות